[1] רש”י בראשית פרק א
לכל חית הארץ – השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם,כ וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו’ כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
[2]בעלי החיים נבראו, לתשמיש האדם. וכך נאמר במשנה, בסוף מסכת קידושין (דף פב.): רבי שמעון בן אלעזר אומר: … חיה ועוף… לא נבראו אלא לשמשני. ע”כ.
וראיה זו, הביא בתרומת הדשן (סימן קה), ונפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה):כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים. (איסור והיתר הארוך סימן נ”ט). ולכן, מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. וליכא למיחש, משום צער בעלי חיים. (מהרא”י סי’ ק”ס /ק”ה/). ומכל מקום, העולם נמנעים דהוי אכזריות. (נמנעים מלמרוט, שאינו צורך גדול, ויש בו צער גדול).
ואף שבתחילה, נאסר הבשר לאכילה. כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין נט:):אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב: לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב, נתתי לכם את כל. ע”כ.
והותר לנו לאכלם על ידי שחיטה, ככתוב (בראשית פרק ט פסוק ד):
אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:
כלומר, שלא לאכלו, כאשר נפשו בתוכו – דהיינו, כאשר הבהמה חיה. (ובהמשך נצטוו ישראל, לאכלו בשחיטה)
והטעם מבואר, בפירוש הרד”ק (שם):
אף על פי שנתתי לכם כל בשר רמש לאכל, לא תאכלו אותו עם נפשו שהוא דמו. כלומר, כל זמן שהבשר עם הנפש, והוא בעודו חי. אלא קודם תזבחוהו, ואחר כך תאכלוהו. כי זה דרך אכזריות, לחתוך בשר מן החי, ולאכלו.
ונראה, כי לפיכך התיר הבשר לנוח, לפי שטרח בבהמה ובחיה וברמש ובעוף, להחיות אותם בתבה.
כי לצורך האדם נבראו, בין למלאכתו, בין לאכילתו. אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח, לפי שטרח בהם:
אמנם כתב הפמ”ג או”ח סי’ תסח במשב”ז סק”ב דאפילו לצורך האדם, אם לא לצורך גדול – אסור.
ולכן, אסר שם לקצוץ את כנפיו של עוף שלו – שלא רוצה שיברח.
אך מכל מקום, עי’ באג”מ (חו”מ ח”ב סי’ מז) שכתב, שמותר להרוג פרעושים וכדו’, שמצערים את האדם.
וכל-שכן אם מתבהלים מפניהם. שהרי מותר להורגם לצורך האדם, ואפילו לצורך אכילת גוי
[3] שאמרו המקובלים: שנשמות שצריכות תיקון מסוים, מתגלגלות בבהמות עופות ודגים. ונתקנות במעשי המצוות, הברכה, והאכילה שעושים בהם.
צדיקים מגולגלים בדגים. (עי’ כנפי יונה ח”ב סי’ ק”ד. וע”ע בקיצור של”ה, מסכת שבת, הנהגת שבת. ועוד) ובינוניים בעוף, ורשעים בבשר – ולכן: מצוות כשרות הבשר, היא המרובה, והקשה ביותר. אחריה עוף, פחותה יותר. והדגים הפחות ביותר, שאינם צריכים שחיטה כלל.
וביעב”ץ הסביר: שלכך נענש רבי. שהייתה בעגל זה, נשמה מגולגלת. ובוודאי תיקונה של בהמה, היא שחיטתה. אלא לפי שלא התפלל על הנשמה, שתצא מהבהמה, ותשיג תיקונה על ידו, בלי צער השחיטה.
[4] כבר בתורה נרמז, שלא לצער בעלי חיים (במדבר פרק כב פסוק לב):
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים – הנה כעס מלאך ה’ על בלעם, שהיכה את אתונו לשווא?
ומכאן דרש רבי יוחנן, שצער בעלי חיים דאורייתא. (מדרש הגדול). והרמב”ם בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז, כתב:
ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו’, הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע”ד האכזריות או השחוק עכ”ל.
וכבר ראינו מעשה, ברבינו הקדוש, שנענש שלא נהג לפי דרגתו ברחמנות. בגמרא (מסכת בבא מציעא דף פה.):
ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליה.
[תרגום: אותו עגל, שהיו לוקחים אותו לשחיטה. הלך, והכניס את ראשו בגלימתו של רבי, ובכה. אמר לו רבי: לך! כי לכך נוצרת. ואמרו בשמים: כיון שלא ריחם על העגל, בהתאם למצופה ממנו, במדרגתו הרוחנית הגבוהה, יבואו עליו ייסורים. (אף שרבי צודק במאמרו – מכל מקום, כיון שבא העגל אצלו, היה לו לרחם עליו. כן פי’ גדולי המוסר) וייסורים אלו הפסיקו, כאשר רבי ראה את שפחתו, אוספת בכף האשפה עכברים. ואמר לה: לרחם עליהם, ולעוזבם. וכשם שריחם עליהם, ריחמו עליו]
ובספר קב הישר – פרק ז, כתב:
ואף המצער בהמה חיה ועוף, יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו… ובא וראה! מה שהביא בעל החרדים, באיש חשוב, תם וישר. שנתאכסן אצלו, הקדוש האר”י ז”ל. ועשה לו כבוד גדול… ואמר לו האר”י ז”ל: מה הגמול אשר אשלם לך, בעד החיבה גדולה שהראית לי? ואני מוכן לתשלום גמולך, והטרח’ שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית: שהיו לו בנים, ואח”כ נעשית אשתו עקרה. אולי ימציא לו תרופה לאשתו, כבראשונה. והשיב האר”י ז”ל: ענין הסיבה, שנעשית אשתו עקרה, כך הוא… דע לך! שהיה סולם קטן עומד בביתך, שהיו התרנגולים קטנים, עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים, אשר היה סמוך לסולם. והיו שותים, ומרוים צמאונם. ופעם אחת, אמרה אשתך להמשרתת, שתסיר הסולם משם. אף כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים, כי אם מטעם אחר, להיות הבית נקי. ומאז אשר הוסר הסולם, יש להתרנגולים צער גדול, שאינם יכולים התרנגולים לפרוח, כי היו עדיין קטנים לסבול צמאון גדול. ועלתה צפצופם לפני הקב”ה, המרחם על כל מעשיו. וע”י כן, נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה’ נתן לה הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך, כי הש”י פוקד ומשגיח על כל בריות, ברוב רחמיו וחסדיו. ומשלם, להמצערים את הבריות.
