האם מותר להעתיק או לשכפל מוצר או ספר או עמודים בודדים מהספר

מקורות ונימוקים:

בעלות קניינית על יצירה רעיונית על פי דיני התורה

בנידון השאלה האם ישנה בעלות קניינית על יצירה רעיונית, שאיננה דבר ממשי פיזי, נחלקו הפוסקים.

הפוסקים הסוברים שיש בעלות קניינית על יצירה רעיונית

הגאון ר’ שמעון שקאפ בחידושיו למסכת ב”ק סימן א’ כתב כדבר פשוט, שהדבר מוסכם על פי דיני התורה ועל פי חוקי הגויים, שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו, לכל דבר זכות. והביא ראיה לכך מכך שהתורה קראה לאיש המכין תקלה ‘בעל הבור’ ו’בעל האש’ וחייבה בנזקים את המזיק,רק משום שהוא יצר את המזיק בעולם. כמו כן קיימ”ל כי אשו גם משום ממונו ב”ק כ”ב: וזאת למרות שהאש עצמה אינה ממשי, אלא רק משום שהאדם יצרה והבעירה נחשב ממונו.

כן כתב להלכה בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”א סי’ מ”ד, בנוגע לזכויות יוצרים על הדפסת ספרים, בזה”ל:

דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע”פ תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלא”ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו, ע”כ.

כן כתב גם בשו”ת מנחת יצחק חלק ט’ סימן קנ”ג, לאסור העתקת ספרים ללא רשות הבעלים, זה לשונו שם:

והנה בהגיע תור דבר הלכה אם אדם בכחו לאסור איסור שלא להדפיס חיבורו בלתי רשותו, כבר איתמר הרבה מזה בבי מדרשא ונזכר הרבה בדבריהם של ב”כ הצדדים הנ”ל זה בכה וזה בכה, אמנם כבר ראיתי בספר תבואות שור הנדפס בלעמבערג שנת תרנ”א מודעא רבה לאורייתא מאת הגאון מוה”ר פייבל הלוי אבד”ק בראדשין ז”ל בעמח”ס גדה”ק ומקדש מעט, אשר כתב בזה”ל: והמפורסמות א”צ ראי’ כי יכול כל אדם לאסור את שלו וכו’ עכ”ל, והביא שם עוד ראיות רבות לעניין זה.

כ”כ גם בשו”ת שבט הלוי ח”י סי’ רע”ו, ושם הביא לדברי החתם סופר המפורסמים בחלק חושן משפט סימן ע”ט, שכתב להצדיק את החרמות שעושים לאסור להדפיס במשך כך וכך שנים את הספר שמוציאים לאור מחדש. וכתב השבט הלוי בזה”ל:

ע”ד שאלתו בהא דרגילים לכתוב על ספרים, תוכנות מחשב, קסטות וכדומה כל הזכיות שמורות, האם יש בכח המוכר למנוע מהלוקח מלהעתיק את הספר או התוכנה לצורך עצמו, וכן אם אסור להעתיקו ולמכרו ברבים…

הנה כבודו מדמה זה לענין מש”כ בתשובת מרן הח”ס חו”מ סי’ מ”א דצריך לחדש החרם אצל כל מדפיס ספר… הנה כבודו מדמה דברים שאינם שווין… שהרי הוא לא מיירי אלא בעיקר הדפסת שסי”ם וכיצו”ב שלא השקיע הראשון אלא עמל והוצאה של הדפוס והמכירה, אבל עצם תוכן הספרים הם מכבר נחלת כל ישראל, והמדפיסים רק מחדשים אורם כבראשונה. אבל דברים כתוכנות וכה”ג, או חידושים פרטים של מחבר ספר שיגע והמציא, צורה החדשה הזאת, פשיטא דבזה אדם יכול לאסור שלו, ואין זה נכנס בגדר הסכמות בעלמא שמהם דברו הגאונים הנ”ל הח”ס זי”ע ומהרמ”ב זי”ע, עכ”ל.

הפוסקים הסוברים שאין ליוצר בעלות קניינית על יצירה שאין בה ממש

אולם אין כן דעת כל הפוסקים, ותלמידו של בעל שואל ומשיב, הגאון ר’ אברהם אבד”ק זויחסט כתב בהסכמתו על ספר מסגרת השלחן שהדפיס את ספר קיצור שו”ע עם הגהות, למרות אי הסכמת המחבר לכך, שאינו יודע איזה זכות יש למחבר אחרי הדפסה ראשונה. וסיים שלפי דעתו הזכות למחבר שלא להדפיס בלתי רשותו היא תקנה קדמונית להרבות תורה בישראל, שאל”כ ימנעו ולא ידפיסו, שיחששו שאחר ישיג גבולם ויגיע להם נזק. ולכן כתב שכיון שקיצור שו”ע נדפס פעמים רבות והמחבר נפטר יכול להדפיסו כטוב בעיניו. וזה כתב למרות שמחבר הספר קיצור שו”ע יצר וחיבר את הספר מעצמו, ולא רק הדפיסו והוציאו לאור.

יש שרצו להוכיח גם כן מדברי הש”ך חו”מ סימן רצ”ב ס”ק ל”ה שכתב להתיר להעתיק מספר תורה שהופקד אצל שומר חינם, שאין בעלות על חכמה. אולם לענ”ד אין להוכיח מדבריו אלו, שהרי אין דבריו אמורים אלא בנוגע להעתקת דברי תורה, כפי שאמר שלמה המלך ע”ה ‘לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב – בוז יבוזו לגנב’, והיינו היתר מיוחד שבית דין יכולים לכוף את האדם לאפשר לאחרים להעתיק ממנו דברי תורה, ואין להוכיח משם שאין בעלות על חכמה או על יצירה.

למעשה דעת רוב הפוסקים שיש בעלות על יצירה רעיונית שאין בה ממש

להלכה, נראה לעניות דעתי שאין ספק שיש בעלות קניינית על יצירה רעיונית כגון חכמה שיר תוכנה או פטנט וכדו’, וכדברי הגאון ר”ש שקאפ הנ”ל, שיוצר הדבר הוא הבעלים עליו. ולמרות שאיננו דבר פיזי, וכפי דעת רוב הפוסקים הנזכרים.

כמו כן ידועה דעת מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, לאסור העתקת תוכנות או שירים וכדו’. אציין שכאשר שוחחתי על כך עם הגאון הגדול הרב שלמה ידידיה זעפראני שליט”א, אמר לי בזה”ל: “ליבי אומר לי” כי סברת הגרי”ש אלישיב היא כעין סברת החזון איש שכתב כי חשמל בשבת אסור משום ‘בונה’, והמבין יבין.

כמו כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ז’ – חושן משפט סימן ט’ לאסור למעשה העתקת חיבורים ללא רשות המחבר, אולם הוא אסר זאת מטעם דינא דמלכותא, או מצד גזירת והסכמת הרבנים, ולא התייחס אם יש לאסור את הדבר מעיקר דין תורה.

כן כתב בשו״ת שרגא המאיר שאם המו״ל אוסר הספר לצלם למה יהיה מותר לצלמו אפי׳ לעצמו בלי רשות המו״ל הרי הוא שלו ולמה לא יהיה לו כח לאסור את שלו לאחרים, אם כל יחיד יבוא לצלם הספר למי ימכור אותם. וגם לעניין העתקת ספרי קודש, במקום שאסור מצד דינא דמלכותא אז גם הב״י מודה שגם בספרי קודש של תורה אסור, דכל שהוא תקנה לטובת המחברים ובפרט בציורים שזה אינו תורה. וה״ה דאסור להעתיק קסטה של טייפ עיי”ש.

העתקת יצירה נחשב לגזל

בשו”ת שרידי אש כתב, כי ניתן לחייב את המעתיק מדין גנב אם הגביה את היצירה על דעת להעתיקה, כדין המגביה על מנת להזיק. עוד כתב שאיננו צריך להתכוון לזכות בה לעצמו, אלא סגי במה שמתכוון להזיקה. וכפי שכתב הש”ך בסימן שפ”ו ס”ק כ’ בנוגע לדין הזורק כלי מראש הגג על כרים וכסתות וקדם וסילקן פטור, דהיינו דווקא אם דחף את הכלי מראש הגג, שהרי אם הגביה את הכלי חייב מדין גנב.

אמנם אין דבריו אמורים, אלא כאשר מגביה את היצירה הפיזית בכדי להעתיק אותה וליצור ממנה שיכפולים, ולא כאשר האדם רואה פטנט ויוצר מוצר זהה בלא לגעת במוצר המקור.

אכן בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ד’ סימן מ’ כתב [באות י”ט], כי מי שיוצר קלטת עם שיעור תורה וכדו’ אסור להעתיקו, “כי הוא ענין שווה כסף, ועשה את הקלטת כדי להרוויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו, וא”כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות. ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש”. וסיים את דבריו וכתב, כי “העתקת הקלטת שלא ברשותו הוא איסור גזל”, עכת”ד.

ביאור איסור העתקה מדין גזל

יש להתבונן מה”ת לומר שגזל הוא, שהרי לא לקח לו מאומה, והיצירה נותרה של היוצר כפי שהייתה, ומניין לנו לאסור באיסור גזל כאשר לא נלקח מאומה מן הבעלים.

אכן כאשר נעיין בדברי התוס’ בקידושין נ”ט. נמצא מקור לאיסור העתקה מדין גזל ולא רק מדין יורד לאומנות חבירו והשגת גבול.

זה לשון התוס’ שם ד”ה עני המהפך בחררה:

ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב”ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אף על פי שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי. ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר”ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע”י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר.

מדברי התוס’ למדים אנו כי ישנם ב’ דינים שונים ונפרדים, בתירוץ הראשון כתב התוס’ לבאר את דין ההרחקה ממצודת הדג מדין יורד לאומנות חברו וטענת השגת גבול. ואילו בתירוץ השני כתב התוס’ לבאר את ההרחקה מדין גזל, כיון שהראשון הניח דג מת ובכך יצר את התאספות הדגים, והשני מגיע ומשתמש במה שייצר הראשון על זה כתב התוס’ דהוי כאילו גוזל לו והוא אסור.

מדברי התוס’ בתירוץ השני ניתן ללמוד לנידון דידן ששייך גזל על גניבת רעיון או חכמה, שהרי המניח דג מת יצר רעיון או פטנט למשיכת דגים שהם עדיין הפקר ואינם שלו מבחינה ממונית, למרות זאת הראשון רשאי למנוע מהשני להשתמש ביצירתו, כיון שיש לו בעלות על יצירתו, ולפיכך השני אם ישתמש בה הוי כמו גזל, וזאת למרות שאיננו לוקח לו דבר מה ממוני, ואף לא לוקח לו את יצירתו, מ”מ משתמש הוא לו ביצירה שלא על פי רשות היוצר. ה”ה לנידון דידן לאחר שיצר אדם תוכנה אלבום וכדו’, רשאי לאסור על אחרים להשתמש ביצירתו שלא כפי רצונו, כי היוצר הוא הבעלים על היצירה, והמעתיק הוי כמו גזל.

לענ”ד הסברא בכך היא, מפני שבכלל כוח הבעלות של האדם היא לאסור על אחרים להשתמש בשלו. וכיון שהאדם הוא בעלים על יצירתו ועל השימושים בה, וגם כאשר מוכר את השימוש בה לא מכר את הבעלות על עצם היצירה, אשר על כן יש לו את הכוח לאסור על אחרים לשכפל ולהעתיק את היצירה עצמה.

בדומה לכך שאדם יכול לאסור על אחרים לעבור דרך חצרו או להיכנס לביתו, וזאת אף אם אינם לוקחים לו מביתו מאומה, מ”מ רשאי לומר הבית הוא שלי ואינני מרשה לאחרים להיכנס לתוכו, כך גם רשאי לומר היצירה שלי ואינני מרשה לאחרים לשכפלה ולהעתיקה אלא להשתמש בה בלבד.

וכי תימא איזה איסור עובר האדם שיכנס לבית ללא רשות, התשובה היא שהוא כמו גזל, כיון שהוא פועל בניגוד להסכמת בעל החפץ, והדבר אסור, למרות שאין הוא גונב לבעלים בכך מידי. מ”מ הוי כמו גזל כיון שהוא פועל בניגוד להסכמת הבעלים.

בדומה למה שכתב התוס’ בב”ק דף כ’ כי כל הנידון בדין זה נהנה וזה אינו חסר, הוא רק נידון תשלומים לאחר שהתגורר בביתו, אולם וודאי שרשאי האדם למנוע את חבירו מלדור בביתו, אף אם אינו חסר בכך מידי. לעניות דעתי גם בזה הביאור הוא משום שמכוח בעלותו של האדם על יצירתו, יש בידו לאסור על אחרים להעתיק את יצירתו, אף אין אינם לוקחים לו בכך דבר.

יתכן וזהו גם ביאור דבריו של האגרות משה, שכתב כי המעתיק יצירה שהבעלים יצר, כגון המעתיק קלטת, הוי גזל.

ראיה לכך ניתן לציין גם מדברי הגמרא בב”מ דף מ”ג: כי השואל שלא מדעת גזלן הוא, וזאת למרות שלא לקח מאומה מבעלי החפץ אלא רק השתמש בחפץ כמה דקות ומיד החזיר. כך הוא גם בדברי הרמב”ם פרק א’ מהלכות גזילה הלכה ג’ שכתב בזה”ל: איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, ע”כ.

כן פסק גם השו”ע להלכה חו”מ סי’ שנ”ט סעי’ ה’ דאפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים, נקרא גזלן, ע”כ. כן משמע גם מלשון השו”ע בסי’ שנ”ט סעי’ ז’ שכתב איזהו גזלן וכו’ או שתקף בעבדו או בבהמתו ונשתמש בהם. משמע כי אף שלא גנב את הבהמה אלא רק השתמש בה ללא רשות נחשב כגזלן.

סברת הדבר היא כי בכלל הבעלות היא זכויות השימוש בה, ומכח הבעלות יש בידי הבעלים למנוע אחרים מלהשתמש ברכושו. והעובר על כך ומשתמש ללא רשות הבעלים נחשב גזלן.

תוכנה או אלבום שהופצו בציבור או שהם זמינים להורדה מהרשת – מותרים כדין זוטו של ים

למרות האמור לעיל באיסור העתקת רעיון או חכמה וכדו’, תוכנה או אלבום וכדו’ שהופצו בציבור ובפרט אם עלו לרשת האינטרנט שהם נגישים מעתה לכל דורש בלחיצת כפתור, נראה שאין איסור להעתיקם, כי הפקר הם, ומותרים כדין זוטו של ים. שהרי אין לבעליו שליטה על השימושים בו, וכל אחד יכול להשתמש בתוכנה או לשמוע את האלבום כמותו.

אמנם יש שרצו לדחות סברא זו בטענה כי תוכנה או אלבום שהופץ לרבים, אכתי איננו אבוד מבעליו, שהרי אף הבעלים רשאי להשתמש בו. אך לא זכיתי להבין סברתם, שהרי אין העובדה שהבעלים יכול להשתמש בחכמה, הוכחה על שליטה על השימושים של התוכנה, שהרי אין הבעלים יכול להשתמש בתוכנה יותר מכל אדם אחר, ואין בזה הוכחת בעלות כלל.

אשר על כן, לעניות דעתי בכל מקום בו התוכנה או האלבום או הרעיון הופץ באופן שהוא זמין לכל דורש, הוי כדין זוטו של ים, שלא ניתן לאסור להעתיקו ולהשתמש בו.

העתקת עמודים בודדים מספר

גם בנוגע להעתקת עמודים בודדים מספר לשימוש שאיננו מסחרי, כתבו הפוסקים להתיר, וזאת למרות שכפי שהתבאר ליוצר הספר יש בעלות קניינית על היצירה שלו. הואיל ואין הקפדה על העתקה חלקית לשימוש שאיננו מסחרי, הואיל והאדם לא היה קונה את היצירה בשביל כמה עמודים בודדים.

כן כתב בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן ר”ב , לעניין צילום עמודים מתוך ספרים על מנת ללמד בהם בכיתה, והעלה שאין מניעה להעתיק עמודים בודדים או מאמר אחד מתוך ספר, ואף שעל ידי זה נמנע רווח מהמדפיס שהתלמידים לא ירכשו את הספרים, אין זה אלא מניעת הרווחה ולא נחשב “יורד לאומנת חבירו”. כמו כן אין זה העתקת היצירה באופן הדומה למקור, שהרי איננו מעתיק אלא כמה עמודים ולא ספר שלם, אמנם אין להפיץ את זה החוצה אלא רק לשימוש פרטי במסגרת בית הספר וכדו’.

כן כתב עמק המשפט ד’ עמוד תר”ו, וכמו כן גם על פי חוקי המדינה הדבר מותר כאשר העתקה היא לצורך פרטי או לצורך לימודי (סעיף 19א לחוק זכויות יוצרים תשס”ח-2007).