מקורות ונימוקים
בשו”ת מהרשד”ם (חיו”ד סי’ רב) כתב, שלא הוצרך הראב”ד לתת טעם להתיר במשיא יתום ויתומה, משום שיש לחוש פן יתבטל המעשה, אלא מפני שהוא איש נכרי שאינו קרוב לחתן ולכלה, משא”כ אנשי החופה הקרובים לחתן או לכלה, בודאי שמותרים להכנס לסעודה, כי ידוע שיש צער לחתן בהמנעם מלהכנס. ובצערו יגדל צערם. וילפינן מדין סוכה, שהתירו לשושבינין סעודת חתן חוץ לסוכה, אף שהיא מצות עשה דאורייתא, וכל שכן לענין אבלות די”ב חודש דהויא קל שבקלים, דשרינן להו כי היכי דלא ליצטערו. ואפילו את”ל שלא התירו במס’ שמחות אלא בחבורה של מצוה כגון קידוש החודש. משא”כ בסעודת נישואין, כפי’ הרמב”ן וסיעתו, מ”מ היינו דוקא לאנשים שאינם מבני החופה, אבל הקרובים לחתן ולכלה שהם בני החופה פשיטא דשרי. ע”כ.
וע”פ זה כתב מהריק”ש בהגהותיו (סי’ שצא) שהמנהג במצרים שהקרובים לחתן או לכלה, אף שהם בתוך י”ב חודש לפטירת אביהם ואמם, אחר שלשים, נכנסים להשתתף בסעודות החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, וכמ”ש מהרשד”ם (סי’ רב). וכמו כן המשיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים מותר. ע”כ.
וגם מרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ שצא סק”ב) שלא רצה להתיר בזה בתוך שלשים, כתב טעמו, שהרי אף מהרשד”ם (סי’ רב) לא התיר אלא בתוך י”ב חודש לאחר שלשים ומשום צער החתן. (וכן הוא בשיורי ברכה שם סק”א). ע”ש. נקוט מיהא שאחר שלשים מותר אף על פי שהוא בתוך י”ב חודש.
וכן כתב בשו”ת זרע אמת ח”ג (חיו”ד סי’ קע), שאחר שהביא דברי מהרשד”ם, ופקפק קצת בהם, שראיותיו תלויות על בלימה, מ”מ סיים, ומיהו זהו בשאר קרובים, אבל באב ואם של החתן או הכלה, שהם בתוך י”ב חודש של אביהם ואמם, נ”ל ברור שמותרים להכנס לחופת בניהם, ולשבת עמהם בסעודה כל שבעת ימי המשתה, דלא גרע מדין המשיא יתום ויתומה שהתיר הראב”ד לאכול שם, משום שבלעדו תתבטל המצוה שהיא שמחת חתן וכלה, וכוותיה פסק הרמ”א בהגה (סי’ שצא ס”ב). וכן הורתי הלכה למעשה לשנים עברו, בהסכמת מר אחי הרב הגדול ושאר מעלת חכמי הישיבה זכרונם לברכה. עכת”ד.
וכן כתב עוד הגר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה כרך ה (חיו”ד ח”ב סי’ קעא) שהעלה ג”כ להתיר לאבי הכלה, שהוא בתוך י”ב חודש לפטירת אביו, להוליך את בתו לחופה, ולאכול בסעודות ימי המשתה, והוסיף שגם המנגנים בכלי שיר יוכלו לנגן בנוכחותו, שאין החתן והכלה צריכים למעט משמחתם, שהיא שמחת מצוה, וגם לאבי הכלה לא ניתוסף לו שמחה מהתזמורת יותר משמחת החתונה של בתו, ולהיכר שלא ישכח לגמרי מאבלו, טוב שיאכל שלא במקום קבוע אלא ציבחר הכא וציבחר הכא, שיהא ניכר שאין זו אלא אכילה בעלמא. ומ”מ במקום שנוהגים שהאב יושב בצד החתן רשאי לישב שם אף כשאומרים המסובים שהשמחה במעונו. עכת”ד. ומה שהחמיר בענין האכילה, לא משמע כן מכל האחרונים. והעיקר שרשאי לאכול בסעודה עם המסובים כרגיל, ואינו צריך להיות בבחינת מטפס ועולה מטפס ויורד. וע”ע בשדי חמד (מע’ אבלות אות נט), שהביא להלכה דברי הרב משנת ר’ אליעזר ח”ב (סי’ כג) הנ”ל, להתיר לאבי החתן, אפילו בתוך שלשים לפטירת אמו, להשיא את בנו ולהכנס למשתה בנו, משום ספק ספיקא, שמא בסעודת מצוה מותר אפילו לשאר אנשים, ואת”ל כהאוסרים שמא הלכה כמ”ד שבאנשים הקרובים השייכים לחופה מותר לכ”ע, ושכן עשה מעשה להתיר. ע”ש.
מסקנא דדינא, הדבר ברור יוכל להשתתף שיתוף מלא בכל מהלך השמחה של בתו ובסעודות שבעת ימי המשתה, ללא כל פקפוק. וכן העלה ככל הנ”ל מרן בשו”ת יביע אומר חלק ט’ (יורה דעה סימן מג)
ושהוא הדין לסבא וסבתא של החתן או הכלה, שאירע להם אבל של או”א, והם בתוך י”ב חודש לפטירתם, שרשאים להכנס לבית השמחה ולסעוד שם עם המסובים, שבני בנים הרי הם כבנים. וכ”כ בספר שמירת שבת כהלכתה ח”ב (פרק סה אות סו, עמוד שמג). ע”ש.
