מקורות ונימוקים:
יום הכיפורים חל תמיד בתאריך העברי י’ בתשרי, כפי שכתוב בתורה ויקרא פרק כ”ג פסוק כ”ז: “אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־ נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם”
בשנה הלועזית הנוכחית – 2023 חל יום הכיפורים מתאריך 24/09 בעת השקיעה ועד לתאריך 25/09 בעת צאת הכוכבים.
ביום הכיפורים ציוותנו התורה בחמישה עינויים, איסור אכילה ושתיה, איסור נעילת מנעלים מעור, איסור רחיצה במים, איסור סיכה בשמן או בתמרוקים, איסור קיום יחסי אישות.
כפי שאמרה התורה, ויקרא פרק כ”ג פסוק ל”ב: “שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם”
למרות שיום הכיפורים הוא משקיעת החמה של כניסת היום העשירי עד לצאת הכוכבים שביציאת היום, מצווה להוסיף תוספת על יום הכיפורים. כפי שכתב הרמב”ם בפרק א’ מהלכות שביתת עשור הלכה ו’, “צריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר “מערב עד ערב תשבתו שבתכם”.
כן פסק השו”ע להלכה, או”ח סימן תר”ח סעיף א’ בזה”ל: אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף מחול על הקודש, ע”כ.
לעניין שיעור תוספת יום הכיפורים הרמב”ם לא הזכיר כמה הוא זמן התוספת, ובשולחן ערוך או”ח סימן תר”ח כתב ותוספת זה אין לו שיעור, אלא קודם בין השמשות, שזמנו אלף ות”ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
מדברי השולחן ערוך משמע שאפי’ שיעור זמן מועט מספיק לצאת ידי מצוות תוספת יום הכיפורים. אולם עיין במשנ”ב שם ס”ק ב’ שכתב לחוש לשיעור זמן של שלשת רבעי מיל, שהוא שיעור זמן 13.5 דקות. ועיין עוד בשו”ת תשובות והנהגות כרך ג’ סימן ק”ע.
אולם עיין בזה בשו”ת יביע אומר חלק ה’ או”ח סימן כ”א שהוכיח שלרוב הראשונים סגי בתוספת שיעור זמן מועט של דקה או שתי דקות לעיקר דין תוספת יום הכיפורים.
זה לשונו שם: ותוספת זה לא נתברר שיעורו, וע”כ לאו תוספת כל דהו קאמר, דהא בביצה (ל) איתא דהני נשי אכלי ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו, ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשכה שאינן יכולות לצמצם, אלא פירשו קודם עיצומו של יום ומספיקו, אלא שבתוספת היו מזלזלות, אלמא דלא סגי בתוספת כל דהו, אלא שלא נתברר שיעורו. וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. עכ”ל. כן הוא גם בתוס’ ביצה דף ל’…
ומיהו אף על פי שהתוס’ ס”ל שיש שיעור לתוספת, אלא שלא הוברר השיעור, ויש ליזהר ולהפסיק מבעו”י. מ”מ לדינא קי”ל דסגי בתוספת כל שהוא קודם שקיעה”ח. וכן מתבאר בהרא”ש פ”ח דיומא (פא:) שכ’ כד’ התוס’, ומ”מ סיים, שצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. ע”כ. והרמב”ן בתוה”א (דס”ו ע”א) כ’, שצריך להוסיף ברגע שהוא יום ולא משום ספק לילה. (וזמן התוספת לשיטתו דס”ל כר”ת הוא אחר שקיעה”ח בתוך ג’ מיל ורביע שהוא יום, רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצתו תוספת עושה. ע”ש). והובא להלכה בארחות חיים (הל’ יוהכ”פ אות ג), וכתב, שכ”כ רבינו האי גאון בתשובה. ע”כ. וכ”כ הארחות חיים (בהל’ הדלקת הנר בע”ש אות ד) שזמן התוספת קודם ביה”ש מעט, ולא נתנו בו חכמים שיעור, אלא שצריך להוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, ואפילו ברגע אחד די. עכ”ל. וכ”ה דעת התוס’ (ר”ה ט). והסמ”ג (עשין לב). והיראים (ס”ס קב). ותר”י ברכות (כז). והמאירי והריטב”א (שבת לד:). והרא”ה בפקודת הלוים (ברכות כז). והר”ן (שבת לה). והאהל מועד (הל’ שבת דל”ט ע”א). ע”ש. וכן פסק מרן בשלחנו הטהור (סי’ רסא ס”ב). ואין ספק כי כן עיקר להלכה. ודברי השטה מקובצת (ביצה ל) בשם ר”י, שהתוספת ליוהכ”פ הוא כחצי שעה, וה”ה לתוספת שבת. ע”ש. וכ”כ בפי’ הר”א מלונדריש ברכות (פ”ד מ”א עמוד סג). ע”ש. הם נגד רובא דרובא דרבוותא דפליגי ע”ז. וכן כתבנו בקיצור בשו”ת יביע אומר ח”ב (חאו”ח סי’ טז אות ט). ע”ש. וידוע שכל מה שאנו מקדימים לקבל התוספת בשבת ויו”ט קודם שקיעה”ח, היינו כשיטת החולקים על ר”ת, וס”ל דמשקיעה”ח מתחיל זמן ביה”ש, אבל לד’ ר”ת והרמב”ן והרא”ה והריטב”א והר”ן והמאירי וסיעתם אין דין תוספת שבת אלא לאחר שקיעה”ח והלאה, והתוספת שלפני השקעיה /השקיעה/ אינה כלום. וכ”ה דעת מרן הש”ע. (ועמש”כ באורך בשו”ת יביע אומר ח”ב חאו”ח סי’ כב). ולפי סברתם צ”ל דהא דאמרי’ בשבת (לה:) א”ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא בריש דיקלי איתלו שרגא, ביום המעונן חזו תרנגולין (היושבים על הקורות מבעו”י). אף על פי שעדיין יש זמן רב לבין השמשות, חומרא יתירא היא לדין תוספת שבת. וכמ”ש הרמב”ן בתורת האדם שם, וז”ל, והא דאמרי’ התם אדשימשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירה לתוספת היא, משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן. ע”ש. וע’ במרדכי (פ”ב דשבת סי’ רצג), ובבגדי ישע שם. ובשו”ת פרי יצחק ח”ב (סי’ ז). ע”ש. והנה גם מרן הש”ע (סי’ רסא ס”ג) פסק, מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות, וביום המעונן וכו’, וכ’ המשנ”ב בבאה”ל שם, שבזמנינו בודאי לא קים לן בשיעורא דרבנן, בפרט בשבת שהוא מסור לכל, לכן בודאי שהחיוב ע”פ הדין לכ”ע להדליק קודם השקיעה. ע”ש. ונראה לדידן דלא נהגינן כהפוסקים הנ”ל, אלא כד’ הסוברים שמשעת השקיעה נחשב לבין השמשות, הבו דלא להוסיף עלה להחמיר חומרא על חומרא להצריך זמן מוגבל בתוספת שלפני השקיעה נגד דעת רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים הסוברים דסגי בתוספת כל שהיא. ובפרט שכעת מצויים שעוני יד למכביר, ואין לך אדם שאין לו שעה (שעון), ותמיד מדייקים אותם ע”פ הרדיו וכיוצא, לכן די להקדים להדליק כעשר דקות לפני השקיעה.
ואמנם ישנה דעה יחידאה של רבינו הר”א ממיץ דס”ל שמשיעור שלשת רבעי מיל לפני השקיעה מתחיל זמן ביה”ש. אולם כבר כ’ בביאורי הגר”א בסי’ רס”א שאין דבריו נראים. ע”ש. ולית דחש להא כלל. וכ”כ הרב הגר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה מה”ת (חאו”ח סי’ ו), שבהרבה מקומות נוהגים להדליק הנרות כעשרה מינוטין קודם השקיעה. וכמדומה שאף בעלי נפש אין מחמירים לפרוש ממלאכה ג’ רבעי מיל קודם השקיעה כד’ היראים, ומ”מ המחמיר כהיראים תע”ב, כמ”ש הב”ח. ע”כ.
וכבר כ’ כן בשו”ת הגאון מהרי”ץ דושינסקי (חאו”ח ר”ס לג), אודות מה שנשאל בהא דפסקינן דחמץ בע”פ בטל בששים, אם יש להחמיר בתוך שלשת רבעי מיל לפני השקיעה לאסור תערובת חמץ במשהו כשיטת הר”א ממיץ. והשיב, אין כאן ספק, שאם לענין איסור מלאכה בע”ש אין מחמירין כהר”א ממיץ, איך נחמיר לענין איסור משהו דהוי חומרא בעלמא. ע”ש. איברא דבא”ר (סי’ רסז סק”ה) ובחיי אדם (כלל ה סי’ א) כתבו דסגי בתוספת שבת עם זמן ביה”ש בשיעור חצי שעה. ובס’ אגודת איזוב מדברי (דקכ”ו ע”ב) כ’, דמ”ש בסידור דה”ח, שתוספת שבת הוא בערך ל”ז מינוטין וחצי, הוא ט”ס, וצ”ל ט”ז מינוטין וחצי, כדי שיהיה בין הכל חצי שעה. ע”ש. והגר”ח פלאג’י בס’ רוח חיים (סי’ רסא סק”ב, וסי’ תרכג סק”ב) כ’, דממ”ש מרן סי’ רסא ס”ג, מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהחמה בראש האילנות, נראה דסגי בעשר דקות לפני השקיעה, אבל נכון להחמיר ולהדליק עשרים דקות קודם השקיעה. ע”ש.
ובמשנה ברורה (סי’ רסא ס”ק כג) כ’ שלכתחלה יקדים הדלקת הנרות בע”ש משעה שהשמש בראש האילנות, ומי שמחמיר על עצמו ופורש ממלאכה עכ”פ שליש שעה קודם שקיעה אשריו שהוא יוצא בזה ידי כל שיטת הראשונים. והסביר בשעה”צ, שיוצא בזה גם י”ח ד’ הר”א ממיץ, שאפי’ נאמר המיל כ”ד מינוטין, שלשת רבעי מיל הוי י”ח מינוטין. ויוצא בזה גם לתוספת שבת. ע”כ. ובכף החיים (סי’ רנו סק”ה) כתב, וזת”ד, מנהגינו פעה”ק ירושלים שעשרים רגע לפני השקיעה מכריז השמש להדליק הנרות, וגם בעלי החנויות סוגרים חנויותיהם מיד כששומעים קול הכרוז. ע”כ. וכ”כ בכה”ח (סי’ רסא ס”ק כג) שהנכון להדליק כ’ דקים קודם השקיעה. רוח חיים סק”ב. וכ”כ פתח הדביר סק”ג. עכ”ד. נמצא שאף פעה”ק ירושלים ת”ו לא נהגו להחמיר להדליק הנרות בע”ש ולקבל תוספת שבת לפני עשרים דקות מהשקיעה. וכל רבותינו הספרדים גאוני ארץ ישראל וירושלים אשר מפיהם אנו חיים במנהגי אה”ק וירושת”ו, לא הזכירו כלל אף ברמז שקיים מנהג בירושלים לקבל השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, וכן בס’ התקנות ומנהגי ירושלים, ושער המפקד, ונהר מצרים, לא נזכר שמץ מנהו. הא ודאי שאילו היה המנהג כן לא הוו שתקי רבנן מלהודיענו דבר זה. ואדרבה מצינו כל בתר איפכא באחרונים הנ”ל, ע”כ דבריו ועיי”ש באריכות. וכ”כ בספר חזון עובדיה שבת א’ עמוד קפ”ג.
מדבריו עולה בידינו כי לשיעור תוספת יום הכיפורים סגי מעיקר הדין בכל שהוא אפילו דקה אחת או שתים, אלא שעל מנת למנוע מחשש בלבול ואי דיוק, ראוי להקדים ולהדליק את הנרות עשר דקות קודם, כפי שכתב השו”ע שיש להדליק את הנרות קודם השקיעה. ולמצווה מן המובחר ראוי לכתחילה לחוש ולהדליק עשרים דקות קודם השקיעה.
אכן חשוב לדעת שאם מדליקים נרות לכבוד יום הכיפורים ומברכים שהחיינו, נאסרים מיד בכל חמשת העינויים של יום הכיפורים, כי בזה מקבלים את קדושת יום הכיפורים.
עוד חשוב לדעת כי כיון שחמשה עינויים ביום הכיפורים הם מן התורה, ראוי לחוש לדעת רבינו תם הסובר שזמן צאת הכוכבים הוא שבעים ושתים דקות זמניות לאחר השקיעה. ושיעור זמן זה הוא בירושלים בשעה: 19:44, ובתל אביב בשעה 19:46 כאמור.
