אפריון נמטייה על מילי דאורייתא מרגניתא טבא נופך ספיר, מלא צנא דדובשא מש”ה שפיר.
ואמת אגיד דכבודו נר”ו אינו צריך לא לדידי ולא לדכוותי ליישב דבר הקושיא, והרי כבודו כבר הביא ישוב נאה ומתקבל על הדעת מאוד (משם הטוב דהגרמ”מ בריעף שליט”א), ששמרו שמיטה כדי שלא תשתכח תורת שמיטה מישראל, ודפח”ח. והוא כדמצינו בשבת דף סט’ ע”ב, דההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ועושה קידוש והבדלה ביום השביעי, ופירש שם רש”י שהוא לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת שבת ממנו עיי”ש. ועל זה הדרך בעירובין דף מו’ ע”ב “ולא אמרו לערב חצירות אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות”. וע”ע כיו”ב שם בעירובין דף ע’ ע”א, ובבכורות דף ח”י ע”ב ודף ז”ך ע”א, ובדוכתי טובא. ונהי דבסוכה דף לא’ ע”ב מסיקה הגמ’ דמי שאין לו אתרוג אסור לו לקחת רמון גם אם נוטל רמון כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, שאני התם דאם יטול זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך (כמפורש בגמ’ שם), כלומר דכאשר ימצא תמצא אתרוג חוששים שימשיך ליטול רמון, משא”כ לענין שמיטה אם ישמרו בחו”ל לא יגרע מלשמור בארץ.
ועכ”פ לעשות רצון יראיו כרצונו, אשיח בפקודיך קו”ל דבר הקטן בפני מי שגדול, להציע בפני כבודו כמה ישובים נוספים בביאור דברי המדרש הנז’.
לפי מחשבה תחילה הביאור הפשוט הוא, דעם ישראל נכספה וגם כלתה נפשם לעשות מעשה ולשבות שמיטה אע”פ שאינם מצווין בהיותם בארץ אויביהם, כדי להביע במעשים את חרטתם על אשר לא שמרו את דבר השמיטה בהיותם בארץ הקודש, על דרך שכתב הגה”ק רבי צדוק הכהן מלובלין זלה”ה בספר תקנת השבין עמ’ קמה’: “וכך ראוי לעבד שחטא בהתעצלות עבודתו, אחר שנתחרט ואדונו מחל לו, יש לו להוסיף משלו השתדלות עבודה לרבו מה שלא נצטווה, להראות חשקו ורצונו בעבודת רבו, ושהוא מוכן וזריז מעתה לעבודתו” עכ”ל (וכמובן דיש לחלק).
[ואע”ג דקיי”ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ובכלל זה מי שמקיים מצוות התלויות בארץ בהיותו בחו”ל כמו שכתב הרש”ל ביש”ש חולין פי”א סי’ יא’, הנה שא נא עיניך וראה להגאון החיד”א בברכ”י יו”ד סי’ שלג’ סק”א שכתב עפ”י דברי הרמב”ן והריטב”א “דכיון דמצוה זו רמיא על יושבי ארץ ישראל, היכי קרי למי שמקיימה בחו”ל הדיוט, הרי זו היא מצות ה’, ואינו הדיוט אלא מי שעושה דבר שמוסיף על התורה, אבל מצוות שנתחיבו יושבי הארץ, המקיימם בחו”ל – דיניה דההוא גברא כנשים המקיימות מצות עשה שהזמן גרמא, דנוטלים עליהם שכר, כיון דהאנשים נצטוו בהן ומצוות ה’ הם” עכ”ל. ואם כי החיד”א שם נושא ונותן בזה, מסיק שם דמקום יש בראש לומר (לשיטת הרמב”ן והריטב”א מיהא) דמי שאין בידו לעלות לארץ ישראל (כגון הנידון דנן דמיירי כשנלקחו לגלות בעל כרחם) ורוצה לקיים מצוות התלויות בארץ, דינו כנשים ועבדים שאע”פ שפטורים מ”מ אם עושים את המצוות לא נקראים הדיוט, עיי”ש. ובר מן דין, במדרש איכה רבה שהביא כבודו, משמע שכל עם ישראל (או עכ”פ רבים מהם) היו שומרים שמיטה בחו”ל בתחילת ימי גלותן, והנה שיטת הראבי”ה בח”א סי’ נו’ (ובכמה דוכתי) דהא דאמרינן “כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט” היינו מטעם יוהרא, וא”כ בדבר שכל העם מקצה עושים כן, תו ליכא חששא, וכ”כ בארחות חיים מלוניל הלכות שבת דיני קידוש אות כ’, וז”ל: “יש מפרשים כי נקרא הדיוט היכא דליכא אחריני דעביד כוותיה כגון הכא דליכא מאן דמפסיק אלא איהו על כן נקרא הדיוט משום דמתחזי כגסות הרוח כלומר ראו שאני חסיד. אבל אי איכא אחריני דעביד כוותיה ודאי אינו נקרא הדיוט אעפ”י שהוא פטור מן הדבר.” עכ”ל (ויש לחלק). זאת ועוד אחרת, דמודעת זאת בכל האר”ש שיטה הרב חק יעקב או”ח סי’ תעב’ סק”י, דלא אמרינן “כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט” אלא בחומרא המביאה לידי קולא, כגון שיושב בסוכתו תחת הגשם ועי”ז מצער גופו ומונע עונג יו”ט, וכיו”ב, משא”כ הכא בנידון של מהדרש י”ל דאין חשש במה שנהגו סלסול בעצמם לשמור שמיטה בחו”ל כאות לחרטתם על אשר לא שמרו בהיותם בארץ ישראל. ובפרט הכא לענין עבודת הארץ די”ל שהיתה שביתתם רק ב”שב ואל תעשה”, ואז לא אמרינן דנקרא הדיוט לשיטת הרב תויו”ט פ”א דשבת מ”ט כמש”כ בדעתו בפרמ”ג או”ח בהקדמה אגרת ב’ אות ה’. ועוד יש להרחיב את היריעה טובא בכל זה, אולם לעתות כאל עצר”ת הדברי”ם עדיפא לן].
ויש להוסיף, דכיון שהיתה זו הבעת חרטה כדאמרן, הרי הבעת חרטה במעשים (אפי’ מעשים שאין בהם תוקף של מצוה) יש בה כדי לכפר יותר מחרטה בלי מעשים, ובפרט דשביתת שדותיהם יש בה חיסרון כיס וצער רב ולא גרעא מסיגופים שמועילים לכפר עוונות, ובחרו לעשות סיגוף שהוא היפך העוון, דבודאי מסתבר דמכפר טפי מסיגופים בעלמא. והבט וראה בספר יושב אהלים למוהר”ר אברהם ענתיבי זצ”ל, פרשת בהר, שהביא דברי המדרש הנז’ שהיו שומרים שמיטה בחו”ל, ויהיב טעמא בזה”ל: “דמעיקרא גלו בשביל שלא שמרו את השמיטה, הרי רוצים לחזור בהם ולתקן את אשר עוותו.” עכ”ל.
ועין רואה להגאון החתם סופר זצ”ל בתורת משה פרשת בראשית (ד”ה בראשית רש”י) שכבר התהלך ברג”ש בקושיית כבודו על המדרש (אם כי לא הקשה זאת להדיא), ותירץ שעם ישראל עשו כן כדי להודיע כי לה’ הארץ ומלואה ועי”ז יהיה להם התנצלות שאינם כלסטים שכבשו הארץ. עיי”ש. והתנבא בסגנון זה גם הג”ר יהושע בוקסבוים זצ”ל אב”ד גאלאנטא בספר נחלי יהושע פרשת בהר.
ומוהר”ר רפאל אשכנזי זצ”ל בספרו מראה הגדול, דרוש ו’ לשבת תשובה דף כ’ ע”א כתב דאה”נ מה שהיו משמרין שמיטות בחו”ל היה זה מעשה שטות. ולפ”ז צריכים לומר שרק עמי ארצות היו עושים כן ולא הת”ח שבהם. ונראה להוסיף דאע”ג דהיה זה מעשה שטות שאין בו מועיל, אותם עמי ארצות עשו זאת מתוך הצער שהוגלו, על דרך שאירע בדור המדבר אחר חטא המרגלים שכאשר הקב”ה גזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל נאמר “וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו”. [ויתכן נמי שאותם עמי ארצות שמרו שמיטות כדי לכפר על עוונם כנ”ל, ועם זאת היה זה מעשה שטות כי לא הועילו בזה]. ואע”פ שהיה זה מעשה שטות, ירמיה מקונן על מה שהיו ללעג וקלס בפי אומות העולם, דסוף סוף עם הקודש היו לבז בעיני הערלים וזה צע”ר השמים.
ובספר עין חיים למוהר”ח ראזין זצ”ל ח”ב סי’ מח’ אות יד’ פירש דכוונת המדרש היא לשמיטת כספים ולא קרקעות. וכן הגרי”ח סופר שליט”א בספר תורת יעקב עה”ת סי’ רמ’ העלה צד לפרש כן, ושדא ביה נרגא, דהרי לשון המדרש (מדרש איכה רבה בהוצאת בובר פרשה א) הוא כך: “ד”א שחקו על משבתיה – על שמיטה, כמד”א בחריש ובקציר תשבות, את מוצא כשגלו ישראל היו שומרין שמיטותיהם והיו אומות העולם משחקים וכו'”. והנה ממה שהביאו מקרא ד”בחריש ובקציר תשבות” מבואר לעיני כל ישראל דלענין שמיטת קרקעות קא מיירי. [ונשאר בצ”ע מהו ביאור המדרש עיי”ש].
ואף גם זאת היה ניתן ליתוב”י דעת”א בזה, והוא בדרך פשוטה לפניו, דשחוק אומות העולם היה על מה ששמרו שמיטה בסוריא (דקיי”ל דאסורה בעבודה בשביעית מדרבנן), דכוונת המדרש ששמרו שמיטות בגלות בהיכי תמצי שקיים חיוב השמירה.
ובדרך דומה, הנה המדרש דנן הולך סוב”ב על הפסוקים באיכה דהיינו חורבן בית ראשון שהיא גלות בבל, ומצינו בכמה דוכתי (בכורות דף ז”ך ע”א ועוד) שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בבבל, והטעם היינו גזירה אטו ארץ ישראל (עיין טור יו”ד ריש סי’ שלא’), והיא מתקנת הנביאים כמבואר במסכת ידים פ”ד משנה ג’[1], כי על כן, אע”ג דתיקנו רק תרומות ומעשרות ולא תיקנו שמיטה בבבל (כמפורש באותה משנה), לא נפלאת היא הסברא לומר דהנהיגו (משום סייג ופרישות) שמיטה בבבל מאותו חשש דאטו ארץ ישראל (דהרי ידעו שלאחר שבעים שנה יחזרו לארצם). ותירוץ כעי”ז כתב בספר דמעת המלך על איכה א’ ז’, בשם רנת יצחק בתירוץ השני, ושם הוסיף לדייק מלשון הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל פ”ד דבאמת יש מקום ל”הוה אמינא” זו לחייב שמיטה בבבל דומיא דמעשרות, דז”ל: “אבל עמון ומואב ומצרים ושנער (א”ה שנער היינו בבל) אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.” עכ”ל. וא”כ נהי דלא תיקנו חכמים חיוב שביעית בשנער מן הדין, מ”מ משום סייג ופרישות נהגו עם קדושים לגדור את עצמם מחשש שיבוא לידי איסור כשיגאלו לאחר שבעים שנה.
ועוד תירץ שם בשם הרב רנת יצחק, דכוונת המדרש היא שאותם יהודים מעטים שנותרו בארץ ישראל הם אלו שהיו משמרין שמיטה, ואומות העולם שחקו עליהם שכאשר כל עם ישראל היו על אדמתם היתה שמיטה דאורייתא ואז לא שמרו, ועכשיו שרוב בני ישראל בגולה השמיטה בארץ היא דרבנן וכעת משמרים. [אלא דכל זה כתב מפני שבא ליישב מה שמובא ברש”י באיכה בשם המדרש, מיהו במדרש איכה הוצאת בובר הנז’ נאמר להדיא שאומות העולם היו משחקים ואומרים: “וכאן אתם שומרים את השמיטה”].
ועל דרך הפרפרת בעלמא, הנה ידועה אזהרת התורה בפרשת בחקותי על הגלות בשל חיסרון בשמירת השמיטה: “אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם, אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה” (ועיין שבת לג’ ע”א), ובפשטות ה”ריצוי” האמור בזה הוא דין בקרקע ולא בגברא (“אז תשבות הארץ”), כלומר ע”י הגלות הארץ מושבתת, ואילו האדם בעל הקרקע לא נחשב שהשבית את הארץ, אולם בירמיה (פי”ז ד’) נאמר אודות קללות הגלות: “ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך”, [ופירש במצודת דוד: “ושמטתה – תעזוב את האדמה מלעבדה בחרישה וזריעה”, וראה שם בפרש”י]. ומשמע דחשיב נמי דהגברא משמט (בעל כרחו, כמובן) את הארץ, היות וסוף וסוף לא חורש ולא זורע בנחלתו. ובדומה לזה כתב בפירוש חד מקמאי, רבינו יוסף ב”ר שמעון קרא ז”ל בירמיה שם, שכתב בזה”ל: “בעון שלא שמרתם שמיטת הארץ בעוד היותכם בארצכם, תהיו משמיטין כשתהיו גולין בין האומות ושם לא יהיה לכם שדה וכרם לחרוש ולזרוע”. ע”כ. והיינו דעצם המציאות שאין להם שדה וכרם, הוי כשמירת שמיטה בעל כרחם. ואם כן הרשות נתונה לומר דזוהי כוונת המדרש הנז’ “את מוצא כשגלו ישראל היו שומרין (בעל כרחם) שמיטותיהם” – כלומר “נמצא” שהיו שומרין (בעל כרחן) שמיטותיהם בהיותם בגלות, והיינו שמיטת נחלתם אשר עזבו בארץ ישראל, ועל זה היו משחקים אומות העולם על העונש שקיבלו עם ישראל ואומרים להם (לא בתמיה) “בארצכם לא שמרתם את השמיטה, וכאן אתם שומרים את השמיטה”, והיינו שהיו שוחקים על ישראל ע”י שמראים בפניהם את המציאות המרה שמפני שלא שמרו שמיטה בארצם עכשיו צריכים בעל כרחם לשמור שמיטה (מנחלתם בארץ ישראל) בהיותם בגלות בארץ אויביהם. [וכל זה כתבנו על דרך “פרפראות דאורייתא” בעלמא, דאין זו פשטות המדרש לכאו’, וגם רש”י באיכה לא הבין כן בכוונת המדרש, דהרי הביא השמיטה בחדא מחתא עם שמירת שבת ויו”ט, וגם ממה שכתב רש”י שאומות העולם כינו לעם ישראל “שוטים” משמע דלא כהנ”ל].
ויהא רעוא מן שמיא, למרחם על ישראל, ויתובון לארעא קדישא ויתכנשון מן גלותא, למיטר שמיטין ויובלות כדקא יאות, בעגלא ובזמן קריב, אמן.
עד כה קולי בשיחי בדברי ידידות,
מנאי בריה קלה שה קלוט,
הקטן הפעוט,
אליהו בחבוט.
סין טין וקטין.
תוספ”ת כתוב”ה לאחר הכתיבה: בנידון הנ”ל כתב לי אבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”, ומני”ר הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א, שגם הגאון היח”ס שליט”א עסק בפרשתא דא בספרו אור משה סי’ לד’, ובספרו תורת יעקב סי’ רמ’, ובקובץ גינת ורדים סאטמר ח”ג עמ’ צט’. עכת”ד.
הערות:
[1] והנביאים האמורים בזה היינו כבר מזמן ירמיה, כמבואר במדרש איכה רבה פרשה א’: “קראתי למאהבי המה רמוני וגו’ (וכו’), רשב”י פתר קרייה בנביאי האמת שהיו מאהבין אותי להקב”ה המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומה ומעשרות וכי יש תרומה ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהבני להקב”ה הוא שירמיה אומר (ירמיה ל”א) הציבי לך ציונים הצייני במצות שהיו ישראל מצויינין בהם.” ע”כ.
