שאלה: הנוסע בערב שבת לכותל וכדו’ ועמו ‘רב קו’, מעות ושאר דברי מוקצה וחושש שייגנב או ייאבד אם ישאירם שם, האם יש אופן בהם יהיה מותר לו לטלטלם לכתחילה בחזרתו לביתו בשבת (במקום שיש עירוב)?
תשובה: אם יניח את המוקצה קודם זמן בין השמשות בתוך תיק או שקית, יחד עם שאר דברי היתר שימושיים הנצרכים לו כעת לדרכו, כגון, אוכל, בקבוק שתייה, שעון, מותר לו לטלטל השקית לביתו. וכן הנמצא במקום שחושש להשאיר את דבר המוקצה מחמת גניבה, כן יעשה.
א). כיון דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, והדבר המותר חשוב לו יותר מהדבר האסור, מותר לטלטלו וכפי שפסק השו”ע (סימן שט ס”ג, וסי’ שי סעיף ח’), וכבר נתבאר באחרונים, דאין שמין דבר זה לפי השווי הממוני, אלא לפי הדבר הנצרך לאדם ומשמש אותו הרבה, ואפילו אם הוא שווה הרבה פחות בערך כספי דכיון שמשמש אותו עתה וחשיב ליה, מיקרי בסיס להיתר, עי’ בפרמ”ג (א”א סי’ רעז סק”ח), ובשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ה ס”ו כב או’ יז), ובשו”ת שבט הלוי ח”ח (סימן נב), ובדברי הגרשז”א זצ”ל בספר שולחן שלמה (סי’ שי אות כח, ג’), וע”ע בשש”כ (פ”כ סעיף סא הע’ רמד), דהגדר בזה נמדד לפי מה שחשוב לו באותה השעה. ולפי”ז הכא נמי בנד”ד אם ישים בער”ש בתוך תיק או שקית, שעון, או אפילו אוכל ושתייה שישמשו אותו בדרכו (באופן שעשה קידוש), ויחד עם זה יניח בשקית גם את המעות ושאר דברי המוקצה, הוי בכלל בסיס לדבר האסור והמותר, ודבר המותר חשוב מדבר האיסור, שמותר לטלטלם לכל מקום שירצה. ואע”ג דמבואר בתשובת הרא”ש הביאה הב”י (סי’ שי), דכ”ז ההיתר היינו דווקא אם אינו יכול לנער את האיסור, אבל ביכול לנערו אין היתר בטלטולם יחד למרות שדבר ההיתר חשוב לו מדבר האיסור. וכן פסקו השו”ע (סי’ שט סעי’ ג’, וסי’ שי סעי’ ח’), והרמ”א (שם). מ”מ היכא שיפסדו או יאבדו אם ינערם, מותר לטלטלם, וכמבואר בגמרא שבת (קמב.), ובשו”ע (סי’ שט סעיף ג’), דכלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון, תאנים וענבים יטול אותה כמות שהיא, דאם ינערם מתוכה יפסדו.
ב). אלא דאכתי איכא למידחי, דשמא מה שהתירו במקום פסידא, הינו דווקא היכא שדבר ההיתר יפסד, אבל במקום שדבר האיסור יפסד או ייגנב, מהכ”ת דמותר לטלטלם, וכדמצינו דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור, אסור, וכדמבואר בשו”ע (סימן שיא סעיף ח’). ולכאו’ יש להביא ראיה לזה ממה שכתב המג”א (סי’ שט סק”ה) בשם הר’ ירוחם, דמה שהתירו בשכח אבן ע”פ חבית להטות החבית על צידה, היינו דווקא בצריך ליקח היין מתוכה, אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה שלא ייגנב, אסור. וכ”כ המ”ב (שם ס”ק יד). אולם שפיר יש לדחות, דשאני התם דעיקר טלטולו הוא רק לצורך דבר האסור, כיון דלא איירי בחבית שנעשתה בסיס גם לדבר ההיתר, אבל בנד”ד הלא הוא מטלטל גם לצורך דבר המותר, ולפיכך יש להתיר. וכן מוכח חילוק זה, דאל”ה המג”א יסתור עצמו, דהא כתב (סי’ שי ס”ק יא) בשם הב”ח, גבי האי קטמא, דאם יש הפסד למוקצה ע”י הניעור, אין צריך לנער. וע”כ דיש חילוק בין היכא שעיקר הטלטול בשביל דבר ההיתר כיון שחשוב לו מדבר האיסור, לבין היכא שהטלטול נעשה בשביל האיסור. וכן מבואר להדיא חילוק זה בשער הציון (סי’ שט ס”ק יז). ובנד”ד נמי חשיב דעיקר טלטולו בשביל ההיתר כיון דהוא חשוב ונצרך לו יותר מן האיסור.
ג). וכן יש להוכיח ממה שהתיר הריב”ש בתשובה (סי’ צג) להתיר להניח לטלטל נר שהונח על גבי לחם מבעוד יום. ואע”ג דהתם נמי יכול ליקח ממנו הדבר ההיתר היינו הפת גרידא, ועכ”ז התיר לטלטל גם הנר מדין בסיס לדבר האסור והמותר, והדבר המותר חשיב טפי. והכי מוכח נמי מהשו”ע (סי’ רעט ס”ג) שהביא לדברי הריב”ש, וסיים דאין לסמוך עליו. ומבואר במג”א (סק”ה), ובמ”ב (סק”י), דהטעם דאין לסמוך ע”ז לפי שהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכך נעשה תמיד טפל ובסיס לשלהבת ולא ללחם. ומשמע, דאם הבסיס אינו מיוחד לאיסור יש להתיר גם לדברי מרן ז”ל. והראני ידידי הרה”ג רבי אליעזר ספקטור שליט”א שכן הוכיח במישור מדבריהם הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל חלק ד (או”ח סי’ כד הוצאת “המאור”), ושם נסתפק ממש כבנד”ד באדם שנתאכסן בפונדק של עכו”ם סמוך לשבת, והיתה איתו תיבה ובתוכה מעות וגם הרבה טבעות, וביום שבת רצה לאספו אליו הביתה, ונסתפק הגאון הנז’, אם הותר שלא לנער המעות גם במקום שלא ייפסד ההיתר, וכתב לתלות בפלוגתת הכל בו והרשב”א הנז’ בב”י (סי’ שלד) ע”ש. ואח”כ כתב דמהריב”ש והשו”ע משמע להיתר וכנ”ל. אלא דחתם והסיק בתשובתו שם, דלדינא יש להחמיר בזה. (ובתשובתו להגאון בית מאיר סי’ שי על האי עניינא ממש, כתב הרע”א שלדינא צ”ע). אלא שראיתי להבית מאיר (סי’ שי סעיף ח’) שאחר שהביא לדברי הגאון רע”א ופלפל בדבריו ודחה ראיותיו, כתב, דסוף דינא יש להתיר בזה אף אם יש פסידא לדבר האסור, ושכן מוכח ברמב”ם (פכ”ה מהל’ שבת הט”ז), דסתם וכתב, דבמקום הפסד לא גזרו. ולא כתב דבמקום הפסד “דהיתר” לא גזרו. ע”ש. גם מהב”ח והמג”א (סי’ שי ס”ק יא) מבואר להדיא להיתרא גם במקום שיפסד האיסור, וכוותייהו פסק המ”ב וכפשנ”ת. וכן מוכח קצת מדברי המהרי”ל הובא במ”ב (סי’ שט ס”ק טו) דהתיר ללמוד בשבת על שולחן שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה, גם אם ינענעו דרך לימודו משום דלא הוי פס”ר. וכתב השער הציון (שם ס”ק יט) דמוכח דאם היה פס”ר היה אסור, משום דהיה אפשר לנער לארץ, והיינו משום שהמעות לא הוי הפסד לו, אבל אם היו הפסד לו ע”י ניעורם, אף אם היה פס”ר היה שרי, כיון שאין כוונתו בנענועו בשביל המעות אלא בשביל הלימוד. ע”ש. וכן מוכח מהמג”א (סי’ רעז סק”ח) שכתב, דאם היה מונח על השולחן בביה”ש ככרות וגם נר דהוי בסיס לדבר האסור והמותר חשיב טפי, ואי אפשר לו לנער כגון דאיכא פסידא, (ופירש הלבושי שרד שם, דהיינו “שיפסיד הנר”), מותר לטלטל השולחן.
ד). ומתוך דברי הרע”א והבית מאיר מתבאר, דגם אם מתכוון בטלטולו להדיא גם לדבר האיסור, אלא שההיתר חשוב לו יותר, נמי שרי במקום הפסד, דהא לא הסתפק הרע”א אלא מצד שההפסד הוא בדבר האיסור. ואף דאכתי יש מקום לחלק, דהכא אנו באים להתיר ולהניח לכתחילה כדי לטלטל את האיסור בשבת, מ”מ יש להוכיח מהב”י (סי’ רסה) שהביא בשם הגה’ אשירי, דמותר להניח דבר היתר בער”ש בכלי תחת הנר כדי שיפול השמן, ויטלטלם אגב ההיתר. הרי דאף לכתחילה שרי לגרום לטלטל את דבר המוקצה. וכן פסק המג”א (סק”ב), והמ”ב (שם סק”ו). וע”ע בשו”ת מהרש”ג ח”ב (סי’ פג או’ ג’) גבי סכין של מילה, דשרי לטלטלו אחר המילה אם יניחהו (בביה”ש) בתיק שיש בו גם דבר היתר חשוב. ומשמע, דאף לכתחילה מותר לעשות כן, ואע”ג דבמקום דליכא פסידא חייב לנער. וכן דעת הגריש”א זצ”ל הובא בספר שבות יצחק – מוקצה (פי”ב או’ ב’). ע”ש. וע”ע בספר שולחן שלמה להגרשז”א זצ”ל (סי’ שח בשולי הגליון הע’ יג) גבי מקרר שיש בדלת דברים האסורים, דס”ל דבבסיס לדבר האסור והמותר וההיתר חשיב טפי, אין צריך לנער מער”ש אף שיודע שיטלטלם בשבת. וכ”כ בספר ארחות שבת (פי”ט הע’ שפו), ונראה דהכא נמי לא שנא. (ואע”ג דיש קצת מקום לחלק). ובפרט שהוא במקום הפסד, וע”ע ברמ”א (סי’ שא סעיף לג).
