מקורות
לפני כמה שנים, אנא עניא כבר נשאלתי בדלותי אודות שאלה זו (ע”י הרה”ג ר’ יצחק שרים שליט”א בעודו עדיין מרבני ק”ק בית יעקב בס. פאולו ברזיל), והתשובה נדפסה בספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’, ולתועלת השואל אמרתי להביא כאן את הדברים.
תוכן הדברים:
סימן א’ – הצעת הנידון
סימן ב’ – דין מפתח המשמש לצורך סגירת החגורה.
סימן ג’ – האם מותר לחגור רצועת גומי (בד נמתח).
סימן ד’ – עצות להתיר השימוש בחגורת גומי: לכרוך סביב לטלית קטן / לפתוח כפתור / לתפוס העניבה / לחגור לפעמים בחול.
סימן א’ – הצעת הנידון אם מותר לטלטל מפתח בשבת ע”י שעושים ממנו אבזם לחגורה
יום ו’ בשבט
שנת “הגר”י שרים” (תשס”ח) לפ”ק
לכבוד האי דרופתקא דאורייתא יושב תהלות, דקרי ותני הלכות גדולות, שפתותיו נוטפות מר ואהלות, ידיד נפשי רב חביב”א, רצוף אהבה, דגול מרבבה, מלבשתו ענוה, הרה”ג ר’ יצחק שרים שליט”א, מו”צ דק”ק “בית יעקב” בעי”ת סאן פאולו יע”א.
יהא שלמא רבא, שלמ”י נדבה, מאלפי רבבה.
רק הלום קבל קבלתי השאלה שאלת חכם ששלח לנו רום מעלתו שליט”א, כי על כן אחר עד עתה להשיב מפני הכבוד, ועמו הסליחה.
אדוני שאל את עבדיו על אודות העצה הנפוצה להתיר טלטול המפתח של הבית ברשות הרבים ביומא דשבתא, שקושרים המפתח ברצועת גומי (בד נמתח), ומשתמשים במפתח כדי לחגור הרצועה (כלומר צד אחד של הרצועה קושרים בקשר של קיימא בחור של המפתח, ובצד השני של הרצועה עושין קשר עניבה בשיניים של המפתח, או שעושים חור קטן שדרכו מכניסים בדוחק את השיניים).
וכת”ר שליט”א העד העיד בנו בשם הגאון המפורסם יין מבושם כמוהר”ר יצחק שחיבר זלה”ה, שיצאה הוראת”ו בקדושה לאסור איסר טלטול המפתח באופן הנ”ל, הואיל ואין דרך לישא חגורה כזאת בימות החול [ובאמת חזינא דכ”כ בספרו “קובץ מכתבים יצחק ירנן” סי’ ל’]. ואולם הדבר הוא צורך גדול בחו”ל, שאם כל בני המשפחה חפצים ללכת לביהכנ”ס בשבת, אין עצה ואין תושיה כי אם לטלטל עמם המפתח. [ואי אפשר להשאיר המפתח במקום מוסתר, כי חמירא סכנתא מפני גוים מפני ליסטים]. ומעלתו שליט”א אריה נעשה שוא”ל למען דעת מהי דעתי העניה והדלה בדין זה.
והנה הגם כי איני אלא קטן שאינו יודע לנענע קולמוס וקנה, ומה לי להביע אומר בדבר שכבר הורה זקן הגר”י שחיבר זצ”ל, מ”מ אגב חביבותיה דכת”ר שליט”א גבן, לא אוכל להתעלם ממשאלות לבו הטהור, וממצוא חפצך אדבר דבר עונ”ת הפעוטות כפי מיעוט השגתי. ואולם נחתה קס”ת נחוצ”ה, ורק העלתי ככותב”ת הגש”ה פליטת הקולמוס ממיעוט מחשבות בלב איש צעי”ר על פי ריהטת הדברים בספרן של צדיקים ז”ל.
ונראה דהשאלה בזה מתחלקת לשני נידונים עיקריים:
א) מה שהמפתח משמש לצורך סגירת החגורה, אם יש בזה שיעור כדי שביעה להתיר טלטולו. ב) החוגר “רצועת גומי”, אי חשיב “דרך מלבוש”. ואובי”ן ואדו”ן על הראשון ראשון בקציר”ת האומ”ר, לפי מך ערכי וכפי שמוחין דקטנו”ת דילי משגת:
סימן ב’ – דין מפתח המשמש לצורך סגירת החגורה
ואקדמה פניו במימר קדישין דהרא”ש ז”ל בפסקיו פרק במה אשה סי’ י’, לענין היכא דמטלטל מפתח בתורת תכשיט[א], וז”ל:
“ויש מפרשים [דמאי דאיתא בירושלמי ריש פרקין] העשוי לכך ולכך – כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש, כמו מפתח שפותח בו המנעול, בזה אסור בין באיש בין באשה, דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו. וכו’. ובאשכנז נוהגין שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהן בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן.” עכ”ל.
ולפי מחשבה תחילה היה נראה, דלפי שיטת ה”יש מפרשים”, דגוזרין לאסור משום דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציא את המפתח, הכא נמי בנ”ד איכא למימר הכי, דאע”ג שהמפתח נעשה כחלק מהחגורה ומתבטל כלפיה, מ”מ יש לאסור משום דהרואה יאמר שלא לצורך סגירת החגורה מוציאו, כי אם לצורך תשמישו דהיינו פתיחת הדלת (ובאמת בנ”ד כן היא עיקר כוונתו). משא”כ לפי מנהג אשכנז, הרשות נתונה לומר דנהי דבנ”ד המפתח אינו תכשיט, מ”מ יש לו היתר אחר, דע”י שמשתמשים בו לסגור את החגורה נעשה כחלק ממנה והוי דרך מלבוש, ולפי מנהג אשכנז כל שיש סיבה להתיר הטלטול, לא אכפת לן שמטלטל ג”כ לצורך תשמיש אחר.
והנה דעת ה”יש מפרשים” היא שיטת הרז”ה בעל המאור ז”ל בשבת דף סב’ ע”א (וכתב דאין להקשות מדין מטבע שיש בה חותם דמתירינן, דשאני התם דכיון שאסור לחתום בשבת, לא יאמרו הצופים שמוציא לתשמישו, אלא להתקשט בו), וכ”כ האור זרוע ח”ב סי’ פד’ אות ד’.
ומאידך, כמנהג אשכנז פסקו הסמ”ג לאוין נט’, וספר התרומה סי’ רמ’, והגמי”י פרק יט’ מהל’ שבת אות י’ (הראשונה), ורבינו ירוחם ני”ב חט”ז בשם הרמ”ה, והאגודה שבת סי’ פה’, והראב”ן סי’ שמט’, ומחזור ויטרי סי’ לב’, והריקאנטי סי’ צג’ בשם רבינו אברהם ב”ר אפרים ז”ל, וצידה לדרך מאמר ד’ כלל א’ פרק יז’, ועוד. וכן נראה לפי מה שפירש הרמב”ן בחידושיו לשבת דף ז”ן ע”א בדברי הירושלמי, דלפי פירושו, מה שאסרו בירושלמי היינו דוקא מפני שאסרו כל תכשיט, משא”כ למנהגינו.
[ודעת מקצת ראשונים כמלאכים ז”ל, אפי’ אם המפתח הוא מברזל ולא מזהב או כסף, אם הוא קבוע בסוף החגורה באופן שעומד לנוי כדרך החוגרים[ב], משרא שרי, ומהם רבינו פרץ ז”ל בהגהותיו לתשב”ץ קטן סי’ מט’[ג], והאגודה שבת סי’ פה’ בשם יש גאונים, ושו”ת מהרי”ל סי’ פד’ וסי’ קנז’ סע’ יג’. אלא דבזה נחלק עליהם בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ תקלב’, והו”ד בהגמי”י שם אות ד’ האחרונה, ובמרדכי שבת סי’ ש”ן, ובפסקי מהרמ”ק על שבת שם. וכ”כ בשו”ת הרא”ש כלל כב’ סי’ יא’, וכ”כ הרי”ו ני”ב חט”ז בשם הרמ”ה].
והנה מרן מלכא זלה”ה בשלחנו הטהור או”ח סי’ שא’ סע’ יא’ העלה (ב”סתם”) כדעת הרז”ה והאו”ז הנ”ל. והביא בשם “יש מתירין” סברת הרא”ש בשם מנהג אשכנז. והרמ”א במפה נמשך אחר שיטת היש מתירין, והביא מחלוקת הראשונים אם ההיתר הוא רק במפתח של זהב וכסף, או גם במפתח העשוי מברזל. ולפום ריהטא לפ”ז תצא תורה לנ”ד, דלפי שיטת מרן השו”ע שקיבלנו הוראותיו בכל אשר יאמר כי הוא זה, יש לאסור בנ”ד.
ברם נראה לפקצ”ד לחלק ולומר, דאף לפי שיטת הרז”ה ומרן, היכא דהמפתח משמש כחלק מהחגורה (שעל ידו סוגר את החגורה), אין לחוש “דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו”. דדוקא היכא דההיתר לטלטל הוא מחמת דהוי “תכשיט”, בזה שפיר אסרינן משום הרואה אומר וכו’, דהרי “תכשיט” הוא ענין התלוי בדעת בני אדם, שאם נושאים להתנאות בו הוי דרך מלבוש ואם נושאים לתשמיש לחוד הוי משאוי, ולכן בכה”ג אע”ג דבאמת מוציא גם להתנאות מ”מ חוששים שהרואה יאמר שמוציאו רק לתשמיש ואסור. משא”כ בנ”ד דההיתר לטלטל הוא משום דבטל לחגורה, הנה עצם החגורה ודאי דרך מלבוש מקרי[ד], והואיל והמציאות היא שהמפתח משמש את החגורה, הוי חלק ממנה, וגם הרואה הרי צופה במציאות זו שהמפתח משמש כחלק מהחגורה, ואין הדבר תלוי רק בדעת בני אדם, ולפיכך תהא שרי לנא לטלטולי לכו”ע.
ושפר קדמי להביא עולת ראי”ה משו”ת הרשב”א ח”ג סי’ רסב’, וז”ל:
“מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים, שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר במתניהם, ומוציאין אותן, וחושבין שהוא בטל לגבי האזור. ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר שאינו לצורך הכלי, אינו תשמיש הכלי, ואינו בטל לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי. והראיה, מדגרסינן בשבת בפרק תולין (וכו’) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת, חייב חטאת (וכו’). והוא הדין והוא הטעם למפתח זה שבאזור, שלא הוקבע שם לתשמיש האזור, אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע שם, ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת, חייב חטאת, וישראל נקיים.” עכ”ל. ומכלל לאו אתה שומע הן, דאם קובעים המפתח לצורך החגורה, שעל ידה סוגרים הקצוות, אזי שפיר דמי ומותר לטלטל המפתח באופן זה. והנה דברי הרשב”א הנז’ הובאו בשתיקה יפה ביתה יוסף סי’ שא’. ונהי דעפ”י רוב אין הוכחה גמורה משתיקתו של מרן בחיבורו הארוך, כי אינו אלא מאסף לכל המחנות להציע שיטות הראשונים לעיני המעיינים, מ”מ הכא ניכרים דברי אמת דמשמע מהב”י דאין חולק על הרשב”א בדבר זה, ולכן הביאו בסתימות אע”ג דהזכיר שם מחלוקת הראשונים לענין מפתח העומד לתכשיט.
[ומה שמיקל הרשב”א היכא דהמפתח משמש לצורך החגורה, היינו אפי’ שאינו תכשיט כלל, כי שתי סברות נפרדות נינהו, וכמו שכתב הט”ז סי’ שא’ סק”ז[ה]. והבט וראה גם בספר בית ארזים על הב”י ס’ שא’ אות צו’, שדייק מלשון הרא”ש בתשובה (הנ”ל) דג”כ ס”ל הכי, דהיכא דהמפתח משמש לצורך לבישת החגורה, אזי אע”פ שאינו תכשיט, מותר לטלטלו, עיי”ש]
איברא דבאור זרוע הנ”ל (שכתב לאסור איסר כדעת ה”סתם” שבשו”ע) כתב להדיא דאפי’ שהמפתח משמש לסגור פתחי החלוק (ואפי’ שהוא ג”כ לנוי), ג”כ אסור, וז”ל: “ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפרי’ ירושלמי.” עכ”ל. [ובקושטא, גם הסמ”ג והסמ”ק ושאר הראשונים הזכירו “מנהג אשכנז” אחרת קצת מדברי הרא”ש, דהיו נוהגים לסגור פתחי החלוק וכנ”ל, ואפי’ הכי לא התירו אלא משום דהוי תכשיט, הא לאו הכי היו אוסרין. וע”ע בשו”ע סי’ שג’ סע’ ט’ (ובמשנ”ב שם סקכ”ב וסקכ”ג) וסע’ יא’, עיי”ש].
ומיהו אכתי איכא לפלוגי בין סגירת פתחי החלוק לבין סגירת החגורה, דבחגורה אילולי המפתח, כל החגורה נפול תפול לפניו, וממילא המפתח מתבטל שפיר, דהוא מעיקר המלבוש ממש, משא”כ גבי סגירת פתחי חלוקה, דהחלוק עומד בפנ”ע בלא”ה[ו]. ובזה מינח ניחא עם דברות השו”ע סע’ ט’ וסע’ יא’ שהזכרנו. ועוד אען ואומר בזה, דהנה המנהג המוזכר בראשונים הנ”ל היינו “שעושות במפתח כמין בת נפש”, ויתכן דפירושו שהיו מחברים למפתח כמין מחט, ועם אותו המחט היו סוגרים פתחי חלוקה (הב”ט היטב היטב הב”ט בדרכי משה סי’ שא’ סק”ג ודו”ק), ולפיכך לא היו משתמשים במפתח עצמו כדי לסגור, משא”כ בנ”ד שסוגרים באמצעות גוף המפתח עצמו. ומעתה, הדר דינא כדאמרן, דהרשות נתונה לומר דבנ”ד כו”ע מודו להיתירא. וכמשמעות מרן הב”י, דבהסכמ”ה עלה לשיטת הרשב”א וכנ”ל.
ובקושטא, בסמ”ק סי’ רפב’ עמ’ רצט’ משמע דאה”נ אם המפתח תופס ישירות את פתחי חלוקה, משרא שרי לכו”ע (ולא הזכיר כלל סברא של “תכשיט” או “נוי”, ולא כתב דצריך שהמפתח יהיה של זהב או כסף), וכל המחלוקת היא רק כאשר המפתח אחוז בשרשרת, והשרשרת היא זאת שסוגרת את פתחי חלוקה, וז”ל: “ומפתח אסור וכו’, אבל בשלשלת שיש בה קרס, והקרס אוחז במפתחי [כלומר פתחי] חלוקה, יש מתירין ויש אוסרין. אך אם יש בצד אחד של המפתח כעין קרס ואוחזת בה מפתחי חלוקה, מותר.” עכ”ל. ולכאו’ הדברים תואמים לדברי הרשב”א הנ”ל. [אלא א”כ נימא דהכא מיירי במפתח העשוי לתכשיט, דהרי לפני כן שם דן לענין טבעת שיש עליה חותמת, אי שרי להוציאה מדין תכשיט].
ברם האגור סי’ תמו’ גורס בדברי הסמ”ק, דהמחלוקת היא כאשר המפתח אחוז ישירות בחלוקה. וכן גורס בשלטי הגיבורים דף כח’ ע”א (מדפי הרי”ף) אות ג’, ובטור דפוס קושטא סי’ שא’. ומ”מ אף לפי גירסתם, אין ראיה היפך דעת הרשב”א, כי כאמור יש לחלק בין אחיזת פתחי חלוקה, לסגירת חגורה.
[וע”ע בסמ”ק שם דמשמע דאם המפתח עשוי מקשה אחת עם השרשרת, אזי לכו”ע שריותא הוא. ואין להרחיב את היריעה בפתגם הדין כי נאמרו ביאורים רבים בכוונת הסמ”ק בזה, ואפשר דאדרבה החילוק הוא להחמיר ולא להקל, ועיין בב”י סי’ שא’ דף נ’ ע”ב, ובפרישה סק”ט ד”ה אבל שלשת, ובדרישה סקי”ד, ושאר אחרונים חביבים, ועתה ע”ט לחשות].
אמנם, עומדים לנגדנו אותיות מחכימות שבשו”ת מהרי”ל (שהזכרנו לעיל, והובאו דבריו בית יוסף בשם “תשובה אשכנזית”), שכתב דבעינן “כעין זענקי”ל”, ומדברי הפרמ”ג סי’ שא’ א”א סקי”ח מבואר דתרגומו כעין “קרס” (והמחצה”ש שם כתב: “שמעתי שהוא מה שאנו קורין שפאנ”ג או שנאלי”ן.” עכ”ל. ובספר מנחת שי הירש סע’ יא’ כתב דהוא מלשון “צינגל” כלומר “לשון”). ואם “קרס” בעינן, משמע דמצריך שהמפתח ישמש לסגירת החגורה, אע”ג דכתב שם דטלטול החגורה עם המפתח מותר רק מטעם דהוי תכשיט. הא קמן דבנ”ד דהמפתח אינו לנוי, אסור, אע”פ שהוא כאבזם לחגורה. ולא כשו”ת הרשב”א.
והדברים מפרשים יותר במג”א סי’ שא’ ס”ק ח”י, גבי מה שכתב הרב המפה דיש מתירין מפתח מברזל העומד לנוי בראש החגורה, וז”ל: “דוקא כשקובע באמצע החגורה ועשוי כמין זענק”ל לחגור בו. אבל כשקובע באמצע חגורו, אסור.” עכ”ל. ומשמע ממתק לשונו, דמה שהתירו ה”יש שכתבו” שהובאו ברמ”א (כלומר המקילין במפתח של ברזל העשוי לנוי), היינו רק מפני שהמפתח משמש לצורך סגירת החגורה, “לחגור בו”. ובכן עלה מן האר”ש, דלפי שיטת המחמירים, אסור לטלטל המפתח אע”פ שמשמשת כסגירה לחגורה. [וא”כ לדידן בודאי יש לאסור, דהנה כתב מרן בב”י על אודות דברי המקילין הנ”ל, בזה”ל: “ואנו לא ראינו מי שנוהג היתר בדבר הזה, והכי נקטינן” עכ”ל. ובעולת שבת סק”כ כתב דכל ירא שמים ישמע לדברי מרן בזה, כיון שכל האחרונים מסכימי”ם ומערבי”ם לאסור. וכן נראה דמסכים הולך הגאון חוות יאיר זלה”ה בספרו מקור חיים סי’ שא’ סע’ יא’ ד”ה ויש שכתבו. וכ”כ בכה”ח סופר סקס”ט. וכבר הזכרנו דבשו”ע העלה מרן להחמיר אפי’ במפתח של זהב].
וכמה מגדולי מצוקי אר”ש זיע”א נגררו אחר לשו”ן זהורית של המג”א, וכגון מוהר”ש חלמא זלה”ה בספרו שלחן עצי שיטים סי’ ד’, ומהר”י יוזפא רוזנבורג זלה”ה בספר יד יוסף סי’ שא’ סקי”ז, והגאון מבוסק זצ”ל בספר נזר ישראל סי’ טז’ ח”ב סע’ יב’, והכהן הגדול מאחיו הח”ח זלה”ה במשנ”ב סקמ”ה (והבין שם שכן היא דעת הט”ז סק”ז, עיי”ש), והרב מנחת שבת בשיורי המנחה סי’ פד’ סק”א, ועוד זולתן.
ומיהו לא אחשוך פי מלומר, דהרשות נתונה לפרש [בדוחק], דמה שכתב מרן דלא ראינו מי שנוהג היתר, היינו רק ביחס לעצם ההיתר של “נוי” במפתח של ברזל (ואולי אף במפתח של זהב, וכפי שנקט מרן בספרו הקצר), אך אה”נ אילו היו משתמשים במפתח בתור אבזם, לסגור בו את החגורה, היה מרן מודה דיש להתיר, וכדעת הרשב”א ז”ל. ואין ללמוד משו”ת מהרי”ל לפרש דהרשב”א לא יתיר כי אם בתרתי לטיבותא (שהוא גם אבזם וגם תכשיט), דהנה אחרי שמרן הזכיר את תשובת הרשב”א, כתב וז”ל: “ומ”מ יש למצוא היתר לצאת בשל כסף, מפני שהיא עצמה תכשיט.” עכ”ל, הא קמן דדברות הרשב”א אינם ענין למחלוקת שהביא המפה, ודברי הרשב”א נאמנו מאד גם לדעת האוסרים מפתח של ברזל.
ובר מן דין, לולי דברי המג”א הנ”ל, מקום יש בראש (אף כי בדוחק) לפרש כוונת מהרי”ל דלעולם סגי בחדא לטיבותא וכשיטת הרשב”א, ומה שכתב מהרי”ל דבעינן “כעין זענקי”ל”, יתכן דאין כוונתו שהמפתח משמש לסגור כה”זענקי”ל”, אלא שהמפתח ממוקם בחגורה כמו אבזם [וכיון שהאבזם יש לו קרס, קרי ליה “זענקיל”], ומייפה החגורה כמו ה”זענקל”, וכוונתו רצויה לומר שהמפתח צריך לעמוד בראש החגורה מפני שרק בכה”ג נחשב כ”נוי” גמור, וכדרך החגורות שהאבזם הוא עיקר הנוי. ובאמת, מלשון הט”ז סק”ז משמע דהמפתח אינו תחליף ל”זענקיל”, אלא יהיו בראש החגורה גם מפתח וגם זענקיל, וז”ל: “דאז מותר מטעם שהמפתח בטל לגבי חגורה ארוכה שיש בה זינקל וכמש”כ ב”י בשם תשובה אשכנזית וכו’.” עכ”ל. ומשמע א”כ דמש”כ מהרי”ל (“תשובה אשכנזית”) דהמפתח צריך שיהיה כעין זענק”ל, הכוונה רק שיהיה בראש החגורה כמו הזענק”ל, אך יהיה שם ג”כ זענק”ל שהוא זה שסוגר את החגורה. [ומה שהמהרי”ל לא כתב עצה פשוטה, שהמפתח בעצמו יהיה הזענקיל, הוא מפני שהדבר קשה במציאות לבצע. כן צריכין לומר לכאו’]. ומה שהזכיר המהרי”ל ענין של “ביטול” כלפי החגורה, אין כוונתו לביטול גמור עד שיחשב דרך לבישה, אלא כוונתו שלא נחשב כמטלטל המפתח בפני עצמו, אלא כתכשיט. ובתשובת הרשב”א הנ”ל כתב להדיא דיש חילוק בין “בטל לגמרי” שמועיל להתיר מדין “דרך מלבוש”, ל”אינו בטל לגמרי” דאז צריכים היתר אחר וכגון שיהיה תכשיט. עיי”ש היטב.
וראה גם בלבושי שרד על הט”ז שכתב בזה”ל: “שיש בה זינק”ל – ביאורו שבאריגת החגורה נעשה כמו טבעת לנוי, ושם הוקבע המפתח, והזינק”ל נעשה בשביל זה. והמפתח אפי’ אם הוא של ברזל מ”מ המפתח והזינק”ל הם לנוי ותכשיט להחגור.” עכ”ל. וכ”כ בספר נזר ישראל סי’ טז’ ח”ב ליקוטי רימ”א סק”ח. וכ”כ הגאון מהר”מ פארקאש זלה”ה בספר מלבושי שבת סי’ שא’ על הט”ז שם.
[והרה”ג ר’ דוד בער קאקרסעק זצ”ל בספר פתחי עולם סי’ שא’ סק”ל, שזר לשון הלבושי שרד עם לשון המג”א. עיי”ש. וצל”ע, דלפי האמור כאן, לכאו’ אינם עולים בקנה אחד].
ובדברי הרב תוספת שבת סי’ שא’ סקכ”ו נראה דמפרש ד”כעין זענקי”ל” בא רק לאשמועינן שהמפתח לא יעמוד באמצע החגורה, דאז הוא כדבר בפני עצמו ולא מתבטל כלל, אלא צריך דהמפתח יעמוד בראש החגורה ושיהיה קבוע שם, ואין כוונת מהרי”ל להצריך שהמפתח ישמש לצורך סגירת החגורה, ודלא כהבנת הגאון מג”א, וז”ל התו”ש: “והיינו כשהוא קבוע בראש החגורה כמין זעקי”ל, בענין שאי אפשר לו ליפרד מהחגורה, אבל אם היה קבוע באמצע לא בטל לגבי החגורה.” עכ”ל. ואינו מוכרח כמובן.
[והנה המג”א שם הביא כמקור נפתח לדברי עצמו, מדברות הב”ח ז”ל. ואולם כי תבואו אל האר”ש של הב”ח, עיניך תחזינה דהב”ח לא כתב להדיא תיבות “לחגור בו”. ובבאר היטב סקי”א הקפיד להעתיק הב”ח כלשונו וככתבו, והשמיט ההוספה של המג”א, אע”ג דעפ”י רוב הבאה”ט מעתיק לשון המג”א. ודו”ק].
וששתי כמוצא שלל רב בראותי להגאון כמוהר”ר עוזיאל מייזלש זלה”ה (בן דורו של הגאון בעל ההפלאה זלה”ה) בספר מנורה הטהורה סי’ שא’ בקני המנורה סקכ”ג, שהזכיר מה שכתב המג”א בדעת המקילים שבהגהה, דבעינן שהמפתח יהיה כמין זענקיל “לחגור בו”, ותמ”ה תמ”ה קרא על זה מסברא, דהרי אם עשוי בצורה כזו, הוי שפיר מלבוש לכו”ע, ולא רק לשיטת המקילים שהובאו במפה.
ושו”ר בשו”ת כוונת הלב סי’ ט’ שכתב לבאר להדיא, דלפי דעת הלבושי שרד (הנ”ל), המהרי”ל לא מצריך שהמפתח ישמש כסגירה לחגורה, אלא ההיתר הוא מצד “נוי” גרידא, ואילו לדעת הפרמ”ג (הנ”ל) והמחה”ש (הנ”ל), המהרי”ל מצריך שפיר דהמפתח ג”כ ישמש את החגורה, בהיות הקרס שבו סוגרים החגורה. עיי”ש.
ותו חזינא בספר מנחת שי הירש סי’ שא’ סע’ יא’ ד”ה ועכ”פ כל, שהרגיש בכל האמור – דלפי דברי הט”ז (הנ”ל) אפשר דגם מהרי”ל יוד”ה יוד”ה דאם המפתח משמש כאבזם לסגירת החגורה, מותר לטלטלו אפי’ שלא עשוי לנוי, וכדעת הרשב”א, ואילו לדעת המג”א הנ”ל, המהרי”ל איהו תנא ופליג על הרשב”א. עיי”ש.
ומ”מ בשו”ע הגר”ז סי’ שא’ סע’ ח’ כתב מפורשות לעיני כל ישראל, דלפי שיטת המקילין שהובאו ברמ”א, ההיתר הוא משום דהמפתח משמש לצורך החגורה, וז”ל: “ומ”מ אם הוא קבוע בראש החגורה ועשוי כעין זנקל לחגור בו, יש מתירין לפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע”פ שאינה [צ”ל שאינו] קבוע שם אלא בשבת בלבד.” עכ”ל. וכן בערוך השלחן עפשטיין סי’ שא’ אות ס’ כתב בדעת ה”יש שכתבו” (המקילין) שהובאו ברמ”א, בזה”ל: “ומ”מ יש שכתבו שבזה נוהגין להתיר והיינו כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור, שבזה גופן חוגרין הגוף ובו נגמר קשר החגורה, כעין קרסים ובו יש תמונת מפתח, דבכה”ג בטל להחגורה וכלול בכלל החגורה.” עכ”ל. וכן בשו”ת ארץ צבי פראמער ח”א סי’ סא’ סוף ד”ה וע”כ, כתב מפורשות ד”כעין זענקיל” פירושו שהמפתח משמש לצורך סגירת החגורה. וכ”כ בשו”ת משמרת חיים רגנשברג סי’ ד’ ד”ה ונראה מזה.
ואף הרב מנורה הטהורה הנ”ל, מטרח טריח נפשיה ליתובי דעתא בדברות קודש של המג”א, וכתב, דכיון שאין דרך בני אדם לעשות אבזם ממפתח, לא חשיב דרך מלבוש כולי האי, ולכן צריכין ג”כ שיהיה המפתח עומד לנוי. ומהאי טעמא נמי, לדעת המחמירים שהובאו ברמ”א, יש להצריך שהמפתח יהיה ג”כ מכסף או זהב, שיהיה עליו דין תכשיט גמור. [וישובו של הרב מנורה הטהורה יבוא אל המנוחה דוקא לפי קושייתו, שהקשה מסברא, אך אנן יד עניי כתבנו להקשות מסתימת הב”י עפ”י שו”ת הרשב”א, דמשמע שאכן לכו”ע אם המפתח משמש לסגירה, מותר לטלטלו].
ועכ”פ גם אי נימא דבאמת המהרי”ל שמיע ליה כלומר סבירא ליה דלא כהרשב”א, מ”מ י”ל דאנן בני עדות המזרח נקטינן כדעת מרא דאתרא דספרד – הרשב”א ז”ל[ז].
הערמה
עוד רגע אדבר, דבעיקר האי דינא דמפתח עם חגורה (אפי’ מפתח מזהב העשוי לתכשיט), לכאו’ איכא לאקשויי דברשות הרבים דאורייתא יהיה אסור לטלטלו בין לדעת מרן בין לדעת מור”ם, משום דהוי הערמה. ואפרש שיחתי. הנה במשנה בשבת דף סה’ ע”א מבואר דמותר לאשה לפרוף באגוז ולצאת, כלומר מותר לה להשתמש באגוז כעין כפתור לכרוך בו פתחי חלוקה, דנהי דהוא “כפתור” עראי, מ”מ מתבטל לבגד הואיל ומשתמשת בו לצורך הלבוש. ושם בע”ב שנינו: “בעי אביי, אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת” – והיא בעיא דלא איפשיטא. וכתבו הרי”ף שם (דף ל’ ע”א מדפי הרי”ף) והרא”ש סי’ טז’, דכיון דנפיק בתיקו, אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, כלומר דברשות הרבים אסור להערים ולפרוף באגוז כדי להוציאו, ובכרמלית מותר. והוסיף מרן הב”י סי’ שג’ דף ז”ן ע”ב, דאע”ג דהרמב”ם פי”ט מהל’ שבת הל’ יב’ סתם לאסור, מ”מ יש לפרש דרצונו רצון יראיו לאסור ברשות הרבים. וכן נפסק בשו”ע או”ח סי’ שג’ סע’ כג’, דאסור להערים ברה”ר, ובכרמלית שרי. עיי”ש. ומן הדא יש להקשות על דין מפתח המחובר לחגורה, דהרי אין לך הערמה גדולה מזו, שבודאי כוונתו להוצאת המפתח, ומדוע יש מן הראשונים שהתירו, וגם הראשונים שאסרו לא כתבו להאי טעמא.
ועמד במערכה בזה בספר שמירת שבת כהלכתה פרק ח”י הערה קצא’, ובא אל הישו”ב בתרי אנפין. חדא, דכיון שרצונו שהמפתח יהיה בחגורה כל השבת, כחלק ממנה, ולא רוצה רק להעבירו ממקום למקום, לא הוי הערמה כולי האי ומשרא שרי אף ברה”ר [ואנא עבדא מצאתי שכן מפורש בפירוש רבינו פרחיה ז”ל בשבת דף סה’, דכל האיסור בפריפת אגוז היינו דוקא כאשר חפץ אח”כ להוציא את האגוז ולפרוף דבר אחר חליפתו תמורתו. ואם באורח זו נהלך, תצא דינ”ה, דאם באמת רצונו רק להעביר המפתח ממקום למקום, אסור ברה”ר]. ועוד כתב בשש”כ להעביר רוח תמיה”ה מן האר”ש, עפ”י המאירי בסוגיא דאגוז שם, שכתב דמה שהחמירו באגוז הוא משום דאין הפריפה מלבוש ממש אלא מכשיר מלבוש, משא”כ גבי חגורה הרי הוי מלבוש ממש. עכ”ד[ח].
ובשו”ת אז נדברו ח”ב סי’ מז’ כתב, דאפשר דזה גופא הטעם של המחמירים (שהובא ברמ”א) לענין מפתח של ברזל, דסבר”י מרנ”ן דלא מהני לעשות ממנו חגורה יען כי הוי הערמה. והמקילין שהזכיר הרמ”א, צריכין לומר דאזלי כחבל ראשונים דס”ל דרשות הרבים היינו ששים רבוא בוקעים בו, ולא שכיחא בזה”ז. ובלכתך בדרך זה נמצא קולא חשובה, דגם לדעת “המחמירים” שהזכיר הרמ”א, כל האיסור הוא דוקא ברשות הרבים דאורייתא, משא”כ בכרמלית מותר. ברם שוב כתב בחלק ג’ סי’ לז’, דיותר נראה דאף המקילין שהביא הרמ”א, לא מקילין אלא בכרמלית (ומה שסתמו להתיר הוא משום דס”ל דהאידנא ליכא רה”ר). ולדעת ה”מחמירים” שבמפה, יש לאסור איסר אף בכרמלית. עיי”ש.
ואף אנא עניא אענה חלקי אף אני, דאיכא למימר, דדוקא גבי אגוז שאיננו מחובר לבגד כי אם כורכים עליו דרך עראי, בזה דוקא יש לאסור מטעם הערמה. משא”כ מפתח שהוא מחובר ממש לחגורה דרך קבע, בזה י”ל דלא אכפת לן שמערים, כיון שבאמת מתבטל לתפקידו (אם בתור תכשיט, אם בתור אבזם לסגירת החגורה). ואם כנים אנחנו, א”כ לדעת המקילין שברמ”א (וכן לדעת הרשב”א הנ”ל לענין היכא דהמפתח משמש לצורך החגורה), יהיה מותר לטלטל המפתח אפי’ ברה”ר.
ועוד מילתא בפומאי בס”ד, דהנה בסה”ת סי’ רמ’ ובסמ”ג לאוין נט’ פירשו, דמה שמוזכר במשנה דאסור לפרוף על מטבע בשבת, אינו מטעם איסור מוקצה כהבנת שאר הראשונים, אלא מטעם דנראה כהערמה (דאין דרך לפרוף על מטבע, ואם עושה כן, נראה דכוונתו להעביר את המטבע ממקום למקום, ועובדה דדינא דאגוז הובאה במשנה יחד עם דין המטבע, וגבי אגוז אין הטעם משום מוקצה), וכתבו עוד, דמה שכתוב במשנה דאם לא פורף לכתחילה בשבת שרי, פירושו דהיכא דפורף על המטבע כבר מערב שבת תו לא מחזי כהערמה (דכביכול הוכיח שמשתמש במטבע ככפתור גם כשלא היה איסור טלטול), עיי”ש. ולאור דבריהם י”ל דהוא הדין והוא הטעם לענין חגורה עם מפתח שהכין במעלי שבתא, דכיון שכבר השתמש במפתח כאבזם גם בעת שלא היה איסור טלטול על המפתח, לא ניכרת ההערמה [אם כי לפ”ז לא סגי להכין את החגורה מער”ש אלא צריך גם לחגור בה מער”ש].
ונראה דיש לצרף בזה שיטת הריא”ז ז”ל שבת פרק ו’ הל’ ד’ אות יב’, שכתב דמותר להערים אפי’ ברשות הרבים. ובערך השלחן טייב או”ח סי’ שג’ סק”ו נתן טעם לשבח להוראתו, דנהי דבגמ’ נשארו בתיקו, מ”מ טלטול ע”י פריפה הוי הוצאה כלאחר יד, וספק דרבנן לקולא, עיי”ש. [וכדברי הריא”ז, כ”כ בחי’ הריטב”א לשבת (הנדמ”ח) דף סו’ ע”א]. והגאון כמוהר”ר אברהם אנג’יל זלה”ה בספר פתוחי חותם עמ”ס שבת דף ב’ ע”ד (מדפי הספר, ד”ה אגב), נקט דלפום קושטא ניתן לפרש כן גם כוונת הרי”ף ז”ל, דמה שכתב הרי”ף דכיון דנפיק בתיקו אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, כוונתו רצויה לומר דא”כ יש להתיר לפרוף על האגוז אפי’ ברשות הרבים, יען כי הוי הוצאה בשינוי, דאינו אלא איסור דדבריהם. עיי”ש. וע”ע בתוספת שבת סי’ שג’ סקמ”ח ד”ה והטור, ולהגאון פרמ”ג בספרו ראש יוסף על שבת דף סה’ ע”ב, ובפתח הדביר סי’ שא’ סק”ט דף קסט’ ע”ג, ובגנזי חיים רייזנער סי’ שג’ סק”ה. והכי נמי לענין המפתח.
דעת פוסקי זמנינו בדין חגורה עם מפתח
ועתה ארדוף אצי”ג הכרעת פוסקי זמנינו בענין טלטול המפתח ע”י חגורה [ומ”מ מן הנכון להקדים, דלפי המבואר לעיל (על פי המג”א) דאפשר דהדבר תלוי במח’ מרן ומור”ם, ממילא אין ראיה לדידן ממה שאכתוב בשם חבל נביאים מאחינו בשרינו בני אשכנז].
ראשון לציו”ן, בשו”ת מנחת יצחק ח”ד סי’ לג’ כתב להקל בזה [אלא דהצריך שישתמשו בשני הצדדים של המפתח לקשירת החגורה, דאילו ישתמש רק בצד אחד, הצד השני נחשב כמשא, עיי”ש]. וכן בשו”ת חלקת יעקב הנדמ”ח או”ח סי’ קה’ העלה להתיר, וכתב דכן המנהג [והוסיף דאין שום צורך להשתמש בשני צדדי המפתח, אלא יכול לחבר שני הקצוות של החגורה]. וכ”כ בשו”ת בית אב”י ח”ב סוף סי’ ח”י [וראה שם אופן פתיחת הדלת כדי שלא יחשב כמעביר המפתח מרשות לרשות]. וכ”כ בשו”ת שרגא המאיר ח”ז סי’ עב’ אות ו’. וכ”כ בשמירת שבת כהלכתה פרק ח”י סע’ מח’ [וכתב להתיר להדיא אפי’ שה”חגורה” היא “סרט גמיש” (גומי). ועיי”ש בהערה קצא’, שכתב דאין צורך להשתמש בשני צדדי המפתח, דסוף סוף הכל הוא כלי אחד. וע”ע שם בסע’ מט’, לענין אופן הכנסת המפתח בדלת]. וכ”כ בשו”ת בצל החכמה ח”ג סי’ צו’ [דמפשט פשיטא ליה דשרי, ולא נצרך אלא לדון בענין מדוע מותר להכניס המפתח בדלת – כלך הבט שם אר”ש טובה ורחב”ה בזה, וגם שם בסי’ צז’]. וכן נקט רב אח”א זצ”ל בשו”ת באר משה ח”ג סי’ פז’. וכ”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”ב סי’ קיב’ ד”ה ונשאר (ושם בד”ה אבל, מייתי דכ”כ בספר תקון דוד ושאול עמ’ תכ’ ועמ’ תלז’), ושם ח”ח סי’ קמא’. וכ”כ בשו”ת אבני ישפה ח”ב חאו”ח סי’ ל’ ד”ה ויש לעיין, וכתב דיש להקל אפי’ ברשות הרבים דאורייתא עיי”ש. והכי נקיט ואזיל הגר”י זילברשטיין שליט”א בספר תורת היולדת פרק ב’ עמ’ כ’. וכן נוטה בספר יסודי ישורון מערכת ט”ל מלאכות עמ’ רכט’. וכ”כ בשו”ת ישא יוסף חאו”ח סי’ סח’, דהיכא דהמפתח הוא חלק מהאבזם, התיר הגרי”ש אלישיב שליט”א.
וכן בספר ארחות רבנו ח”א הל’ שבת אות קמ’ (בהערת בן המחבר) כתב דהגאון החזו”א היה מתיר לחגור חוט שנסגר ע”י המפתח [וכתב שם דלא הצריך שהחוט יחזיק את המכנסיים. אלא דבפרט זה, הובא שם ד”ה אמנם, דלא כן דעת חתנא דבי נשיאה הגרי”י קנייבסקי זצ”ל]. ומייתי שם (ג”כ משמיה דהחזו”א) מילתא חדתא לענין אופן קשירת המפתח, וז”ל: “והראה לי הנ”ל את דוגמת צורת האבזם שמרן החזו”א הראה לו בעצמו איך לעשותו, והיינו עשה בכל קצה של החוט עניבה מקושרת והכניס עניבה אחת לתוך חלל העניבה השניה, ובלולאה שבלטה הכניס את המפתח כמו וו והוא עצר את הלולאה שלא תצא והוי כלולאה על כפתור, ואמר מרן החזו”א לנ”ל, שאין לעשות כדלהלן והיינו לקשור את המפתח על קצה אחד ובקצרה השני עניבה להתפיסה על שיני המפתח, דאסור לצאת באופן כזה אלא כנ”ל.” עכ”ל.
ברם בשו”ת אז נדברו בכמה דוכתי מראה פנים הנראים להחמיר בהאי דינא עכ”פ לפי דעת מרן, וכבר הזכרנו שבחלק ג’ סי’ לז’ כתב, דאף המקילין שהביא הרמ”א, לא מקילין אלא בכרמלית (ומה שסתמו להתיר הוא משום דס”ל דהאידנא ליכא רה”ר), משא”כ לדעת ה”מחמירים” (ומרן בב”י פסק כוותיהו) יש לאסור אף בכרמלית.
[וע”ע שם בח”ב סי’ מז’. ובשו”ת אז נדברו ח”ב סי’ מה’ אות ג’ נקט בהנח”ה סובר”ת להתיר בפשיטות טלטול המפתח ע”י חגורה, וכנראה דאזיל ליה כשיטת מור”ם ז”ל].
ומרן הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א בספר ילקו”י ח”ד כרך ב’ ס’ שא’ סע’ נב’ כתב, דכיון דמרן בב”י העלה לאסור טלטול מפתח של ברזל ע”י חגורה, אנו אין לנו אלא דברי מרן (והבין הגר”י יוסף בעין עיונו, דדברי מרן אמורים אף היכא דהמפתח משמש לסגירת החגורה, וכהבנת המג”א והמשנ”ב).
ובספרו שארית יוסף ח”ג עמ’ תד’ כתב נימוק אחר לאסור, מפני שהרואה אומר שמוציאו לצורך תשמיש [ואנא עניא אסקופא נדרסת תחת כפות רגלי החכמים, כתבתי בדלותי דיתכן היה לחלק ולומר דמאי דחיישינן מפני הרואים היינו דוקא לענין ההיתר של תכשיט, וכנתבאר לעיל. וכמובן, בטלה דעתי העניה מפני דעתו הרחבה. שוב ראיתי אחרי רואי בשו”ת יחוה דעת ח”ג ריש סי’ כג’, שכתב די”ל דמה שכתב מרן השו”ע לחוש דהרואה יאמר דלתשמיש מוציאו, הוא דוקא היכא דתולה המפתח בצווארו, כיון שאין זה דרך מלבוש כל כך, משא”כ בדבר שתולה דרך לבישה (כגון חגורה), שפיר דמי, עיי”ש. וראה מש”כ בזה בשו”ת תפלה למשה לוי ח”א סי’ יב’ אות י’, ובקונטרס הערות “איש מצליח” (בהערות הארוכות שסוף הספר) סי’ שא’ סע’ יא’, ובקונטרס אור המאיר (ניסן תשנ”ה) סי’ ז’ עמ’ פג’]. והעיד בגודלו הגר”י יוסף שם, דכאשר רבי אבה”ו מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל היה במקסיקו, הביאו לפניו חגורה כזו למען דעת מהי דעתו דעת עליון בהאי דינא, ומרן זלה”ה סירב להשיב. עיי”ש. וכן בשו”ת מעיין אומר ח”ב סי’ רנג’ העד העיד בשם הגרע”י זצוק”ל דיש לאסו”ר איס”ר טלטול חגורה שנסגרת באמצעות מפתח.
[הוספה בעת ההדפסה: וכעת יצא לאור שו”ת שמע שלמה חלק ח’, ושם בקונטרס “ויוסף הוא המשביר” עמ’ לז’ כתב ששאל את פי קודשו של מרן הגרע”י זלה”ה אי שרי להשתמש בצרפת בחגורה עם מפתח, דדילמא לא דמי למה שכתב מרן השו”ע לאסור כיון שכיום עושים המפתח ישמש לסגירת החגורה, ומרן התיישב בדבר כל הלילה והשיב דיש להתיר, עיי”ש. וכבר הביא דברים אלו אבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”, הרה”ג ר’ רפאל א”ש מועלם שליט”א בספרו שלחן יוסף בהל’ שבת סי’ קיט’, עיי”ש. והדבר טעון בירור מתי אירע המעשה אשר עליו העיד בשו”ת שמע שלמה, כי כאמור העדויות סותרות ולא ידוע לנו מהי משנה אחרונה. ונראה דכיון דעינינו הרואות שלפי מקורות ההלכה אין להתיר, יותר יש לסמוך על העדויות שמרן זצוק”ל לא היתה דעתו נוחה להתיר דבר זה, ובפרט שכך העיד מרן הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א שהוא בקי במילי דאבות טפי מאחרים].
וכן הרה”ג ר’ יצחק רצאבי שליט”א בספר שו”ע המקוצר סי’ סד’ סע’ ד’ העלה, דכיון שהרב שתילי זיתים סקל”ה פסק כדברי מרן הב”י דלא ראינו מי שנוהג להקל כשיטת המקילין שהובאו במפה, א”כ גם ליוצאי תימן הי”ו יש להחמיר שלא לצאת בחגורה עם מפתח אע”פ שהמפתח משמש לסגירת החגורה, עיי”ש.
ובקובץ מכתבים יצחק ירנן סי’ ל’ כתב, דאם החגורה איננה רצועת גומי בעלמא, אלא היא חגורה מעור, ונסגרת ע”י שני מפתחות הנאחזים זה בזה – הרי זה היתר גמור. עיי”ש. וכפי הנראה, הבין שיטת מרן דלא כהבנת המג”א והמשנ”ב.
והרה”ג ר’ חיים דוד הלוי זצ”ל (הרב הראשי לתל אביב) בספרו מקור חיים ח”ג פרק קסט’ אות יא’, כתב דהמנהג להקל לצאת בחגורה עם מפתח. ומשמע דכן הוא המנהג גם לדידן בני עדות המזרח. ובאמת כן עינינו הרואות שרבים מקילין בזה בכל ארצות הגולה. ומיהו לפקצ”ד היה נראה דאין בזה כח מנהג כולי האי, דכמדומני שנשתרש מנהג זה עקב היות העצה הנ”ל נפוצה בספרי אחינו בשרינו האשכנזים, ובספרי הקיצורים, והקוראים בהם לא ידעו ולא יבינו דיתכן שכוונת אותם הספרים להקל עפ”י דעת המקילין שהובאו במפה סי’ שא’ סע’ יא’, ולדעת מרן לאו ברירא מילתא, וכנ”ל.
סימן ג’ – האם מותר לחגור רצועת גומי (בד נמתח)
ועתה נתנה ראש למרכיב השני בנ”ד, והוא מה שהעיר כת”ר שליט”א, דלאו אורחא ביום חול לחגור רצועת גומי. (ובאמת, נהי דמייתינא לעיל בשם כמה רבוותא מפוסקי זמנינו דדעתם דעת קדושים להקל בטלטול המפתח ע”י חגורה, מ”מ לא מפורש בדבריהם דהיינו אפי’ בחגורה שהיא רצועת גומי בעלמא[ט], פרט לספר שמירת שבת כהלכתה וספר ארחות רבינו[י]).
והנה איתא בשבת דף נט’ ע”ב: “אמר ליה רבינא לרב אשי, קמרא עילוי המיינא מאי. אמר ליה, תרי המייני קאמרת”. וכתב רש”י (ד”ה תרי מנייני) בפירוש הראשון (בשם תלמידי רבינו יצחק ב”ר יהודה), דכוונת רב אשי היא, דהוי כשתי חגורות, ופשיטא דשתי חגורות אסור לטלטל, דבוודאי משאוי הוי. ובטעם האיסור כתבו התוס’ שם (ד”ה תרי): “ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור (כלומר אפי’ אדם שלא קר לו כעת, מותר לו לטלטל כמה בגדים דרך מלבוש, כיון שסוף סוף דרך הוא ללבוש כמה בגדים במקום קור), אבל תרי המייני מה הנאה יש, ואין דרך לחגור, ומשוי הוא.” עכ”ל.
ובפירוש השני כתב רש”י (בשם תלמידי רבינו הלוי) להיפך, דרב אשי רצונו רצון יראיו לומר דפשיטא דמותר לטלטל שתי חגורות.
ולענין דינא הנה הרא”ש סי’ ה’ נראה דנוטה לפירוש הראשון, דיש לאסור טלטול ב’ חגורות. והמרדכי הביא דכן פסקו ר”י ורבינו יואל. וכן כתבו רבינו ירוחם ני”ב ח”ה, והרוקח סי’ מז’ וסי’ ק’, והריטב”א לשבת (הנדמ”ח) דף נט’ ע”ב ד”ה קמרא, ונמוקי יוסף לשבת שם ד”ה תרי. וכן נראה דעת האגור סי’ תלט’ ותשב”ץ קטן סי’ מז’. וכן נראה דנוטה דעת רבינו בנימין ז”ל שהובא בשבלי הלקט סי’ קז’. ואולם מרן הב”י באו”ח סי’ שא’ דף ג”ן סוע”א כתב, דכיון שהרי”ף והרמב”ם השמיטו דין זה, בעל כרחין דסבר”י מרנ”ן כהפירוש השני ברש”י, דשתי חגורות פשיטא דשרי. [וראה גם בראבי”ה ח”א שבת סוף סי’ ריב’ שכתב לדחות ראיות האוסרים]. וכן פסק מרן בשלחנו אשר לפני ה’ סע’ לו’. אך מור”ם שם הכריע לאיסורא. וכן הב”ח האריך הרחיב להורות איסור בזה, דאין ראיה מדבר השמיט”ה שברי”ף וברמב”ם, עיי”ש. ועיין גם להרב נחלת צבי סי’ שא’ סקל”ו.
ומ”מ גם לדעת הרא”ש ומור”ם הנ”ל, כל האיסור הוא רק כאשר שתי החגורות הן על אותו בגד, משא”כ אם יש הפסק בגד ביניהם, כלומר שכל חגורה מועילה לתפוס בגד אחר, בזה לית לן בה, וכמו שכתבו בתוספות הנ”ל, דהרי בפרק כל כתבי דף קכ’ ע”ב בהדי ח”י כלים דמותר ללבשם בבת אחת, איכא נמי “פונדא וחגור” (ופירש רש”י התם ד”פונדא” הוא “אזור”, כלומר דחוגר גם “אזור” וגם “חגור”), ובעל כרחין דשאני היכא דבגד מפסיק ביניהם עיי”ש. [ומיהו דעת היראים סי’ עד”ר דגם בכה”ג אסור, ובאור זרוע הל’ שבת סי’ פד’ דייק כן מפרש”י, ואין מקום לנו ללין בזה].
ואולם אמת אגיד, דגם לדעת מרן השו”ע זלה”ה, דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר, דכל ההיתר הוא דוקא בשתי חגורות רגילות, דכיון דעכ”פ דרך הוא ביום חול לחגור כל חגורה בפני עצמה, א”כ הוי שפיר “דרך מלבוש” גם כאשר חוגר שניהם גם יחד[יא]. לא כן בנידון דנן, לענין רצועת גומי, הרי אין דרך כלל בימות החול[יב] לחגור חגורה עראית כזו, והוי משאוי.
[ועל זה הדרך י”ל גם בנוגע למה שכתבו התוס’ ומור”ם דהיכא דחוגר כל חגורה בבגד אחר שפיר דמי – דהיינו דוקא בימיהם[יג] שהיה שכיח לחגור על כל בגד ובגד (כי כן היה דרכן לסגור כל בגד, ולא בכפתורים כמצוי עתה). והדבר מפורש לעיני כל ישראל במרדכי שבת סי’ שמג’, דכאשר הזכיר שיטת התוס’ הנ”ל דהיכא דבגד מפסיק בין חגורה לחגורה דמותר, פירש בטעמא דהלכתא וז”ל: “שכן דרך בני אדם אפי’ בחול”. עכ”ל (וכן הוא בראבי”ה סי’ ריב’, וכ”כ האגור סי’ תלט’). הלא כל האר”ש לפניך, דאילו לא היה דרך בחול לחגור חגורה על כל בגד ובגד, היה הטלטול איסור גמור, ודו”ק. ברם במאירי בשבת דף נט’ ע”ב מבואר דנימוק המתירין חגורה ע”ג חגורה, הוא משום דאין לתת הדבר לשיעורים ופעמים שבאמת יצטרך ב’ חגורות, עיי”ש].
ואף אי נימא דהוי שפיר “דרך מלבוש” כיון שסוף סוף כורך על גופו כדרך החגורות, מ”מ פוק חזי מש”כ הרב חיי אדם בהל’ שבת כלל נו’ בנשמ”א סק”ב, דמי שחפץ לטלטל ה”פטשיילע” (מטפחת) כדי שיוכל לקנח חוטמו, אסור לו “לחגור” את ה”פטשיילע” כאילו היא חגורה, דאפי’ למ”ד דמתיר שני חגורות, הכא אסור, כיון שניכר לעיני כל דהוא מערים, ואפי’ בכרמלית יש לאסור. ועל אף אמנם דלענין אגוז אמרינן בשו”ע סי’ שג’ סע’ כג’ דמותר להערים בכרמלית, שאני התם דלעיני הצופים יש עכ”פ צד לומר דאולי באמת נזקק לאגוז בתור כפתור (וכדמצינו במשנה בשבת דף סה’ ע”א, דישנה מציאות שהיו משתמשים באגוז כדי לפרוף באמת ובתמים), משא”כ מי שחוגר מטפחת הרי גלוי וידוע לעיני כל חי דאינו אלא מערים. עיי”ש[יד]. וכן הגאון בעל חוות יאיר זצ”ל בספר מקור חיים דיליה סי’ שא’ סע’ כג’ קרא ערער על מה שראה בעוב”י המבורג שיש מקילין לחגור המטפחת על גופם, דאע”פ שהולכים בלי חגורה נוספת, אין להתיר, עיי”ש. וכן במשנ”ב סי’ שא’ סקקל”ג פסק כהחיי אדם הנ”ל. וכ”כ בערוך השלחן עפשטיין סי’ שא’ סע’ מח’[טו]. וכ”כ בשבילי דוד באו”ח קו”א סי’ שא’ על המג”א סקל”ד. וכ”כ בשו”ת תשורת ש”י מהדו”ת סי’ צד’. וכ”כ בפתחי עולם סי’ שא’ סקצ”ה. וכן כתבו עוד אחרונים חביבים ז”ל. והדעת נוטה דהכי נמי הוי דינא לענין החוגר חגורת גומי שלא כדרך כל הארץ.
[ואולם בשו”ת מהר”ח אור זרוע סי’ קצח’ כתב וז”ל: “כל דבר שאדם צריך לו לצורך גופו תכשיט הוא לו. וכו’. מחט שאין נקובה שצריכה לחלוק בה שערה, ומוליכתו כדרך שמוליכתו תדיר – תכשיט הוא ולא משאוי, וכן לולאות שבאבנט. ומטעם זה שמא יש להתיר מטפחת הקשורה כחגור ומוליכה לקנח בה פיו וחוטמו.” עכ”ל. ולכאו’ היינו דלא כסברת הרב חיי אדם. ואמנם, כל הנותן שזיפת עינו בדברות הר”ח או”ז שם ישר יחזה פנימו, דכל דבריו מבוססים על שיטת רש”י בסוגיא דשבת דף ס’ ע”א בפירוש קושיית הגמ’ “למאי חזי”, דס”ל דכל שנצרך לגוף האדם אפי’ שאינו מלבוש ולא תכשיט, מותר לטלטלו (שלא בידיים), וכמו שדייק הר”ח או”ז מדברי רש”י. ומיהו זו שיטה יחידאה, דהנה התוס’ שם ד”ה למאי, כתבו לתמוה על רש”י ברוב עוז ותעצומות, דבודאי אין להתיר לטלטל כי אם לבוש ותכשיט, וכ”כ הרא”ש שם סי’ ז’, והר”ן דף ז”ך ע”א (מדפי הרי”ף) ד”ה למאי, והריטב”א (הנדמ”ח) בשבת שם ד”ה למאי, והנמוקי יוסף שם ד”ה למאי, ושאר ראשונים כמלאכים ז”ל, וכן הכריעו כל האחרונים (עיין ב”ח סי’ שג’ דף נו’ ע”ב ד”ה ומ”ש אבל מחט, ומג”א שם סק”ז, וט”ז שם סק”ז, ושאר כל ספרן של צדיקים זיע”א), ואין לשנות מסכת ארכי”ן זו לעת עתה. ומ”מ גם הר”ח או”ז לא כתב אלא ד”שמא” יש להתיר].
והט אזניך ושמע מה שכתב בפסקי מהר”ש מלובלין סי’ כב’, וז”ל: “מה שנוהגים הבחורים להקל כשמוציאים בשבת מטפחותיהם, נקרא בלשון אשכנז פצילי, שכורכים אותם סביב רגליהם כדי לצאת כך חוץ לעירוב [חצירות], בחשבם כי זה יהיה להם דרך מלבוש, כמו הקישורים הנעשים סביב בתי שוקיים הנקראים הוזן בענדיל, נראה שהוא אסור. וכו’. ואפשר שבפצולט ארוכים וקצרים [צ”ל ארוכים וצרים[טז]] שדומה קצת להוזן בענדיל דמותר יותר, ומוטב שיהיו שוגגים כו'” עכ”ל. וביאור דבריו, דאע”ג דהיה דרכם בימות החול לכרוך חוטים מיוחדים (הנקראים הוזן בענדיל) באזור השוקיים כדי לתפוס הגרביים הדק היטב, מ”מ אסור לכרוך מטפחת באזור השוקיים כתחליף לאותם החוטים, כיון דלאו אורחא לכרוך מטפחת כי אם חוטים, והוי הערמה הניכרת. ואם המטפחת היא ארוכה וצרה, אזי ההערמה אינה ניכרת כל כך, כיון דהוי קצת כצלם דמות תבנית חוט או משיחה שמשתמשים בחול, ועם זאת העיקר לדינא לאסור איסר אף בזה, דסוף סוף ניכרת הערמה, ורק דאין להזהיר דלת העם על כך, משום דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. [כן נראה לפענ”ד ביאור התיב”ה אשר עשה הגאון מהר”ש מלובלין. ובתפלה לדוד אורטינברג סי’ שא’ סק”ל נאבק לבארו, ונתקשה מיניה וביה, ראה נא שם].
ודברי מהר”ש מלובלין הנ”ל הובאו לדינא גם בעטרת זקנים סי’ שא’ סק”א בשם מוהר”ר שלמה לייבשס זלה”ה (ה”מהרש”ל” השני). וכ”כ הרב אליה רבה סי’ שא’ סקמ”ג (בשם “מצאתי כתוב”). וכ”כ בחסד לאלפים סי’ שא’ סק”ז, וכ”כ בשלחן עצי שיטים סי’ ד’, וכ”כ בקיצור שו”ע גאנצפריד סי’ פד’ סוף סע’ יד’[יז], וכן נראה כמסכים הולך בשו”ת רב פעלים חאו”ח ח”ב סי’ מח’ סוד”ה ובספר, וכ”כ במשנ”ב סי’ שא’ סוף סקקל”ג, וכן נראה דעת הרב מנחת שבת סי’ פד’ סקכ”ב, וכ”כ בכה”ח סופר סי’ שא’ סק”ז.
וגדולה מזו כתב בספר חסידים סי’ תשעג’, דמי שחוגר אזור בשעת התפילה, ושלא בעת התפילה לא חוגר, אין לצאת בשבת עם האזור, דהרי זה כמשאוי עיי”ש.
וכן נראה גם מדברי האדמו”ר ממונקאטש זלה”ה בספר נמוקי אורח חיים סי’ שא’ סק”ב, דרק על צווארו מותר לכרוך מטפחת מפני שכן הדרך גם ביום חול לעיתים, משא”כ היכא דאין דרך, אין להתיר, עיי”ש. וכלך הבט גם בשו”ת לבושי מרדכי תניינא חאו”ח סי’ קלג’ ובשו”ת התעוררות תשובה ח”ב סי’ קס’, דלא התירו הוצאת המטפחת כרוכה בצווארו אלא מטעם דהוי איסור דרבנן במקום כבוד הבריות. ועיין להרב זבחי צדק בתשובה חאו”ח סי’ כב’, ושאר אחרונים חביבים ז”ל.
איברא דיש לעיין מדברי הט”ז סי’ שא’ על סע’ כג’ (סקי”ד), שנקט דכל האיסור לחגור עם מטפחת הוא רק לדעת מור”ם, ולא לדעת מרן מלכי צדק זיע”א, וז”ל הט”ז: “על כן מי שרוצה להיות הפצונ”ט עמו, אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא”ה, כמו שיתבאר לקמן”. עכ”ל. ומה שכתב “כמו שיתבאר לקמן” בודאי כוונתו רצויה לדברי מור”ם שבסע’ לו’, וכמו שפירש להדיא הרב לבושי שרד בדבריו. ובהיות כן, לדעת מרן שם בסע’ לו’ דהתיר חגורה ע”ג חגורה, יהיה מותר (לשיטת הט”ז) “לחגור” מטפחת.
[וכדברי הט”ז כתבו שרים רבים ונכבדים, גם מאלו שנמנו בין המסכימי”ם ומערבי”ם לדברי האליה רבה הנ”ל או החיי אדם הנ”ל, וכגון תוספת שבת סי’ שא’ סקמ”ז, ושלחן עצי שיטים סי’ ד’, ומשנ”ב, וכה”ח סקק”ל. ואפשר דכיון דהט”ז נקיט ואזיל לאיסורא, הביאו דבריו לדינא מבלי לדקדק בטעם האיסור].
וגם מה שכתב בפרמ”ג סי’ שא’ מש”ז סקי”ד דאסור לחגור פצול”ט ממשי צבעוני משום דאין דרך לחגור כן – נראה מדבריו שם דכוונתו שאסור משום דבלא”ה יש לו חגורה אחרת, ורק בא לאפוקי ממה שכתב לפני כן דמותר ללבוש ביחד אונט”ר גארטי”ל עם אוב”ר גארטי”ל כיון דדרך בהכי, עיי”ש היטב – והיינו כסברת הט”ז, ולא כהחיי אדם וסייעתו. עיי”ש היטב. ואינו מוכרח.
ובשלחן ערוך הגר”ז מהדו”ב לסי’ שא’ (סוף כרך ב’, דף קכא’ ע”ב), כתב, דמותר לכרוך מטפחת באופן שמהדק הגרביים. אע”ג דבודאי לאו אורחא היא בימות החול לכרוך “מטפחת” בגרביים. ודלא כמהר”ש מלובלין הנ”ל. וכ”כ בספר יד יוסף רוזנבורג סי’ שא’ סקנ”ב (והבין דגם החיי אדם יודה לזה, דכיון שכריכת המטפחת בגרביים היא לתועלת להלבשתו, לא אכפת לן דהוי הערמה הניכרת).
ובשו”ת איש מצליח ח”א חאו”ח סי’ לג’ (עמ’ קי’) העיד בגודלו דהגאון מוהרמ”ך זלה”ה (מח”ס שואל ונשאל) היה נוהג לחגור מטפחת כדי לצאת עמה בשבת. וגם הר”ב איש מצליח איהו ש”ר המסכי”ם להוראה זו, דיש להתיר אפי’ שיש לו חגורה אחרת, דאנן אתכא דמרן סמכינן, עיי”ש. ושם בהגהת מר בריה דרבינ”א הגאון נאמ”ן שליט”א (אות ד’) מוסיף והולך, דאע”פ שהחיי אדם כתב דאף לדעת מרן יש לאסור איסר לחגור מטפחת, משום דהוי הערמה ניכרת, מ”מ לא קיי”ל כוותיה בזה, דהרי כיון דמן התורה לא נחשב המטפחת (הכרוכה בגופו) כמשאוי, הוי הערמה באיסור דרבנן, ושרי, וכמו שכתב הרא”ש בפרק תולין. והביא עולת ראי”ה ממאי דמצינו בראשונים שהתירו ללבוש חגורה עם מפתח של זהב ולא חששו לומר דהוי הערמה, וגם מרן לא אסר אלא מטעם צדדי. עכ”ד.
ועלה בקב”ץ, דלפי מהר”ש מלובלין והחיי אדם והאליה רבה ועוד שרים רבים ונכבדים, יש לאסור לחגור דבר שאין דרך לחגור אותו בימות החול – וכגון מטפחת, ומאידך לדעת הט”ז ושו”ע הגר”ז והרב איש מצליח ועוד אחרונים, מקום יש בראש להקל. ואמת מאר”ש תשמ”ע גם לדין חגורת גומי עם מפתח.
ואולם נראה דבנידון דנן דרצונו לחגור רצועת גומי, יתכן דמגרע גרע מלחגור מטפחת. דהנה לחגור מטפחת נהי דאינו דרך מלבוש כל כך, מ”מ עכ”פ אינו “דרך הוצאה”, והוי כטלטול כלאחר יד מיהא [וא”כ כיון דעכ”פ כורך בגופו כדרך החגורות, והוי קצת כעין מלבוש, התיר הט”ז (לולי איסור ד”חגורה ע”ג חגורה”)], משא”כ לענין חגורת גומי עם מפתח, לא דבר ריק הוא לומר, דכיון שהחגורה עשויה ע”מ לצאת עמה לרחובה של עיר ועי”ז לטלטל את המפתח, וזה כל תכליתה ומטרתה ולזה היא מיוצרת – הוי דרך הוצאה ממש. ובכה”ג כיון דאין דרך ביום חול לחגור חגורה כזאת, אין להתיר לשאת אותה בשבת.
ומ”מ יש להזכיר בזה מה שהעד העיד בנו בספר ארחות רבנו ח”א הל’ שבת אות קמ’ (בהערת בן המחבר, הרה”ג ר’ ישעיה הורביץ) בשם החזו”א זלה”ה, וז”ל: “זכורני שהרי”ר שיחי’ בנערותו היה ממונה על פתיחת השער של זכרון מאיר עפ”י הוראת מרן החזו”א זצוק”ל, ובפניו חגר חוט על המפתח כאבזם וכו’, [ו]לא הצריכו מרן שיחגור לפעמים חוט זה בחול, ורק בשבת חגרו על מכנסיו שהחזיקו בלא”ה. עכ”ל. ברם אביו שם ד”ה אמנם, כתב וז”ל: “שאלתי את מו”ר [הגרי”י קנייבסקי] זצוק”ל אם מותר לצאת בשבת למקוה עם מגבת מסביב לגופו כבגד מתחת למעיל, ואמר לי שאנשים לא לובשים כן.” עכ”ל [וע”ע בהמשך שם גבי חגורה]. וכמובן אין להקשות מגברא אגברא, ומה גם דאפשר שגם הגרי”י קנייבסקי זצ”ל לא היה מוחה ביד העושים כן, ורק הורה לשואלו דנכון להחמיר.
ובשו”ת חלקת יעקב הנדמ”ח חאו”ח סי’ צח’ כתב לחדש בטובו (עפ”י דברי הר”ן ביומא גבי סנדל של גומי), דאף דבר שאין דרך ללבשו בחול, אם מה ש”לובש” בשבת הוא כדי להנצל מאיסור הוצאה, מקרי “דרך לבישה” בהכי, דהרי מה שלא לובש כן ביום חול הוא רק מפני שביום חול אין איסור הוצאה. ועל פי הבא”ר כתב להתיר שם (ד”ה ומדברי) לטלטל מטפחת כשכורך אותה סביב לצווארו (ולפי נימוקו ה”ה דמותר לכרוך סביב לחולצה), והשיג על החיי אדם. עיי”ש. ואם לכו ונלכה לאור דבריו, יצאנו למדין דגם חגורת גומי עם מפתח שפיר דמי. ומיהו בשו”ת אהל יששכר גולדשטיין סי’ כח’ זכר עשה לדברות הרב חלקת יעקב, וכתב להעי”ר על האר”ש על פי התוס’ בעירובין דף עח’ ע”ב, עיי”ש. וקצרתי.
סברא נוספת להחמיר בנ”ד
ואל נא יחר לכם ואדברה אף הפעם לגלות מחשבות לבי לב ערל.
הנה נהי דהבאנו לעיל (סימן ב’) תשובת הרשב”א דאם המפתח משמש לצורך החגורה, דמתבטל לחגורה (וכתבנו דלפום פשטא דמילתא, גם מרן השו”ע הכי ס”ל) – מ”מ בנידון דנן שהחגורה היא רצועת גומי, מקום יש בראש לומר דכו”ע מודו דהמפתח לא מתבטל לחגורה, דמה שנקט הרשב”א ז”ל דהמפתח נחשב כטפל לחגורה (כאשר סוגר החגורה ע”י המפתח), הני מילי בחגורה רגילה חשובה, משא”כ בנידון דנן שחוגר רצועת גומי בעלמא, המפתח חשוב הרבה יותר מהחגורה, ולא בטיל. וכעין זה כבר כתב בשו”ת קרן לדוד חאו”ח סי’ פט’, דמה שכתבו הראשונים ד”מנהג אשכנז” להקל לטלטל מפתח של ברזל הקבוע לנוי בחגורה, היינו דוקא כאשר החגורה היא חשובה יותר מהמפתח, או עכ”פ שוה בחשיבותה כהמפתח, אך אם המפתח חשוב יותר, אע”ג שהוקבע כנוי לחגורה, אינו מתבטל, והוי משאוי. עיי”ש. ומ”מ יש לחלק, ואכתי יש להתיישב בדבר.
המורם מכל האמור
ועלה בקב”ץ, דאיכא עיקולי ופשורי טובא אם להתיר טלטול המפתח ע”י חגורת גומי. דלדעת המג”א (ועוד גדולים וטובים) אליבא דה”מחמרים” שהובאו במפה, יש לאסור אפי’ אם החגורה היא חגורה גמורה, ומרן בב”י כתב דהעיקר כהמחמירים. וכל שכן חגורת גומי די”ל דהוי משאוי לכו”ע וכמו שכתבו מהר”ש מלובלין והרב חיי אדם בכיו”ב. וגם כתבנו טעם לשבח להחמיר עפ”י דברות הרב קרן לדוד. ולפיכך, כל יראי דבר ה’ וחושבי שמו, לא יהיה חלקם מהחוגרים כזאת. ובעוב”י סאן פאולו אין לך בניין שאין בו שומר ניצב בשעריו, וא”כ הרי ישנה עצה יעוצה, למסור המפתח לאותו שומר (וכמובן בערב שבת יש לעשות עירוב חצירות בבניין), ואע”ג דגם השומר בעצמו אינו מזרע היהודים וחשוד אממונא, מ”מ חזקה אומן לא מרע אומנותיה, ומסתבר דכיון שתפקידו הוא לשמור מגניבות, לא ימהר לגנוב בעצמו. (ואמנם, כבר היו דברים מעולם, והכל לפי הענין).
ומ”מ יש להעלים עין מהמקילין לטלטל המפתח ע”י חגורת גומי, כיון שאין האיסור מוכרח, ובפרט דלדעת שרים רבים ונכבדים מן הראשונים כמלאכים ז”ל, כולי רחובות דנן אינם אלא כרמלית בעלמא, דלא בוקעים בו ששים ריבוא (ואע”ג דמרן השו”ע באו”ח סי’ שמה’ סע’ ז’ כתב ב”סתם” כדעת המחמירים, מ”מ ה”ן נסת”ר מחמת”ו בסי’ שג’ סע’ ח”י, דקא פסיק ותני כסברת הי”א, וכן בסי’ שכה’ סע’ ב’, וכבר הרחיבו בזה האחרונים חביבים זיע”א ביישוב שיטת מרן, ובמקום אחר כתבנו בזה בדלותינו, וכאן הוי מיל”ה שלא בזמנה), ועשה לך צר”ף משיטת החזו”א זלה”ה שהרחובות שלנו לא נחשבות כמפולשות. ומה גם דהטלטול באופן הנ”ל יתכן דנחשב עכ”פ כטלטול שלא כדרכו[יח]. וא”כ בנידון דנן אין בזה אלא תרי דרבנן. ומה גם דמה שהזכרנו להחמיר עפ”י החיי אדם, אינו אלא מטעם דהוי הערמה ניכרת, ומשמע א”כ דלפום קושטא אין בזה משאוי גמור, כי מן התורה באמת מהני, וכל החשש הוא רק מדבריהם. ולפיכך הסומכים על המורים להקל, באיסור שאינו אלא מדרבנן, בודאי אין למחות בידם.
סימן ד’ – עצות שונות להתיר השימוש בחגורת גומי – האם מועילות לדינא
א’ – סביב לטלית קטן
שמעתי באומרים לי, שישנם אנשים שחוגרים רצועת גומי (אף בימות החול) ע”ג הטלית קטן מתחת לחולצה, לבל יזח הטלית ממקומו, וכדי שיעמוד צמוד לגוף ולא יעשה נפח כלפי חוץ. ואם אמת נכון הדבר, אזי יש מקום יותר להקל ברצועת גומי שנסגרת באמצעות גוף המפתח, היכא דחוגר אותה ע”ג הטלית קטן, דגם מי שאין דרכו כן בימות החול, מ”מ הוי דרך לבישה, וכדאמרינן בשבת דף סב’ ע”א ובנדרים דף ה”ן ע”ב, לענין השקים העבים שלובשים הרועים, דמותר גם למי שאינו רועה ללבוש אותם השקים ולצאת לרשות הרבים, דאע”ג דאין דרך אינשי דעלמא ללבוש שקים, מ”מ כיון שהרועים לובשים מקרי שפיר מלבוש[יט].
ואע”ג דאותם אנשים שחוגרים גומי ע”ג הטלית קטן הן מיעוטא דמיעוטא ממש, וגם אינם קבוצה מגובשת, ובכה”ג י”ל דאמרינן בטלה דעתם אצל כל אדם, ובפרט לפי שיטת הא”ר סי’ שא’ סקס”ד עיי”ש, מ”מ נראה דהכא לא בטלה דעתם כיון שיש תועלת בלבישת חגורה זו (להצמית הטלית וכנ”ל), והא”ר גופיה כתב שם דאמרינן “בטלה דעתו” רק היכא דאין טעם לשבח להנהגת המיעוט, וכאשר יחזה כל חוזה בנועם אמריו שם. וכ”כ בשו”ת בית שלמה מסקאלא חאו”ח סי’ ט”ל, ודייק כן מדברי הט”ז סקכ”ה עיי”ש. וראה נא בתוספת שבת סי’ שא’ סוף ס”ק טו”ב, ובספר נזר ישראל סי’ טז’ ח”ב ליקוטי רימ”א סק”ד, ואכמ”ל.
ומ”מ עדיין יש לבדוק אחר המציאות, אם אכן הוא כאשר שמעתי, שישנם אנשים שחוגרים רצועת גומי ע”ג הטלית קטן גם בימות החול.
ב’ – לפתוח כפתור
וישנם מתחכמים לפתוח כפתור בחולצה ולסגור ע”י חגורת הגומי, וכמו שמצינו כיו”ב בערוך השלחן עפשטיין סי’ שא’ סוף סע’ מח’ לענין טלטול מטפחת, שכתב עצה טובה קמ”ל (בשעת הדחק) לפתוח הכפתור של המעיל ולכרוך סביבו את המטפחת[כ]. וכ”כ הרב מנחת שבת סי’ פד’ סקכ”ב. וכ”כ בספר ארחות רבינו ח”א הל’ שבת אות קמד’ משם הטוב דהגאון החזו”א זלה”ה. והכא נמי לענין חגורת גומי. [וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ה סי’ מא’ לענין החפצים להחמיר בחגורה שמשתמשים רק לתפילה עיי”ש].
ואולם שא נא עיניך וראה בשמירת שבת כהלכתה פרק ח”י הערה קלד’, שהגרש”ז אוייערבאך זלה”ה פס”ק רישיה דלא ניחא ליה בעצה זו (גבי מטפחת), דבא העיר”ה בזה”ל: “דין זה צ”ע, דאם כו”ע רואים שיש לו כפתור, והוא קושר את הממחטה על השרוול, וכי אינו נראה כמוציא למשא.” עכ”ל.
ובשו”ת אז נדברו ח”ב סי’ מז’ (ד”ה ומעתה) לענין חגורה עם מפתח, היטב חרה לו על עצת פתיחת הכפתור, והעי”ר על האר”ש יתירה מזו (ונ”מ אפי’ היכא דלא רואים הכפתור), דסוף סוף אין דרך לחגור במקום כפתור בצורה כזאת, ומגרע גרע מדין אגוז דעכ”פ מכפתר כדרך הכפתורים [וראה גם בספרו ברית עולם מלאכת הוצאה אות יב’ לענין המטפחת]. ודברי טעם הם. ולפ”ז המתחכמים כנ”ל לא הועילו חכמים בתקנתם, ואכתי צ”ע.
ג’ – לתפוס העניבה
בספר שבת היום סי’ שג’ סקי”ג כתב משמיה דהגרד”ל גרינפלד נר”ו (אב”ד וינה), דישנה עצה הגונה להתיר טלטול החגורה (חגורת גומי – כן משמע שם) עם המפתח, והוא, שיתפוס את העניבה עם אותה החגורה. עכ”ד. ונראה דעצתו מועילה רק לענין החשש של הרמ”א, שאוסר שני חגורות בבגד אחד, אך לא יגהה מזור לענין החשש דאין דרך בנ”א בימי החול לחגור רצועת גומי, דנהי דרגילות היא אצל הרבה בני אדם לתפוס את העניבה ע”י חפץ המיועד לכך, מ”מ אין רגילות לחגור עליה חגורה, ובודאי לא חגורת גומי, דהעושה כזאת, חרפה יהיה לשכניו לעג וקלס לסביבותיו, ובודאי לאו אורחא הוי. וכבר כתב בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ג סי’ מו’ לענין הוצאת חגורה לתפילה (גארטעל), דלא מועיל לתפוס את העניבה עם החגורה, יען כי אין הדרך לעשות כן, ולא מקרי “דרך לבישה” כלל, עיי”ש.
ובענין אי שרי לעשות מהמפתח כלי שמחזיק העניבה (בלי חגורה) – עיין בשו”ת בית אב”י ח”ב סי’ ח”י, ובשו”ת רבבות אפרים ח”ב סי’ קיב’, ועוד אחרונים, ולא ע”ט האס”ף בזה.
ד’ – לחגור לפעמים בחול
כבר הזכרנו (בסימן ג’) דברות הגר”י הורביץ נר”ו (בן המחבר ספר ארחות רבנו) שנקט בהנח”ה סובר”ת, דאילו לפעמים ביום חול היה לובש את החגורת גומי עם המפתח, היה זה מועיל להחשב כ”דרך” ללבשו בחול לכו”ע. ואולם לדידי בריה קלה יש לפקפק טובא, דכל כה”ג שחוגר ביום חול רק כדי שיהיה מותר לו הלכתית לחגור בשבת, הדעת נוטה לומר דסוף סוף לא נפיק מכלל “לאו אורחא”. והנה מה שכתב מרן החיד”א ואת המלכים אשר אתו, שמה שלובש מידי שבת בשבתו לא מהני כדי להחשב כ”דרך”, היה נראה ברור לפקצ”ד דטעמו ונימוקו היינו, משום דלבישה שהיא לתכלית הלכתי לא נחשבת כ”דרך” לבישה, ולא משום דיש גריעותא ביום השבת. וא”כ מה שכתב החיד”א דאם לובש ביום חול שפיר דמי, אין כוונתו שהלבישה בחול גורמת להחשב כ”דרך”, אלא מה שלובש בחול הוא המודד דאכן הוי “דרך” מלבוש. והרי הדבר פשוט וברור דמי שיש לו מלבוש מיוחד שלובש רק לכבוד שבת מפאת חשיבותו, בודאי מותר לצאת בו בשבת, דהוי שפיר מלבוש גמור, אע”פ שמקפיד מאד שלא ללבשו בימות החול, כי בודאי אין גריעותא במה שלובש רק בשבת, וכנ”ל.
ובר מן דין נראה דלרוב הפוסקים, מי שלובש חגורת גומי ללא כל תועלת גשמית, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין להאריך.
הכותב וחותם בידידות,
אדם פשוט קטן פעוט,
אליהו בחבוט. סין טין.
הערות
[א] ומיירי בתכשיט שאי אפשר להסירו להראות לחברותיה, ולכן מותר להוציאו לרה”ר – ב”י או”ח סי’ שא’. והראבי”ה ח”ג הלכות יום טוב סי’ תשל”ח תירץ באופן אחר, וז”ל: “ומפתחות של כסף שהם לתכשיט, מותר, ולא חיישינן דילמא שליף ומחויא, דדואג פן יאבד וצריך לקלקל הדלת.” עכ”ל. והראב”ן סי’ שמט’ ג”כ עמד בפרץ להשיב וליתוב”י דעתא באורחא אחרינא, וכתב דבזמנם היה הדרך גם בימי החול לצאת בשרשרת עם המפתח לתכשיט, ובכה”ג לא גזרו חז”ל, ועוד, דגם אין לחוש דילמא שלפא ומחויא, כיון שמתיראת שמא יעשו חיקוי מהמפתח.
[ב] והוי יודע, דמה שכתבו שקובעים בסוף החגורה, אינו מפני שהמפתח משמש לצורך סגירת החגורה, אלא כן היה דרכם בימים ההם בזמן ההוא להעמיד חתיכת ברזל בראש החגורה לכבוד ולתפארת, אע”פ שהסגירה נעשית שלא באמצעות אותו הברזל. וכל זה מפורש יוצא משו”ת הרשב”א שאזכיר בהמשך מילתין. ואולם מה שכתב מהרי”ל דבעינן “כעין זענקי”ל” – להלן אדבר בו.
[ג] ואמת אגיד דמלשון רבינו פרץ שם משמע קצת דהסברא של “נוי” איננה אלא לרווחא דמילתא, ועצם הדבר שהמפתח מחובר לשרשרת, זו היא סיב”ה להתיר, כיון דמתבטל. ולשונו הובא גם ברבינו ירוחם ני”ב חט”ז. ומ”מ מלשון האגודה ושאר ראשונים לא נראה כן, אלא כל ההיתר הוא משום דהוי תכשיט.
[ד] עכ”פ בחגורה רגילה. ולענין חגורת גומי, להלן ידבר פי בעהי”ת.
[ה] וע”ע בט”ז שם, דבין כותלי דבריו מתבאר, דמה שהתיר הרשב”א היכא דהמפתח משמש לצורך החגורה, היינו אפי’ כשהמפתח איננו מחובר כמקשה אחת לחגורה, אלא סגי בקשר של קיימא. עיי”ש היטב, וע”ע להלן מה שאבנה אצלי ציו”ן בענין דברות הסמ”ק ז”ל.
[ו] ואע”פ שבשו”ע הגר”ז מהדו”ב סי’ שא’ (דף רכא’ סוף ע”א) כתב דלולי שפורפת באגוז, היה החלוק נופל ארצה, מ”מ הרב המגיה שם (הגאון בעל צמח צדק האחרון) דחה דבריו בשתי ידיים, והוכ”ח הוכי”ח מדברי הראשונים כמלאכים ז”ל דזה אינו, עיי”ש.
[ז] עמי בכתובים בעניי אמינא רח”ב רח”ב בענין חשיבות הוראת הרשב”א לעומת שאר הראשונים כמלאכים ז”ל, וכאן אזכיר רק מעט מזעיר לצורך הענין:
ראשון לציו”ן, כלך הבט למוהר”ר יהודה זרחיה אזולאי זלה”ה (בעמח”ס בני המלך) בהגהתו לשו”ת הרדב”ז סי’ ב’ אלפים צה’ [נדפס בסוף שו”ת הרדב”ז ח”ו, דף מו ע”ד] שהעד העיד בנו משם הטוב דמרן בעל השו”ע זיע”א “דאם יהיו כל חכמי ישראל בכף המאזנים והרשב”א בכף שניה, מכריע הוא את כולם.”. עכ”ל. וכן כמוהר”א ענתבי זלה”ה בספר פני הבית סי’ קעא’ העיד בגודלו משמיה דמרן ז”ל, ששיטת הרשב”א שקולה כנגד רוב ככל הראשונים ואפי’ באלף לא בטיל. עיי”ש.
וזיל קרי גם בשו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ קלו’ [ובכמה דוכתי: שם סי’ רז’, ובחחו”מ סי’ מג’ וסי’ קעד’, ועוד] שכתב בשם רבו מוהרר”י טאיטצק ז”ל דכמעט שהיה שוקל דעתו הרחבה של הרשב”א כרוב הפוסקים. והו”ד בשתיקה כהודאה ביד מלאכי כללי הרמב”ן והרשב”א אות ז’, ובשו”ת מהר”י טראני החדשות סי’ ט’, ובספר שם הגדולים מערכת גדולים מע’ ש’ אות יט’, ובשו”ת תורת חיים שבתי ח”ג סוס”י פא’ ד”ה וכבר, ובשו”ת ויקרא אברהם אדאדי חחו”מ סוס”י כו’, ושם בסי’ מו’ דף פח ע”ב, ובנר מצוה סיד ח”ב כללי הפו’ אות רח”ל, ובשו”ת אוהב משפט חיו”ד סי’ כו’ ד”ה ועוד שהרי (בשם “הפוסקים”), ובספר ברכת יוסף ידיד הלוי ח”ב אות ז’ סי’ יב’, ובשו”ת מים חיים משאש ח”ב חיו”ד סי’ עו’, ואחרים זולתם. וכ”כ משמיה דנפשיה בשו”ת מר ואהלות ענתיבי חאה”ע סי’ יב’ דף נא’ ע”ב. וראה גם בשו”ת משאת משה חיו”ד סוס”י ז”ך דף צה’ ע”ג שכתב דרבותיו של הרשד”ם היו “מחבבים דברי הרשב”א נגד רבים ונכבדים”. עכ”ל.
והגאון כמוהר”ר חיים מוצירי זלה”ה בשו”ת באר מים חיים ח”ב חאה”ע סי’ ג’ דף יא’ ע”א, כתב וז”ל: “דאנחנו בני ספרד אין לנו אלא דברי הרשב”א מאור הגולה, וכו’.” עכ”ל. זאת ועוד כתב שם בהמשך דברותיו, וז”ל: “וכל הפורש מפשט דברי הרשב”א ורוצה להחמיר עתיד ליתן את הדין, וכו’.” עכ”ל.
[ח] וכתב לי אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ אליהו סאעדה שליט”א (מחבר ספר חקור דבר) דיש לתמוה על התירוץ השני של הרב שמירת שבת כהלכתה, דהרי נהי דהחגורה היא מלבוש ממש מ”מ המפתח הוא “מכשיר מלבוש” של החגורה. אך י”ל דהבין דבחשיבותא תליא מילתא, דכיון דכל החגורה לא באה אלא עבור המפתח, א”כ אין כאן רק “מכשיר” כלפי החגורה, והדר דינא דכיון דהחגורה היא מלבוש ולא מכשיר מלבוש, גם המפתח בכללה (אע”פ דהיא גופא דהחגורה באה עבור המפתח היה סיבה לומר דלא בטיל).
[ט] איברא דמן הסתם כוונתם לחגורה עראית, כי במציאות קשה הדבר לייצר חגורה אמיתית עם מפתח. ומה גם דבכמה מהספרים שהזכרנו (שו”ת מנחת יצחק, שו”ת שרגא המאיר, יסודי ישורון, שו”ת רבבות אפרים) בא לציו”ן ספר קיצור שו”ע עם פירוש עיר דוד (בציור שבסוף הספר) – ושם באמת מצוייר חבל בעלמא עם מפתחות שמשמשות לסגירה.
[י] וראוי לציין דגם הגאון מרא דאתרא כמוהר”ר יצחק דישי שליט”א בספרו “שומר שבת” פרק ח’ סע’ ד’, העלה להקל להדיא בחגורת “גומי”, אלא שכתב דראוי להחמיר להשתמש בחגורת עור, עיי”ש.
[יא] וראה בספר גביע הכסף זילבר סי’ שא’ פ”ב ענף ב’ אות א’ מש”כ לבאר בדעת מרן, ודו”ק.
[יב] ואע”פ שלובש חגורת גומי מידי שבת בשבתו, לא מהניא הנהגה זו לענין להחשיב “דרך לבישה”, ולעולם המודד בזה הוא דרך הלבישה בימות החול, וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, וכמו שכתב מרן החיד”א זלה”ה על ברכי”ו או”ח סי’ שא’ סק”א בשם תשובת מוהר”ר יעקב מולכו זלה”ה כת”י סי’ טו”ב, וכתב דמעלה ארוכ”ה לדחות כל הדינים שנראים כסותרים להוראה זו, עיי”ש. וכן הובא בשערי תשובה סי’ שא’ ב”כוכבית” על סע’ ז’. וכ”כ בספר נזר ישראל סי’ טז’ ח”א ליקוטי רימ”א סק”א. וכ”כ בשו”ת ויאמר משה מאזוז דף ג’ ע”ד. וכ”כ בכה”ח סופר סי’ שא’ סקכ”ט.
ונראה להביא זכר לדבר, מדברות התוס’ בעירובין דף צה’ ע”ב ד”ה וכי, דהנה שם בגמ’ מבואר דמה שהתירו חז”ל לצאת בשבת לבוש בתפילין כדי להצילו מפני הדליקה, היינו דוקא “דרך מלבוש במקום תפילין”, וטעמא דמילתא דבענין “במקום תפילין” פירשו התוס’ וז”ל: “נראה דהטעם משום דלא מקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול.” עכ”ל. ועל זה הדרך כתבו ג”כ שם בעירובין דף צו’ ע”ב ד”ה אבל אשה, דתפילין לא חשיב “דרך מלבוש” לאשה הואיל ואין דרכן של נשים ללבוש תפילין בימות החול. עיי”ש. וראה גם במג”א סי’ שא’ סקנ”ד. והב”ט היטב היטב הב”ט במג”א שם סקמ”ז, עיי”ש.
[יג] כן הבהיר הגאון בעל קהלות יעקב קנייבסקי זצ”ל, והו”ד בספר אורחות רבינו ח”א הל’ שבת אות קמב’.
[יד] ומיהו לענין לכרוך מטפחת בצווארו, כתב שם להתיר, כיון דאף בחול בעתים רחוקות כרוכו מפני הקור. ובאמת יש להוסיף ולומר, דאם כורך מטפחת בצוארו, הוי “מלבוש” ממש ולא “דרך מלבוש”, כיון דסוף סוף מחמם גופו, ונ”מ גם לאלו שכורכים מגבת בצוואר לצורך המקוה, וכבר הרחיבו בכל זה הפוסקים וכעת אמור יאמר העבד לא אצא לחופש”י בפתגם הדין, דאינו מעיקר הנידון דנן.
[טו] ומה שכתב בזה עצה להציל מאיסור, האר”ש אזכור להלן ענף ג’.
[טז] ובספר תפלה לדוד סי’ שא’ סק”ל כתב ליישב בלי לשלוח יד מגה”ת, דכוונתו לומר ארוכים באורך וקצרים ברוחב.
[יז] אלא דמאידך כתב שם דהמנהג להתיר “לחגור” את המטפחת סביב לגופו. ודלא כהחיי אדם. וצע”ק.
[יח] איברא דכבר כתבנו לעיל דאין הדבר מוכרח, דאפשר דכיון שהחגורה הנזכרת מיועדת לצאת עמה בשבת, הוי דרך הוצאה ממש.
ועוד נראה לומר בזה, די”ל דכל דבר שלובש כדרך מלבוש או תכשיט, (אלא דאין לו דין מלבוש או תכשיט מפאת דאין הדרך ביום חול להשתמש בחפץ זה למטרה זו), הוי דרך הוצאה, וכדמצינו לענין אשה שיוצאת במחט נקובה דאיתא במשנה דף סב’ דחייבת, ופירש מרן בבית יוסף סי’ שג’ דף נו’ ע”ב, דמשמע דבכל גווני שיצתה בה חייבת אפילו אם מעמדת בה קישוריה, ואין להן דין תכשיט כיון שרק במחט בלתי נקובה הוי דרך להעמיד בהן קישוריה [וכיו”ב מצינו להט”ז סי’ שא’ סק”ה עיי”ש] – אלמא דאע”ג דלאו אורחא להשתמש בחפץ זה להעמיד קישוריה (ולכן באמת אין לו דין תכשיט), מ”מ הוי הוצאה כדרכה וחייבת (ועיין תוס’ בשבת דף יא’ ע”ב ד”ה אם יצא), כיון דעכ”פ דרך להעמיד קישוריה במחט שאינה נקובה. ועל זה הדרך פירש בלבוש שרד שעל הט”ז הנ”ל. [וראה מש”כ בשבילי דוד סי’ שא’ סקי”ג, ובמנחת שי הירש סי’ שא’ סע’ ח’. והב”ט היטב היטב הב”ט בב”י סי’ שא’ דף נ’ ע”א מה שפירש בכוונת הרא”ש בקושייתו]. והכא נמי לענין חגורת גומי, י”ל דכיון דדרך לחגור חגורת עור, אם יוצא בחגורת גומי, חייב.
ואולם בפסקי הרי”ד לשבת, נתקשה להדיא בהאי מילתא, דממה נפשך אם אין דרכה להוציא מחט נקובה, מדוע חייבת הא הוי הוצאה כלאחר יד, ואם דרכה להוציא, א”כ דינה כמחט שאינה נקובה דהוי תכשיט. וכתב לפרש דתמיהה זו כלולה בקושיית הירושלמי פ”א דשבת ריש הל’ ג’, ותירץ הירושלמי “תיפתר באשה גדלת” – וראה שם בקרבן העדה ובפני משה, דהכוונה היא דמיירי באופנים מסויימים דהאשה נחשבת כאומן עיי”ש. ומ”מ מסתימת הפוסקים עפ”י הבבלי משמע דאף בסתם אשה עסקינן. והמאירי בסוגיא דמחט נקובה שם פירש, דמה שהאשה חייבת הוא משום דכן דרך הנשים שתהיה מחט נקובה תחובה בבגדיהן כדי שתהיה מזומנת להן לתפירה, כדרך האומנים. וכ”כ בפירוש רבינו יהונתן מלוניל שם. וכן נראה כוונת כמה ראשונים ז”ל. וכ”כ בשו”ע הגר”ז סי’ שא’ סע’ ד’ בסוגריים, ובמשנ”ב שם סקל”ג. [וראה גם בב”ח סי’ שא’ אות ו’ שכתב לחלוק על פירוש הב”י הנ”ל]. ומ”מ בחידושי הרמב”ן מסכת שבת דף סב’ ע”א פירש בדעת הרי”ף בזה”ל: “פירש רבינו הגדול ז”ל דמחט נקובה לאשה משוי וחייבת חטאת משום דדרך הוצאה הוא לאשה במחט שבראשה.” עכ”ל, ולכאו’ היינו דלא כהמאירי, וי”ל. ויש להרחיב בכל זה ואכ”מ. והבט וראה בשו”ת אגרות משה כרך ח’ (הנדמ”ח) חאו”ח סי’ ח”י עמ’ ט”ל סע’ ח’, דשדא נרגא בראיה דנן.
[יט] ברם שא נא עיניך וראה בשו”ת לבושי מרדכי תניינא חאו”ח סי’ קלג’ דף צט’ ריש ע”א שהאריך הרחיב לדחות ראיה זו, עיי”ש. ונקיטנא נפשאי בקציר”י בכל זה.
[כ] ומייתי סייעתא לנפשיה ממה שהביא בסע’ קג’, דכתב מור”ם דמותר ללבוש חגורה ע”ג חגורה היכא דבגד מפסיק ביניהם, כיון דעכ”פ יש לו הנאה מהחגורה לאותו בגד. עכ”ד. ואמנם, לפי דרך אר”ש שהבאנו לעיל ענף ב’ בשם המרדכי ובשם המאירי בביאור ההיתר ללבוש חגורה ע”ג חגורה היכא דבגד מפסיק ביניהם, נדחית ראייתו של הרב ערוה”ש זלה”ה.
