מקורות ונימוקים:
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה (דף יח עמוד ב’): מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום.
ומבואר שמעיקר הדין לא חששו למה שדרכם של בני אדם להיכנס לבית הכסא עם השטרות, וגם לאחר שחזרו וביטלו לא מטעם בית הכסא ביטלום, אלא משום שלא יתגולל באשפה.
ונראה דהסיבה לכך היא, דהרי כתב השו”ע (סימן שדמ) דההולך במדבר ואינו יודע זמן שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל ליבו שכחתו, ועיי”ש במג”א (סק”א) דהיינו מדין רוב, ורק היכא דיש קבוע אמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה.
והיינו שגם בזמן מצינו דין רוב שהולכים אחר רוב הזמן, וכ”כ להדיא הפוסקים אשה ששכחה יום וסתה וסתות, דאזלינן בתר רוב ומותרת.
ומה שחששו וביטלו ועשו ע”ז יו”ט, היינו משום שהוא דבר מצוי שלאחר שפורעים את השטר משליכים אותו לאשפה. אבל מדין קדושת השטר במקומות המטונפים לא חששו, כלענ”ד.
ובפרט בנד”ד שהיא תמונה פוטוגראפית, דקיל טפי כנז’ באחרונים.
בברכה רבה
הרב מאיר פנחסי
