מקורות ונימוקים:
איסור רחיצת הפה משום חשש בליעה
כתב הרמ”א בהגהתו לשו”ע אורח חיים סימן תרי”ג סעיף ד’ ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים, כמו שנתבאר לעיל סימן תקס”ז סעיף ג’.
וכתב המשנה ברורה בס”‘ק י”א לבאר בטעם הדבר, שהוא משום החשש שמא יבלע קצת בגרונו.
כן משמע מדברי השולחן ערוך בהלכות תעניות אורח חיים סימן תקס”ז סעיף ג’ שכתב בזה”ל: מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למעבד הכי, אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט, ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית.
ובמשנה ברורה שם ס”ק י”א כתב שבמקום צער יש להתיר את רחיצת הפה במים בכל תעניות הציבור, אם יזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבא לגרונו, ואפילו בט”ב יש להתיר כשהוא לו צער גדול. אולם ביום הכיפורים יש להחמיר גם בזה, ע”כ.
מדברים אלו משמע כי כל האיסור בשטיפת הפה הוא רק מצד החשש שמא יבלע, הואיל וכך יש מקום לדון מה יהיה הדין בנוגע לשטיפת פה בחומר שאיננו ראוי לבליעה כגון משחת שיניים וכדו’.
איסור טעימה ביום הכיפורים משום איסור הנאת אכילה
אולם, חילוק זה בין שאר תעניות ציבור לבין יום הכיפורים מצאנו גם לעניין טעימת מאכלים בריש סימן תקס”ז, שם כתב השו”ע בזה”ל: השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט, וביום הכפורים ובתשעה באב, אסור.
ובטעם החילוק כתבו הפוסקים לבאר טעם נוסף מלבד חשש בליעה. והוא משום שתענית יום הכיפורים איננה תלויה בקבלת התענית על ידי המתענה או על ידי תקנת חז”ל, לפיכך לא שייך לומר שקיבל על עצמו רק איסור אכילה ושתיה ולא קיבל על עצמו איסור הנאת אכילה. כיון שהתורה היא זו שאסרה על האדם אכילה ושתיה וכללה בזה אף הנאת אכילה ושתיה.
זה לשון הביאור הלכה על סימן תקס”ז סעיף א’: הטעם כתבנו במ”ב משום דאינהו לא בקבלתו תלוי ולא שייך לומר בהו דרק מאכילה ושתיה קביל עליה ולא מהנאה [שהוא טעם היתר הטעימה כמבואר בש”ס]. ושנוי להמחבר יוה”כ ות”ב משארי תעניות צבור הכתובים אף דהם נמי א”צ קבלה משום דאינהו אין חיובן גדול כ”כ וברצון תלוי כ”ז מבואר מדברי הרב”י בשם הריב”ש. ובאשכול ראיתי שהעתיק את דברי הר”י אברצלוני שממנו נובע הדין לאסור הטעימה ביוה”כ ות”ב. דהטעם דקיי”ל אסור להושיט ידו למים באלו וכל הנאה אסורה עכ”ל. וכונתו כמו לענין רחיצה לאו רחיצה ממש אסרו אלא אפילו הושטת יד למים ה”ה לענין אכילה לאו אכילה ממש דוקא אלא ה”ה כל הנאה של אכילה ולטעם זה פשוט דוקא ביוה”כ ות”ב אסור אכן הרמ”א העתיק דעת התוספת דכל תענית שא”צ קבלה אסור, ע”כ.
מבואר בדברי הביאור הלכה והפוסקים, כי בנוסף לחשש בליעה ישנו סיבת איסור להכניס דבר מאכל לפה כאשר יש לו טעם, משום הנאת אכילה או שתיה.
אסור לצחצח שיניים ביום כיפור אף ללא מים משום הנאת אכילה
מטעם זה היה נראה לומר שיש לאסור גם צחצוח שיניים במשחה בלא מים, הואיל והרי המשחה מותירה טעם טוב בפיו של האדם והדבר נחשב להנאת אכילה.
ויש לדמות את הדבר לנידון לעיסת עצי קינמון ושאר בשמים ועץ מתוק, שעל זה כתב הרמ”א בהגהתו לשו”ע בסימן תקס”ז סעיף ג’ שמותר בתעניות ציבור ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, אולם ביום הכיפורים אסור, כדברי המרדכי בתענית והגהות מיימוני פ”א.
אלא שיש מקום להסתפק שמא הואיל ואין המשחה ראויה לאכילה מצד עצמה, יהיה הדבר שונה.
אמנם לדעתי גם עצי בשמים ועץ מתוק למיטב הבנתי אינם ראויים לאכילה, וראויים רק למציצה, אם כן דומים הם למשחת שיניים וכשם שהם אסורים למציצה ביום הכיפורים, כך גם יש לאסור צחצוח שיניים במשחת שיניים ביום הכיפורים אף ללא מים.
כן ראיתי שכתב גם בפסקי תשובות על סימן תקס”ז ס”ק א’ בזה”ל: ומכאן נלמד לענין צחצוח שיניים, שלכתחילה אין לצחצח השיניים באבקה או משחה וכיו”ב בתעניות ציבור, ואפילו בלא מים, ורק במקום צער יש להתיר, ובט”ב במקום צער גדול יש להתיר, וביוה”כ אסור בהחלט.
ובסימן תרי”ג אות ה’ הוסיף עוד הפסקי תשובות ונימק את העניין כפי שביארנו, שבנוסף לחשש שמא יבלע, אסור ביום הכיפורים בכך משום איסור הנאת אכילה, אלא שהוסיף וכתב בהדיא שאיסור זה שייך גם בדברים שאינם ראויים לאכילה.
זה לשונו שם: ואסור לרחוץ פיו ביום הכיפורים. שמא יבלע קצת בגרונו (- מ”ב סקי”א). וכן משום איסור רחיצה אסור לשטוף פיו כי אפילו להושיט אצבעו במים אסרו, ולכן אפילו אם ירחוץ פיו במשקה שאין ראוי כלל לשתיה כגון בחומץ חזק, שבזה אין לאסור שמא יבלע קצת בגרונו, משום שאף אם יבלע ליכא בזה איסור תורה, אפילו הכי אסור לרחוץ בו פיו, משום איסור רחיצה.
אולם במקום במקום חולי, שלא אסרו רחיצה, מותר לרחוץ פיו במים שאינם ראויים לשתיה. לכן מי שיש לו מיחוש בלשון או בחיך ונגרם לו מכך צער גדול, ורפואתו לשטוף פיו במים המעורבים בתרופה שטעמה מר, מותר לעשות כן ביוה”כ, ובזהירות שלא יבלע אפילו משהו, אבל שלא במקום מיחושים וצורך גדול אסור לרחוץ הפה והשיניים ואפילו במשקה מר שאינו ראוי לשתיה.
כן כתב הגאון הרב ניסים קרליץ זצ”ל בספר חוט שני [בהלכות יוה”כ, דיני רחיצה עמ’ קל”ג אות א’, שאין לשטוף את הפה ביום כיפור במי פה, אע”פ שאינו ראוי לשתיה כלל, ואח”כ פולט.
כן כתב בהדיא גם בשו”ת קניין תורה [הורוויץ] סימן מ”ט, שם נשאל לגבי שאר תעניות האם ניתן לשטוף את הפה בחומר מחטא עם אלכוהול שאיננו ראוי לאכילה ויש לו ריח טוב, ונעשה להדחת הפה ולפולטו כי אינו ראוי לשתי’, [והיינו לשיטת הרמ”א שהחמיר שלא לרחוץ את הפה גם בתעניות ציבור].
והשיב כי גם זה לא כשר למיעבד הכי אף בשאר תעניות כי המג”א סק”ז וח”א ומ”ב כתבו דדבר שאין ראוי לשתי’ כגון חומץ דינו כמים ומשמע דבתעניות הכתובים אין להשתמש בו. וסיים כי אין לנו אלא דברי השו”ע דתעניות הכתובים חמורים יותר ואסור לרחוץ פיו אפי’ בדבר שאינו ראוי לשתי’.
לפיכך בנידון השאלה אין להתיר לצחצח שיניים ביום כיפור אף במשחת שיניים בלא מים, שאף שאין חשש בליעה, יש איסור משום הנאת אכילה, שהרי יש טעם למשחה זו.
