מקורות ונימוקים:
מקור הצורך להמתין בין אכילת בשר לחלב
בגמרא בחולין דף ק”ד: איתא, תנא אגרא חמוה דר’ אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה, ודייקה הגמ’ עוף וגבינה אין אבל בשר וגבינה בעי נט”י וקינוח הפה, ע”כ. משמע מדברי הגמרא שבשר וגבינה אפשר לאכול זה אחר זה אם ישטוף ויקנח את פיו וכן יטול את ידיו.
אולם בגמרא שם דף ק”ה. איתא, אמר ר’ חסדא אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה, גבינה מותר לאכול אחריו בשר, אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחרינא אכילנא ע”כ. מבואר שאם אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה ויש צורך להמתין, ומשמע שלא מועיל שטיפת וקינוח הפה ונטילת הידיים, וצריך ביאור.
האם מועיל שטיפה וקינוח הפה להתיר אכילת חלבי לאחר בשרי
בדברי הראשונים מצאנו שני דרכים עיקריים בביאור וישוב הסוגיות הנ”ל, ומדבריהם עולה שנחלקו בשאלה זו האם מועיל שטיפה וקינוח הפה להתיר אכילת חלב לאחר בשר.
דעת הבה”ג ר”ת והרמב”ן דהא דשרא אגרא עוף וגבינה היינו עוף ואח”כ גבינה, וע”ז דייקה הגמ’ דדווקא לאחר עוף יכול לאכול גבינה בלא נט”י וקינוח אלא סגי בנט”י לחוד [וכדביאר התוס’ שם] אבל לאחר בשר אם בעי לאכול גבינה בעינן לתרוויהו נט”י וקינוח. והא דאמר ר’ חסדא אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה היינו בלא נט”י וקינוח. אבל אכל גבינה מותר לאכול אחריו אפי’ בשר ע”י נטילה בלבד בלא קינוח. ולדבריהם אכן עולה שאם נוטל ידיו ומקנח ושוטף את פיו רשאי לאכול חלב לאחר בשר בלי להמתין.
דעת הרשב”א הר”ן הרמב”ם הרי”ף [לפי ביאור הר”ן] ר’ חננאל ובעל העיטור דלאחר עוף ובשר אסור לאכול עד שימתין שיעור זמן שיש מסעודה לסעודה ולא יועיל נטילה וקינוח, וזהו הא דאמר ר’ חסדא אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה, ולמדו הנך ראשונים דה”ה לאחר עוף, ואע”פ דקיי”ל עוף בחלב דרבנן. ורק באכל גבינה ואח”כ עוף זהו דתני אגרא לחלק בין עוף לבשר דמותר לאכול אח”כ עוף בנטילה וקינוח ואילו בשר אסור אלא ע”י נטילה וקינוח.
עוד מצאנו בראשונים שכתבו הרא”ש והתוס’, דנהגו העולם שלא לאכול כלל גבינה לאחר בשר ואפי’ לאחר עוף וביאר הב”י או”ח ס’ קע”ג דהיינו משום דנהגו כהרמב”ם ודעימיה.
לעניין הלכה פסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סימן פ”ט סעיפים א’ – ב’ כדברי הרמב”ם, דלאחר בשר ואפי’ לאחר עוף אין לאכול גבינה כלל בלא המתנת ו’ שעות, ורק אם אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו ע”י נטילה וקינוח, ואם רוצה לאכול עוף לאחר גבינה מותר אף בלא נטילה וקינוח.
לפיכך לעניין מעשה מבואר הדין בשולחן ערוך שלא יועיל שטיפה וקינוח הפה להתיר אכילת חלב לאחר בשר, אלא יש צורך בהמתנת ו’ שעות.
טעם ההמתנה בין בשר לחלב
לעניין טעם ההמתנה בין אכילת בשר לחלב מצאנו שני דעות בראשונים:
דעת רש”י שהוא משום דהבשר נותן טעם בפה ומושך זמן ארוך ולכן בעי’ ו’ שעות שיפיג הטעם. דעת הרמב”ם שהוא משום דהבשר נתקע בין השיניים ולכן בעי המתנת ו’ שעות, ולאחר ו’ שעות הוי הבשר מעוכל ואינו חשוב בשר.
הנפק”מ הן, א’ אם מצא בשר בשיניו לאחר ו’ שעות, שלפי הרמב”ם א”צ להסירו ולקנח פיו, אולם לרש”י צריך להסיר הבשר ולקנח ולהדיח פיו. ב’ בלועס לתינוק, דלרש”י א”צ המתנת ו’ שעות דכיון שלא אכל הבשר לכן אין מושך הטעם זמן ארוך, ולהרמב”ם בעי המתנת ו’ שעות דכיון דלעס את הבשר נתקע בין שיניו. לעניין הלכה כ’ הטור דיחוש לחומרות ב’ הטעמים וכן פסק בשו”ע, ועיין בש”ך ס”ק ב’.
גם במקום שהסתלקו הטעמים של ההמתנה לא פלוג רבנן
והנה כתב הש”ך בס”ק ב’ בזה”ל: לתמוה על העט”ז שכתב שאם לעס לתינוק בשר והוציאו מפיו צריך להמתין ו’ שעות משום הטעם. אלא כתב הש”ך שאם הוא לעס לתינוק והוציאו מפיו אין שייך טעם מושך טעם בפיו, אלא רק טעם דברי הרמב”ם שיש חשש שמא ימצא לו בשר בין שיניו.
וכתב הפתחי תשובה יו”ד סימן פ”ט ס”ק א’, דלפי דברי הש”ך עולה, שאם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין. דמושך טעם בפה ליכא כיון דלא אכל, ובין שינים ליכא [כיון שהוא שומן ולא בשר]. אלא דמ”מ כתב הפמ”ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר.
מבואר בדברי הפתחי תשובה שאף במקום שאין שייכים הטעמים הנזכרים, אין להקל בפחות משש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר.
על כן נראה מדברי הפתחי תשובה שאף בנידון השאלה שלפנינו, לא מיבעיא אם בלא את האוכל, שיש להמתין שש שעות, הואיל ונמשך טעם בשר בפיו של האוכל, אלא אף אם לא בלע את הבשר אלא רק לעסו לתינוק והוציאו מפיו, ואח”כ חצץ את שיניו, אין להקל משום לא פלוג רבנן, ולא נתנו חז”ל דבריהם לשיעורים, ואין לפרוץ גדר.
ניתן להקל בעת הצורך בהמתנת חמש וחצי שעות
ראוי לציין כי לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק א יו”ד סימן ד’, וכן בקובץ אור תורה שנה י”ד חוברת ט’ עמוד תס”ט, ניתן להקל במקום הצורך בהמתנת חמש וחצי שעות, ואין צורך להקפיד על שש שעות מלאות, בפרט לאחר אכילת עוף.
זה לשונו שם שו”ת יביע אומר חלק א’ יורה דעה סימן ד’:
ולולא דמסתפינא הוה אמינא שאם חסר משש שעות פחות מחצי שעה מותר אף לגדולים, שהרי כתב הרמב”ם כמו שש שעות. וכן הוא בספר ארחות חיים חלק ב’ עמוד של”ה. ובכל בו סי’ ק”ו. ובזמנים הראשונים לא היה מורה שעות מצוי, ובודאי שהיו מקילים באומדנא. וידוע דכל תוך חצי שעה חשיב סמוך, וכמ”ש רשב”ם פסחים (קז:), אבל יותר מזה חשיב כמופלג, ולכן ה”נ יש להקל בתוך חצי שעה הסמוכה לשש שעות. ובנ”ד לא שייך לומר כמ”ש בכתובות (קד) כל שיעורי חכמים כן הוא, שהרי לא נזכר בגמ’ אלא מסעודתא לסעודתא, ועכ”פ בבשר עוף יש להקל בזה, וביחוד כשיש צורך קצת, ויש מקום להתלות בזה בדברי המאירי הנ”ל.
והן אמת כי הגנת ורדים בגן המלך (אות קנ”ד) כתב, דבעינן שש שעות בדיוק, כמו ארבעים סאה במקוה טהרה, שאם חסר קורטוב אינו טובל וכו’. וכ”כ הפרח שושן (כלל א סי’ א). ע”ש. אך אין דבריהם מוכרחים. והמאירי בס’ מגן אבות (סי’ ט עמוד מז) כתב: חמש שעות או שש שעות. וע’ בשו”ת משה האיש (חיו”ד סי’ יד וט”ו). ע”ש.
ומיהו למעשה יש להחמיר בזה. וכמ”ש רבינו ירוחם אות כח דבעינן שישהה לכל הפחות שש שעות. ע”ש. ומיהו המיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך.
וראיתי שכן כתב גם הרב יצחק יעקב פוקס בספר הכשרות עמוד רע”ג הערה ע”ו, בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שעיקר הדין הוא להמתין חמש שעות ומחצה, רק שנהגו להחמיר שש שעות שלמות.
על כן בעת הצורך בפרט לאחר אכילת עוף יש להקל בהמתנת חמש שעות ורוב שעה שישית, אף לגדולים מעל גיל מצוות.
