פדיון נפש – כל מה שרציתם לדעת

המושג “פדיון נפש” השגור בפי כל במאות שנים האחרונות, הוא בעצם סדר התיקון על פי הסוד לרפואת חולים, המבוסס בעיקר על דברי רבינו האריז”ל[1]. ויסוד הדבר הוא, שעל ידי העוונות של האדם, מסתלק ממנו החלק רוחני שנקרא “צלם”[2] (או “מוחין דגדלות”[3]) שהוא מקור החיות של האדם, כלומר ניתק הקשר של החלק הרוחני הזה עם גופו הגשמי, וזו הסיבה הרוחנית למה שאנחנו רואים בגשמיות שהאדם חולה[4] (וששלושים יום לפני פטירת האדם, הצלמים האלו מסתלקים מגופו בצורה משמעותית[5], עד שבסיום התהליך האדם נפטר ח”ו, כאשר במוות מסתלקים לגמרי מהגוף כל המוחין דגדלות וכל החלקים הגבוהים של הנפש, ונשאר מחובר עם הגוף רק החלק התחתון של הנפש). תפקיד ה”פדיון נפש”, הוא בעצם להחזיר את הצלם לגוף של החולה[6], ע”י המרת גזירת המוות בגזירת איבוד ממון (צדקה) של ק”ס (160) פרוטות שהוא מספר הרומז לשמות הקודש שנפגמו ע”י העוונות, ובכך להציל את חייו. [וכמובן אם החולה בהכרה, אין לו להשען רק על הפדיון, אלא עליו לפשפש במעשיו ולחזור תשובה, וזה גופא יסייע ביתר שאת ויתר עוז לפדיון נפש לפעול את פעולתו[7]].

ואף חולה שלא נשקפת סכנה לחייו, החולי הוא מחמת שהצלם שלו נחלש בעוונותיו (שזה בעצם הפן הרוחני של החולי כנ”ל), וע”י פדיון הנפש – מתחזק הצלם, ובכך מתרפא האדם[8].

ומרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה פעמים רבות היה ממליץ על עשיית “פדיון נפש”, כמו שהביא נכדו ידידינו הרה”ג ר’ יעקב ששון שליט”א בספר אביר הרועים[9] (ומרן היה שולח לג”ר יהודה מועלם זצוק”ל שיעשה את הפדיון), וכן שם בח”ב[10], וראה גם בספר “רבנו” מה שמביא בזה דידינו הרה”ג ר’ אליהו שטרית שליט”א[11], ובספר “מרן” (תולדות מוהרע”י זלה”ה שכתב הגרי”מ שטרן)[12], ובספר הרפואה בהלכה ובאגדה[13]. ושמעתי מפי המשמש בקודש הגדול הרב צבי חקק שליט”א שמרן זצ”ל בעצמו כמה פעמים ערך פדיון נפש עבור חולים, עם כל הכוונות עפ”י הסוד.

לביצוע המעשי של “פדיון נפש” ישנם כמה דרכים, העיקריים שבהם: פדיון נפש שתיקן הרמב”ן, פדיון נפש שתיקן הרש”ש, ופדיון נפש שתיקן מרן החיד”א. (והגאון מהר”י אלפייה זלה”ה בספרו שיח יצחק[14] הביא את שלושת הנוסחאות האלו, עיי”ש). פרטים אלו יבוארו יותר בהמשך.

המקור והשורש למושג “פדיון נפש”

המקור הראשון למושג של “פדיון נפש” (לא כתיקון קבלי אלא עצם המושג של כפרה ע”י תשלום ממוני שמשמש כתחליף למיתה) מופיע כבר בתורה בפרשת משפטים בענין שור מועד שהרג אדם, שהתורה מטילה על בעל השור כעין אחריות על הרצח מפני שלא שמר כראוי על שורו, ועל זה נאמר בתורה שאין דין מוות על בעל השור אלא “ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו”[15], ובגמ’[16] מבואר למסקנה שכל התנאים מסכימים ש”פדיון נפשו” פירושו כפרה עבור הנפש של בעל השור (כיון שסוף סוף אינו חייב מיתה ע”י בית דין), אלא שנחלקו בענין צורת קביעות הסכום. ועכ”פ מצינו א”כ מושג של תשלום ממוני ככפרה חילופית לדין מוות בידי שמים, ונקראה כפרה זו “פדיון נפשו”.

ובגמ’ בכתובות[17] למדו מהנ”ל שהוא הדין לכל אלו שחייבים מיתה בידי שמים, שמועיל להם פדיון ע”י ממון, ורק אם מי שהתחייב מיתה בבית הדין אין לו אפשרות לפדיון בכסף, דתניא התם: “רבי ישמעאל בנו של ר’ יוחנן בן ברוקה אומר, לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר אם כופר יושת עליו, יכול אף בידי אדם כן, תלמוד לומר: יחרם מן האדם לא יפדה[18]“. ע”כ. (וראה שם מה שכתבו בתוס’[19] ובתוס’ הרא”ש שם ואכמ”ל). ומ”מ כיום שאין למעשה מיתה בידי אדם, שהרי אין דנין דיני נפשות, העובר בזמנינו עבירה שיש בה מיתת בית דין חשיב כעובר עבירה שיש בה מיתה בידי שמים, ויועיל פדיון נפש (ראה כתובות דף ל’ ע”ב דין ארבע מיתות לא בטלו)[20].

ובדומה לזה (אם כי יש לחלק) מצינו ג”כ לענין מצות מחצית השקל[21], שע”י “כופר נפשו” של נתינת הכסף להקדש, ניצלים ממגפה שהיתה יכולה להיות בעקבות ספירת בני ישראל: “ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם”[22]. ואע”פ שהאמור שם הוא לענין הקדש ולא צדקה לעניים, חז”ל[23] (לענין שלישית השקל) משווים נתינת הקדש לנתינת צדקה לעניים.

[והבמדרש במדבר רבה שם[24] בענין מחצית השקל, מובא שבאמת משה רבינו שאל את הקב”ה כיצד אפשר לתת תשלום כתחליף לחיים, שהרי אין מחיר לחיים, וכך נאמר שם: “כיון שאמר לו (הקב”ה למשה) ‘ונתנו איש כופר נפשו’, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו (הרי כתוב[25]) וכו’ ‘וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו’ ועדיין אינו מגיע שנאמר[26] ‘אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשם’. אמר לו הקב”ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן ‘זה יתנו’.” ע”כ. וע”ע במדרש תנחומא[27]: “אמר רבי יהודה בר אלעאי כששמע משה, ירד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף שנאמר[28] והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקל, כל אחד ואחד מישראל יהא נותן ככר כסף” עיי”ש בארוכה].

ובנביא[29] בענין שיונתן התחייב מיתה בידי שמים על שגגה, נאמר “ויפדו העם את יונתן ולא מת”, ובמדרש בראשית רבתי פרשת וישב פירשו חז”ל: “והקריבו עליה עולה וכו’ ופדו אותו בממון” והועיל לו ש”לא מת”.

ובאמת בירושלמי[30] נאמר: “בנוהג שבעולם, אדם נכשל בעבירה שחייבין עליו מיתה בידי שמים – מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו.” ע”כ. והיינו שאיבוד ממון (אפי’ בידי שמים) מועיל כתחליף לעונש מיתה. וכן מצינו במדרש[31] שאליהו הנביא זכור לטוב התפלל על פרה של אדם צדיק שתמות, ואח”כ הסביר לרבי יהושע בן לוי את פשר הענין בזה”ל: “דע כי האיש שהרגתי פרתו, אותו היום היה נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו”.

ובתנא דבי אליהו רבא[32] מבואר שריב”ב אמר למשפחת בני עלי (שעליהם נגזר למות בקוצר שנים) שכאשר יגיעו לפרקן יתנו דמיהן לצדקה ובזה ינצלו עיי”ש.

ובאופן כללי, גם אם לא בתורת “פדיון” או “כופר”, מצינו בדוכתי טובא שהצדקה מכפרת על העוונות במידת מה (ממילא יש גם פחות צורך בעונשים בידי שמים), וכגון בדניאל[33] שנתן עצה לנבוכדנצר “חטאך בצדקה פרק”, ובמשלי[34]: “בחסד ואמת יכפר עון”, ובגמ’ בבא בתרא[35] נאמר כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כן צדקה מכפרת (אפי’) על אומות העולם. ומעתה, אם הצדקה מכפרת (אם לשליש או לרביע) על העוונות, ממילא גם יש פחות צורך בעונשים, ומקרא מלא הוא ש”צדקה תציל ממות”[36], ודרשו על זה חז”ל בגמ’ שם למסקנה[37] שצדקה (לפי עניינה) מצילה אפי’ ממיתה משונה ומדינה של גהינם. וא”כ כל שכן שיש מקום ל”פדיון” (“כופר”) ע”י הממון, שיועיל ביתר שאת ויתר עוז להציל ממוות.

פדיון נפש במהלך הדורות

וכבר מצינו בתקופת הראשונים שהיו עושים “פדיון נפש”. כאמור הרמב”ן יסד סדר פדיון נפש עפ”י הסוד[38]. ובשו”ת מהר”י ווייל[39], מביא הנושא של פדיון נפש כדבר ידוע ומקובל, וז”ל: “אתה אברם עזרא ואשתך ורייד”א כבר כתבתי לכם פעמים שאל תמנעו טוב מבעליו שתפרעו להנה”ר דוד צענ”ר דמי פדיון של ורייד”א ונינכ’ היתומה ותפצו הנה”ר דוד מן ההפסד דהיינו דמי פדיון נפש של וריידא וכו’.” עכ”ל.

ועכ”פ עיקר ההתפשטות של “פדיון נפש” היתה בתקופת הרש”ש ואחריו, בארץ ישראל ובארצות עדות המזרח, שאז התפרסם סדר פדיון נפש הקבלי עם מאה וששים פרוטות (שיבואר להלן).

ומובא[40] שבמלחמת נאפוליון בשנת תקס”ט, כאשר צרו הצרפתים על העיר פרשבורג, עשה החת”ס פדיון נפש של הרמב”ן לכל תושבי העיר.

ובתנועה החסידית התפשט מושג אחר שג”כ מכונה בשם “פדיון נפש”, ויבואר בקצרה בהמשך בע”ה.

פדיון נפש של המקובלים

בדברי האריז”ל (שהובאו בגליון לספר בית מועד[41]) מבואר שסדר פדיון נפש נעשה עם ק”ס (160) פרוטות כמנין המילה “צלם” וכמנין המילה “כסף”. ועל סמך המונח הזה, האריך הרש”ש[42] לתקן סדר פדיון נפש עם כוונות מסודרות. והובא גם בספר אמת ליעקב ניניו[43], ובספר שמחת יום טוב[44] למוהרי”ט ידיד הלוי זלה”ה.

[אלא שדבריו של הרש”ש בסידורו נכתבו רק כ”הוראות” מה לכווין, ואילו בסידורי הכוונות בני זמנינו הפשיטו את הכוונות לציורי שמות הקודש מה מכוונים בפועל, כגון סידור נקודות הכסף, וסידור רחובות הנהר, וסידור אהבת שלום, וסידור השלום בצרי לשובבי”ם. ואכשורי דרא בענין זה מאוד תלי”ת].

ובכת”י של מהר”ם זכות[45] מביא ג”כ סדר פדיון נפש על בסיס ענין הק”ס מטבעות ושמות הקודש הנ”ל, אך עם כמה שינויים מדברי הרש”ש. וכן בפרי עץ חיים כת”י של מהר”ם פאפירש מובא ג”כ סדר כעין הנ”ל עם כמה שינויים[46]. וכהסדר הזה כתבו ג”כ בספר קיצור השל”ה[47], ובאמתחת בנימין[48], ובאמת ליעקב מארג’י[49], ובמנחות יעקב סלת[50], ובספר שערי ציון האנובר[51].

ומרן החיד”א בסוף פירושו לתהלים יוסף תהלות[52], כתב בזה סדר עפ”י הנ”ל אך עם כמה הוספות ומצד שני בלי הכוונות המורכות (רק כוונות ברורות יותר), ועל אף ששינה בזה מדברי הרש”ש מ”מ הרבה מקובלים העדיפו דווקא את הסדר הזה (ככל הנראה מפני שהדבר נעשה באופן היותר ברור וללא מקום לטעות ח”ו, וכפי שכתב גם הגחיד”א עצמו בכותרת שפדיון הנפש שייסד הוא סדר ותפלה “מבוררים ומתוקנים בס”ד” עכ”ל, ובאמת ישנם דברים בסדר פדיון נפש של הרש”ש שלכאו’ עדיין לא נתבארו כל הצורך עיין בהערה[53]), וכגון המקובל הרה”ג ר’ מנצור בן שמעון זצוק”ל שמעידים עליו[54] שהיה מקפיד לעשות דווקא את הסדר של החיד”א ולא של הרש”ש, וכן עושים בניו אחריו.

עכ”פ כמדומני דמנהג רוב המקובלים בימינו, הוא לעשות כפי הסדר של הרש”ש הנז’. וראה גם בשו”ת רב פעלים[55], דמשמע שהיה נהוג אצלו לעשות את סדר הפדיון על פי ספר אמת ליעקב הנ”ל, עיי”ש. וכן נהג הרה”ג ר’ סלמאן מוצפי זלה”ה[56], עיי”ש. נהרא ונהרא ופשטיה.

[ויש שכתבו, שבמקרים של חולה קשה, טוב לעשות את שני סוגי הפדיון, גם של הרש”ש וגם של החיד”א[57]].

פדיון נפש של הרמב”ן

בניגוד לסדר פדיון נפש עפ”י האריז”ל, שהוא בסכום קבוע לכל אדם (מאה וששים פרוטות), לפי הסדר של הרמב”ן[58], מפרישים ומחלקים את הפרוטות לפי מספר הגימטריא של שם החולה. והוא ע”י שמפרישים תחילה את סך פרוטות כמספר שמו הפרטי של החולה (בלי שם אביו או אמו), ואח”כ מתוך זה מפרישים פרוטות כמנין האות הראשונה של שם החולה, ואח”כ סך הפרוטות כמנין האות השניה של שמו, וכן על זה הדרך כל האותיות, ואח”כ מערבים את כל הפרוטות ביחד, ושוב מחלקים לשבעה. אלא שישנו נוסח מיוחד (וגם פרקי תהילים) לומר בין כל הפרשה והפרשה[59].

המובן “פדיון נפש” בתנועה החסידית

ויש עוד נושא שמצינו שמכנים אותו בתואר “פדיון נפש”, אבל הוא ענין אחר לגמרי, והוא מנהג וותיקין בכמה חסידויות, שכל המביא “קוויטל” (פתק עם בקשת ברכה וישועה) לאדמו”ר, או מי שנכנס להתברך אצל האדמו”ר, מוסר לגבאים או לאדמו”ר כספי צדקה (ללא סכום קבלי, אלא ככל אשר ידבנו לבו, או ככל אשר יושת עליו מאת האדמו”ר), ולצדקה זו מכנים אנשי החסידות בשם “פדיון נפש”, אף אם האדמו”ר לא עושה עם הכסף הזה שום פעולה קבלית, ואף אם החסיד אינו חולה כעת.

והגר”ש דבילצקי זצ”ל בספרו זכרון בצלאל[60], האריך להביא מקורות למנהג זה לתת מעות ממון לחכם כאשר מבקש את ברכתו (ונצרך לזה בגוונא שנותנים לצדיק את הממון על דעת שיהיה לפרסת בני ביתו של הצדיק עצמו ולאו דוקא כדי לחלקן לצדקה). דלאחר שהביא שם מה שמוזכר בגמ’[61] והשו”ע[62] דמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שבעיר ויבקש ממנו להתפלל, כתב וז”ל: “אגב כיון דאיירינן בבקשה לחכם, דיש לעורר דאם הולכים לחכם לבקש ומוסרים לו השם, דצריך ללתת לו אז מעות, ועיין שער בת רבים שמות עמ’ רמ”ד שהביא משם דרשות הר”ן שמנהג זה לתת לנביאים פתיתי לחם וכיוצא היה גם אצל נביאי האמת עי”ש. מיהו בבמדבר רבה[63] איתא אין דרך נביאי ה’ לקבל שכר על נבואתם, בנביאי שקר מה הוא אומר ותחללנה אותי על עמי בשעלי שערים וכו’ ע”כ, אך כבר פירש שם המהרז”ו דלעצמו לא לקחו נביאי אמת אבל עבור תלמידיהם העניים לקחו עי”ש. והחכם יעשה עם מה שבדעתו, או יקח זה לפרנסתו או יתן זה לצדקה, דעפ”י הרוב אם הוא חכם הרי עוסק ג”כ בצדקה וחסד דאל”כ הרי דומה כמי שאין לו אלוה[64], ולכן אם עוסק בצרכי צדקה וחסד תמיד הוא נצרך לענינים אלה כידוע, וזה מרומז בכתוב ‘ויתן לו מזהב שבא, ויתפלל בעדו תמיד, כל היום יברכנהו’[65], ומצינו שכן היה המנהג בישראל בימי הנביאים וכמו שכתוב בשמואל[66] שאמר שאול: ‘ומה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלקים מה אתנו וכו’. ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלקים וכו'”. וזכות הצדקה תסייע למילוי כל הבקשות לטובה.” עכ”ל.

ובספר טעמי המנהגים[67] מביא ענין זה של נתינת ממון בעת בקשת ברכה ותפילה מהצדיק, וכתב לזה כמה טעמים למנהג:

• על פי מה המבואר בספר ליקוטי תורה[68] דכל אדם יש לו ניציצין של נשמתו בתוך החפצים שבבעלותו, ועל כן, ע”י שהצדיק מקבל מטבעות אשר בהם ישנם ניצוצות נפש הנותן, יש לאל ידו של הצדיק לפעול יותר בתפילות ותחנונים להיטיב לנותן בדברים הנצרכים לו[69].
• כדי לקשר את נפש החסיד לנפש האדמו”ר, ובכך לקדש את החסיד, עיי”ש[70].
• בבחינת זריקת שעיר לעזאזל, כדי למנוע מהחיצונים לאחז בתפילת האדמו”ר שמתפלל על הנותן[71].
• כדי למנוע קיטרוג על כך שהחסיד מבקש מהאדמו”ר להתפלל ואינו מתפלל (מספיק) בעצמו[72].

ועכ”פ אין עסקנו כעת בסוג זה של “פדיון נפש”, אלא בכל מקום שנזכיר כאן “פדיון נפש” הכוונה היא לפדיון נפש הקבלי עם ק”ס מטבעות עפ”י רבינו האריז”ל והרש”ש או עפ”י החיד”א.

ביאור הסוד של ק”ס מטבעות לפדיון נפש

ואופן הפעולה של הפדיון נפש (הקבלי) באמצעות מספר ק”ס מטבעות, הוא בכח ארבעה שמות הקודש (א-ה-ו-ה, א-ה-י-ה, י-ה-ו-ה, א-ד-נ-י), וגם שם נוסף למיתוק (א-ל) שעולים כולם יחד בגימטריא ק”ס, שהם שמות הקודש המאירים את המוחין דגדלות שנחסרו בעוונות, וכנגדן מונים ומסדרין הק”ס מטבעות (ומכוונים את הכוונות השייכות לכל אחד מהשמות האלו), ומכח מיתוק הדינים שבא מכח שמות אלו, זוכים לבטל את הגזירה ולהמשיך שפע המוחין דגדלות משורש נשמתו של חולה, ובכך להחזיר לו את החיות.

ובספר בני יששכר[73] כתב לבאר וז”ל: “עפ”י הדברים האלה תוכל להתבונן, מחצית השקל דייקא הוא המצוה ליתן איש כפר נפשו לי”י, הוא סוד פדיון נפש הנמסר ממקובלים הקדמונים לעשות פדיון נפש במנין ק”ס מטבעות מנין כס”ף, ומנין כי האדם ע”ץ השדה, והוא סוד חשבון השם הנכבד, י’ פעמים ה’, ה’ פעמים י’, ו’ פעמים ה’, ה’ פעמים ו’, בחשבון הזה שם הוי”ה במספר ק”ס, וזהו הנרמז במצוה ליתן לצורך הקרבנות כפר נפשו לי”י מחצית השקל, הנה מחצית השקל של תורה היא ק”ס שעורות כנודע[74], והנה ק”ס הוא גם כן מספר מי”ם (חסד) יי”ן (גבורה)[75] אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים[76], על כן [גם] ביינות שלנו שאינם חזקים החיוב ליתן לתוכו מים כדי לערב החסדים וגבורות ביחד, הוא סוד הדעת אשר בו עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, ולהבדיל בין הקודש ובין החול הוא ג”כ בבחינת הדעת כמו שתקנו לומר הבדלה בחונן הדעת כי אם אין דעה הבדלה מנין[77], ומעתה תבין לפי מה שכתבתי שזה הענין אשר הראו למשה מטבע של אש (גבורה) והוא כסף (חסד) להורות על סוד הדעת, והנה הכסף בעצמו הניתן למצוה הוא מחצית השקל ק”ס שעורות מנין מי”ם יי”ן (והוא מנין כס”ף), והוא ניתן לכפר נפש לי”י פדיון נפש כנ”ל לכפר על הנפש, הבן הדברים, רמזתי לך בקיצור ואתה תבין דבר מתוך דבר.” עכ”ל.

ובאגרא דכלה[78]: “יסורים הם בחינת חסדים מכוסים, והם בחינת דין אצל התחתונים, על כן יתואר עניינם לבחינת שם י”ה בסוד הכתוב[79] אשרי הגבר אשר תייסרנו י”ה, והמתקתן על ידי כסף, כידוע מסוד פדיון נפש מהשם הוי”ה במספר ק”ס מנין כס”ף, מנין האדם ע”ץ השדה, על כן נרמז ט”ו פעמים (מנין י”ה) בשב”א בכס”ף, כשיש ח”ו איזה יסורים, ימתקו בכס”ף.” ע”כ.

[ולפי הרמב”ן שפדיון נפש עורכים לא בק”ס מטבעות אלא לפי מנין שם החולה, ביאור הדבר הוא כמו שכתב בשו”ת וישב הים[80] על פי המובא בספרים (ערבי נחל[81], ובספר בן יהוידע[82]) כי אותיות שם האדם הם צינורות שפע אליו הנמשכים ובאים לו משורש נשמתו העליון אשר משם חוצב ונאצל שמו, וכידוע זה מכתבי רבינו האר”י ז”ל[83], ולכן כאשר יש פגם או קלקול בשורש נשמתו למעלה הגורם לאיזו גזירה רעה ח”ו, ע”י פדיון של צדקה המכוון לאותיות שמו פועלים בשורש נשמתו למתק הדינים ולהעביר הגזירה הרעה. עיי”ש].

כחו של פדיון נפש

בסדר פדיון נפש של הגאון מהר”מ פאפירש זלה”ה[84] כתב וז”ל: “ופדיון נפש זה הוא תועלת ותרופה לכל צרה שלא תבא, ובפרט לחולים שיתרפאו במהרה, וכבר היו מנסים ובודקים אותו יותר מאלף פעמים והיה מועיל בעזרת ה’ תכף באותה שעה, והיה ניכר תועלתו ותרופתו לכל אדם, והיו אומרים מה רבו מעשיך ה’, עתה ידענו כי יש אלקים בישראל, ולא יעזב חסדו ואמתו מעם עמו ישראל.” עכ”ל.

ומרן החיד”א בספרו סנסן ליאיר[85] הביא ענין פדיון נפש כאחת הסגולות העיקריות לחולה מסוכן.

והגאון מוהר”י פלאג’י זלה”ה בספר יפה ללב[86] מביא בשם ליקוטי עצות ערך פדיון, דעיקר רפואת החולה היא רק ע”י פדיון וכו’ עיי”ש, וכ”ה באריכות יותר בספר ליקוטי מוהר”ן[87] וז”ל: “נמצא שא”א לרופא לרפאות, כי אם ע”י פדיון. שצריכין לעשות פדיון תחילה, להמתיק הדין, ואז דייקא יש רשות לרופא לרפאות כנ”ל. וזהו ורפא ירפא[88] (עם ב’ התיבות), מספר פדיון נפש. כי עיקר הרפואה, ע”י פדיון דווקא, ע”י שממתיקין הדין. וזה שארז”ל[89] מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות. מכאן דייקא, היינו אחר הפדיון, אז דייקא יש לו רשות להרופא לרפאות. כי קודם הפדיון, אין רשות להרופא לרפאות, כי צריך להתרפאות ע”י סם פלוני וכו’ כנ”ל. רק אחר הפדיון וההמתקה, אז יש לו רשות לרפאות כנ”ל.” עכ”ל. וכ”כ מהר”י אלפייה זלה”ה בקונטרס היחיאלי[90].

וברפואה וחיים פלאג’י[91] כתב דמרגלא בפומיה דהסבא קדישא כמוהר”ר יהושע אברהם זלה”ה בעל ספר עבודת משא זיע”א שהדבר “בדוק ומנוסה” שאם נותנים כסף לת”ח שיערוך עבור החולה פדיון נפש וגם יתפלל וילמד לרפואתו, שתיכף מתרפא עיי”ש.

וע”ע בהמשך דברינו שהעידו בשם רבינו האריז”ל שהעושה פדיון נפש בצורה הנכונה בערב ראש השנה, לא יפטר באותה שנה.

עוד פרטים בנושא פדיון נפש

אם אפשר לתת את דמי הפדיון נפש ממעשר כספים

ולענין אם אפשר לתת את פדיון הנפש מכספי מעשר, באמת יש בזה שני סוגיות: א. מבחינת דין מעשר כספים, אם אפשר לתת ממנו לפדיון נפש. ב. מבחינת הפדיון נפש, אם לא נפגעת יעילות הפדיון כאשר הכסף הוא מכספי מעשר. והנה בפוסקים (כגון שו”ת לבושי מרדכי[92], ובשו”ת חיי נפש[93], ובשו”ת משנת יוסף[94], ועוד) התייחסו בעיקר לנושא הראשון, ועל כן הסיקו שאפשר לתת ממעשר כספים (וגם בזה ידידינו הג”ר רחמים משה שעיו שליט”א בשו”ת מחקרי ארץ[95], רצה לחלק בין היכא דכבר נחלה שאז הדבר הוא הכרחי אצלו כמו תשלום לרופא ולא יכול לשלם מכספי מעשרות, להיכא דעדיין לא נחלה ועושה הפדיון לשמירה מהעתיד וכדומה), אבל פחות התייחסו לסוגיא השניה, ולענ”ד היה נראה דכיון שהתכלית פדיון נפש הוא להציל את החולה ע”י זכות מיוחדת, אם יתן מכספי מעשר שבין כה היה נותן לצדקה, לא פעל הרבה בזה ונפגמת העוצמה של הפדיון, כי אין כאן זכות מיוחדת כל כך, אבל בוודאי ש”עדיף מכלום” דכיון דסוף סוף פדיון נפש הקבלי (של ק”ס פרוטות) אינו רק ענין של “כח הצדקה” גרידא אלא יש כאן ענין סגולי באופן הפעולה לעורר את הכח של שמות הקודש שנפגמו ע”י העוונות ובכך להחזיר את המוחין דגדלות לחולה, א”כ סגי אפי’ בכספי מעשר. לכן נראה שכל החש לנפשו שתהיה באמת תועלת מרבית מהפדיון, לא יתן מכספי מעשרות, ורק אם הדבר הוא לעיכובא אצלו שאם לא יכול לתת מכספי מעשרות שלא מוכן לתת את הפדיון, אז יתן מכספי מעשרות. ועכ”פ גם זה רק אם יודע שכספי הפדיון הולכים לצדקה הגונה, כמו הפדיון אצלנו במוסדות ברכת אברהם.

פדיון נפש לנפטרים, האם זה אפשרי?

הנה מצד עצם ה”צדקה” שהדבר, שייך בוודאי לתת צדקה באופן שיועיל לנפטרים, כמבואר בדברי חז”ל בספרי שהביאו הפוסקים[96] לענין מה שנוהגים לפסוק צדקה בעד המתים, שהוא ממה דאמרינן בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, וכתב מרן הב”י שהוא מהרוקח[97] ומהמרדכי[98] דמכאן יצא מנהגן של ישראל לתת צדקה בעד הנפטרים, ומור”ם במפה[99] ג”כ מביא מנהג זה לדינא, וראה שם בביאור הגר”א שרומז לש”ס ב”ב דמבואר דצדקה מכפרת, ממילא בהדי דמכפרת על החיים מכפרת ג”כ על המתים, הגם דבמתים לא שייך כפרה דמה”ט אין היורשים מביאים חטאת שמתו בעליה, היינו בפני עצמם, אבל בהדי דמתכפרי חיים מתכפרים גם המתים כמבואר בהוריות[100]. וע”ע בב”י[101] מאי דמייתי מהשבלי הלקט בשם רבינו שניאור ז”ל [שהוסיף על דברי הספרי הנ”ל נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים], עיי”ש. ורבינו בחיי[102] הביא פסיקתא מפורשת שכתוב בה בזה”ל: “כפר לעמך ישראל אלו החיים שמתכפרין בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרים בממון החיים”. וכתב שם “למדנו מזה שההקדשות שנוהגים החיים להקדישם בעד המתים יש בהם תועלת למתים, וכ”ש אם הבן מקדיש בעד אביו וכו'”, ובא דבר זה ביותר ביאור ואורך בספר חסידים[103], ושם מבואר דכל מה שהבן עושה עפ”י צוואת אביו הוי כעשה האב בעצמו, ועוד האריך שם בכמה דוכתי[104] לבאר את התועלת הגדולה. [וע”ע למוהרי”ח זוננפלד זלה”ה בשו”ת תורת חיים[105] שהביא לכל הנ”ל והאריך בזה, ולמד מכל זה לענין פדיון נפש לנפטר, לענין פדיון נפש החסידי ולענין פדיון נפש של הרמב”ן, וראה גם בשו”ת תשובות והנהגות[106]].

אלא דכל זה הוא מצד הצדקה שבדבר, אבל מצד צורת פעולת נתינת הצדקה (בפדיון נפש הקבלי), שנותנים ק”ס פרוטות כדי להשיב המוחין דגדלות לגוף האדם, ענין זה לכאו’ לא שייך כלל בנפטרים, שהרי אין שייך כלל להחזיר את הצלם לגוף שכבר נפטר. איברא דהחזרת הצלם לגוף אינו אלא פועל יוצא מכך שמתקנים את הפגם שנפגמו שמות הקודש ע”י העוונות, וא”כ יתכן שפיר דשייך לערוך פדיון נפש לנפטרים, כדי עכ”פ לתקן את הפגם.

וצאינה וראינה למוהר”ר אהרן ברכיה די מודינה זלה”ה במעבר יבק[107] שכתב “להרבות צדקה וחסד לפדיון נפש הנפטר” עכ”ל, אלא דשם מיירי בצדקה בעלמא ולא בפדיון נפש של ק”ס פרוטות (ולכן כתב שם בהמשך לתת לפחות ו’ פרוטות עיי”ש).

ומ”מ מצינו להגאון בעל הבן איש חי בספרו לשון חכמים[108], שמביא לעשות פדיון נפש של ק”ס מטבעות לצורך הנפטרים, ורק ב”יהי רצון” שבסופו שם מביא נוסח מיוחד. עיי”ש.

וכן הרה”ג ר’ סלמאן מוצפי זצוק”ל[109] היה נוהג לעשות את סדר ה”פדיון נפש” בעד השכינה הקדושה ובעד בניה הסובלים בגלות ובעד כל נשמות המגולגלות בדצח”ם ובעד ניצוצי הקדושה שנפלו בקליפות.

והגאון מוהר”י אלפייה זלה”ה בקונטרס היחיאלי[110] הביא סדר ונוסח פדיון נפש לנפטרים, ובתחילת כתב לעשות את הפדיון עם ק”ס מטבעות כמו פדיון נפש לחולים, אלא שאח”כ כתב דלענין נפטרים המנהג הוא לעשות פדיון נפש של הרמב”ן ולא של הרש”ש עיי”ש. וע”ע למוהר”י אלפייה זיע”א בספרו יאיר נתיב[111], שכתב אודות נשמה שנתגלגלה בכלב (ונודע הדבריו לבני המנוח ע”י חלום), שהעלה לעשות פדיון נפש לאותה נשמה המגולגלת.

ובספר דברי שלום עפג’ין[112] האריך בענין זה של פדיון נפש לנפטרים, וכתב שם[113] לבאר וז”ל: “דע כי יש הבדל מעט בסדר עריכת פדיון הנפש לחולה לבין עריכת פדיון נפש לנפטר, כיון שחולה שנפל למשכב הוא מחמת הסתלקות המוחין דגדלות ממנו ולכן תכלית הפדיון להמשיך לו מוחין דגדלות כדי שיקום מחליו לחיים טובים, אולם זה הנפטר אין שייך בו טעם זה, אלא תכלית הפדיון להפריד מעליו כל חלקי הרע האחוזים בו ועל ידי כך להצילו מגזר דין הקשה ולהרחיק כל מין משחית וחיצונים ולהצילו מרדת שחת. לכן בפדיון נפש על הנפטר אין צריך לכוין להמשיך המוחין דגדלות, אלא תיכף עושים לו סידור ק”ס מטבעות מכסף ואח”כ ממירים אותם לק”ס מטבעות של אותה מדינה, ועשרה מטבעות נותנים לשליח בית דין או לדיינים תיכף אחר הפדיון, ועוד חמישים מטבעות לעניים בצאת המטה מן הבית, ועוד חמישים מטבעות בצאתם מהישוב, ועוד חמישים מטבעות כשמניחים הנפטר בתוך הקבר או בעת סתימת הגולל.” עכ”ל ראה שם כל הענין.

וכן מנהג כל המקובלים בימינו, לעשות פדיון נפש של הרש”ש גם לנפטרים, אלא דיש הבדל ביניהם דחלקם מדלגים על החלק השני של הפדיון (כאשר עושים לנפטר) וחלק עושים את הפדיון במלואו.

פדיון נפש האם הוא רק למי שכבר חולה או גם מועיל כ”טיפול למניעת” מחלה עתידית?

הנה מצינו בקרבן נתנאל[114] (וציין עליו הרב משנ”ב[115]) כתב בענין מי שהיה לו מקרה בלתי טהור בליל יוהכ”פ (שע”ז אמרו חז”ל שעליו לדאוג כל השנה), שיעשה פדיון נפש של הרמב”ן (בין יתר הדברים שכתב שם לעשות).

וביפה ללב[116] כתב בשם בעל ליקוטי עצות וז”ל: “וכתב עוד שם באו”ר וז”ל ראוי להרגיל את עצמו ליתן בכל פעם פדיון כדי להמתיק הדינים מעליו בכל פעם, ואפי’ כשאין לו שום חולי ושם צער בתוך ביתו, טוב לעשות לעצמו פדיונות בכל פעם, כדי שלא יבוא לידי צער מחולאת ח”ו וכן נוהגים כמה כשרים במדינות קיסם ירום הודו דווי’ן (אוסטריה) שנותנים לעשות פדיונות תמיד.” עכ”ל. (ואע”פ שי”ל דשם מיירי לענין פדיון נפש החסידי שהוא רק צדקה, או עם הסדר שתיקן בעל ליקוטי עצות שאינו כפדיון נפש הרש”ש, מ”מ מדהביאו הרב יפה ללב משמע דהבין דכל זה שייך גם בפדיון נפש דידן).

ורבי אבה”ו מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בשו”ת לב חיים[117], כתב להמליץ לעשות פדיון נפש (מלבד פדיון תענית) למי שהיה לו חלום רע, כדי למנוע את התגשמות החלום עיי”ש.

וכבר הבאנו לעיל שהגאון החת”ס עשה פדיון נפש לכל העיר טרם הגיעו הצרפתים לכבוש את פרשבורג, והיינו שעשה כן כדי כשמירה לבני עירו שלא יוזקו במלחמה המסתמנת.

וע”ע בסמוך בשם האריז”ל בענין עשיית פדיון נפש בכל ערב ראש השנה, כדי לזכות להשלים את שנתו.

ובמרוקו היה מנהג לעשות פדיון נפש גם בכל ערב ראש חודש אלול[118]. והמקובל הג”ר בן ציון פרץ זצ”ל היה עושה לבני ביתו פדיון נפש בכל ערבי ראש חודש, ולעצמו בכל ראש חודש[119].

לאיזה מטרה יש לתת את דמי פדיון נפש

אמנם בסידור הרש”ש לא מפורש המטרות אשר עליהם צריכים לתת את הצדקה לאחר עשיית פדיון הנפש, מ”מ בשטר ההתקשרות של הרש”ש, כתבו שאם אחד מהחברים יהיה חולה, ידאגו לתרומת ק”ס פרוטות לעשות בהם סדר פדיון נפש, ואח”כ יחלקו את הפרוטות ל”שבעה עניים עמלי תורה“[120], ולכיון שהחולה ינצל עי”ז משבעה פורעניות. (ואח”כ כתבו לתת עוד ט”ו פרוטות מכסף טהור לתיקון מה שפגם החולה בשם י”ה ובפרט ע”י פגם הברית, ולתת גם פרוטות אלו לעמלי תורה עיי”ש).

[ולכן מי שנותן פדיון נפש לבית מדרשנו ברכת אברהם פה עיה”ק ירושלים תובב”א, שבו לומדים עניים תלמידי חכמים מופלגים ביותר, אנחנו דואגים לכך שבע”ה דמי הפדיון יהיו עבור שבעה עניים עמלי תורה].

ובסדר פדיון נפש של מרן החיד”א כתב לחלק את המעות ל”הרבה עניים”. ומסתבר ששבעה עניים סגי להיות בכלל “הרבה עניים”, ובפרט שהרי גם החיד”א חתום על שטר ההתקשרות הנ”ל.

ובסדר הפדיון של מהר”ם זכות כת”י[121], הדגיש ענין החשיבות של מטרת חלוקת דמי פדיון נפש, שבאיכות המטרה תלוי עיקר כח הפדיון, וז”ל: “ועיקר כל זה הוא ליתן המעות לעניים מהוגנים, שהוא לא ידע למי נותנם והם לא ידעו ממי יקבלום.” עכ”ל[122] [וגם הנותנים פדיון נפש דרך בית מדרשנו ברכת אברהם, אינם יודעים מי הם האברכים המקבלים, והאברכים המקבלים ג”כ אינם יודעים מי נתן].

פדיון נפש בערב ראש השנה

עיקר הזמן לעשיית פדיון נפש, גם לבריאים, הוא בערב ראש השנה (והשלב השני בערב יום הכיפורים, וחלוקת הכסף בפועל בערב סוכות), וכתוב בשם רבינו האריז”ל שמי שעושה את פדיון הנפש באופן הנכון (בערב ראש השנה) “בוודאי שמשלים שנתו”[123]. עכ”ל.

[ובספר בית דין חמווי[124] כתב לחלק את הכסף של הפדיון הנ”ל בערב ראש השנה, ובמחי”כ בדברי מוהרח”ו[125] מפורש שיש לחלק את “הקופה” (והיינו הקופה של פדיון נפש כמו שפירש הרב שמן ששון) בערב סוכות, ואילו בערב ראש השנה יש לחלק כספים אחרים וכמו שכתב בזה באריכות בספר מעשה הצדקה[126] ומובא במועד לכל חי[127] עיי”ש ואכמ”ל].

הזמן והעיתוי המתאימים לפדיון נפש

מרן החיד”א בסוף ספרו יוסף תהילות[128], כתב כמה הנחיות חשובות בנושא עריכת פדיון נפש, בהקשר לזמן המתאים לעשייתו, ואלו הן:

• עדיף לעשות הפדיון באשמורת סמוך לעמוד השחר, ואם לא אז לעשות בבוקר [מיד] לאחר תפילת שחרית. (וכ”כ ג”כ בבית דין חמווי[129]. ואולם הגאון החבי”ף זלה”ה בשו”ת לב חיים[130] כתב דלא טוב הדבר לעשות את פדיון נפש לפני תפילת שחרית, משום דמבואר בזוהר הקדוש[131] דאסור לברך בשר ודם לפני שמברך את הקב”ה, לכן העלה דהנכון הוא לעשות את הפדיון תיכף לאחר תפילת שחרית עיי”ש. וכן בספר דרך קדושים[132] ובספר שופר[133] כתב דמוהר”ר סאלמן מוצפי זלה”ה היה מקפיד לעשות פדיון נפש רק אחרי התפילה, אבל לאו דווקא תיכף אחר התפילה אלא עד חצות היום. ומיהו בספר איש מבית לחם יהודה[134] מובא שמוהר”ר סלמאן מוצפי זלה”ה היה עושה את הפדיון מחצות לילה עד צוהרי היום עיי”ש).
• אין לעשות פדיון נפש בתחילת הלילה.
• עדיף לעשות את פדיון הנפש כמה שיותר בתחילת החולי, ולא להמתין עד שתכביד המחלה.

ומ”מ יש לדעת דכל הנ”ל הוא דווקא אם המצב של החולה אינו מסוכן, שניתן להמתין עד שעת הכושר לעשות את הפדיון, וראה מה שכתב בזה מהר”י אלפייה זלה”ה בספר אור חדש וצמח צדיק[135] וז”ל: “בפדיון נפש שהזהירו רז”ל לעשותו קודם שיכבד החולי, ולעשותו באשמורת הבוקר, הכל הוא משום מצוה מן המובחר, אבל לעולם אפילו שכבד עליו החולי בר מינן ואפילו בלילה ובכל עת וזמן ורגע – עושים, אם אי אפשר להמתין עד העת היותר טוב ומובחר.” עכ”ל.

והרה”ג ר’ יוסף עדס זצוק”ל[136] (מראשי ישיבת פורת יוסף) היה מורה ובא דיש עדיפות לעשות פדיון נפש בימי שני וחמישי בשבוע (וגם בזה נראה דמיירי בחולה שאינו מסוכן, כי אחרת לכאו’ אין להמתין כלל וכנ”ל).

מי ראוי לעשות פדיון נפש?

• החולה עצמו לא יעשה לעצמו פדיון נפש[137], ואף לא לאשתו[138], מפני שאמרו חז”ל (בהקשר הנושא של חולי) ש”אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”[139] (ואשתו בכלל זה כיון ש”אשתו כגופו”[140]), אלא אחרים יעשו בשבילו. (ומ”מ החולה יכול ואף רצוי שיתרום את הכסף לעשיית הפדיון, ורק ביצוע הפדיון יעשה ע”י אחרים בשליחותו). ומ”מ אם הוא עדיין בריא, נראה דמועיל לעשות פדיון נפש לעצמו מידי פעם בפעם כדי למנוע למנוע מחלות[141].
• עדיף לעשות ע”י תלמיד חכם יראי חטא[142]. ואם עושים פדיון הנפש של הרש”ש, מוכרח שיהיה גם מקובל שמבין את משמעות של הכוונות שהוא מכוון.

פרטים נוספים בענין פדיון נפש:

• במקום אחר כתבנו לדון מהו הסכום של פדיון נפש?
• במקום אחר כתבנו לדון האם פדיון נפש שייך רק לצורך חולים, או גם לצורך ישועות אחרות כגון פרנסה וכדומה?
• מטבעות הכסף שהרב המקובל עושה אתם את הפדיון, טוב שיוטבלו במקוה[143].
• ויש מי שכתב, שבמקרה “חירום”, שאין לחולה (או לקרוביו) פנאי ואפשרות לבקש מאיזה תלמיד חכם שיעשה עבורו פדיון נפש, וגם אינו יודע כיצד עושים פדיון נפש, יכול להעביר כספי הצדקה על ראשו ולומר נוסח הכפרות, כמו שעושים בערב יום הכיפורים, ונחשב לו קצת כעין פדיון נפש, אע”פ שאינו ערב יום כיפור[144]

מקורות:

[1] בספר שמן ששון על שער הכוונות ריש דרושי סוכות, כתב וז”ל: “מצאתי בגליון ספר בית מועד, מהרח”ו ז”ל היה נוהג בכל ערב ראש השנה לעשות פדיון באופן זה: בערב ראש השנה היה מונה הק”ס פרוטות מנין לבד, והיה שומרם, ובערב יום הכיפורים היה עושה הפדיון, ושומרם, ובערב סוכות מחלקן. וזהו שאמר בספר הכוונות (בפרי עץ חיים שער סוכות פרק ג’) שמהרח”ו ערב סוכות היה מחלק הקופה, והכוונה על הקופה זו של פדיון, לא שהיה גבאי. והעושה פדיון זה באופן זה, בוודאי שמשלים שנתו. מספר הכוונות מאיר בתייאי שקבל מרבו הר”י ווילנא זלה”ה.” עכ”ל. [גליון כת”י שעל ספר בית מועד הנז’, ככל הנראה נכתב ע”י מוהר”ר אברהם מיראנדה זלה”ה תלמידו של מוהר”ר מאיר ביקייאם זלה”ה שהיה תלמידו של מוהר”י ווילנא זלה”ה, ראה להחוקר מר מאיר בניהו במאמרו בנושא ספר בית מועד עמ’ קי”ג]. ובסידור כוונות הרש”ש אהבת שלום על סדר פדיון נפש (שפת הים) עמ’ ס”א מביא ג”כ סדר פדיון מפורט (בדרכו של הרש”ש) בדף שהיה כרוך ביחד עם ספרי האריז”ל שבכת”י, וניתן לייחסו לארזי”ל בעצמו.

[2] אות צ’ של המילה “צלם” היא כנגד הנשמה הפנימית, ושני אותיות ל”מ של המילה צל”ם הם שתי בחינות אור מקיף עליו (שער המצוות פרשת ויחי דף ט’ ע”ב)

[3] כמבואר בסידור הרש”ש בסדר פדיון נפש.

[4] עיין להאריז”ל בספר הליקוטים פרשת ויחי סימן מ”ח דף כ”ה ע”ד.

[5] זוהר ח”ג דף י”ג ע”ב. ועיין בזה לרבינו האריז”ל בעץ חיים שער המאמרים אבות פ”ב מט”ו ובשער הכוונות סוף דרוש ו’ דסוכות.

[6] ויותר מדוייק: להחזיר את שני הצלמים דגדלות, כמבואר בסידור הרש”ש.

[7] שו”ת ברכת יהודה ח”ו עניינים שונים שער ה’ סי’ ב’.

[8] פרדס יצחק עמ’ שס”א.

[9] חלק א עמ’ קמ”ד בהערה ו’.

[10] עמ’ שע”ב.

[11] עמ’ קל”א.

[12] עמ’ שס”ה.

[13] עמ’ קל”ה.

[14] דף קנ”ח ע”ב ואילך.

[15] שמות כ”א ל’.

[16] בבבא קמא דף מ’ ע”א.

[17] דף ל”ז ע”ב.

[18] ויקרא כ”ז כ”ט.

[19] ד”ה מיתות.

[20] ובשו”ת אור לציון ח”ג פרק ל’ הערה א’ כתב וז”ל: “ואפשר שכיום שאין למעשה מיתה בידי אדם, שהרי אין דנין דיני נפשות, אפשר שהעובר בזמנינו עבירה שיש בה מיתת בית דין חשיב כעובר עבירה שיש בה מיתה בידי שמים, ויועיל פדיון נפש.” עכ”ל. ובאמת דאף בזמן חז”ל לא דיברה הגמ’ אלא בגוונא שפסקו עליו דין מיתה בביה”ד בפועל, משא”כ אם לדוגמא לא היו עדים אזי מפורש בגמ’ שחייב מיתה בידי שמים, וא”כ הדר דינא דיועיל כופר נפשו.

[21] בריש פרשת כי תשא.

[22] שמות ל’ י”ב.

[23] בבבא בתרא דף ט’ ע”א.

[24] בפרשת כי תשא פרשה י”ב.

[25] איוב ב’ ד’.

[26] תהלים מ”ט.

[27] פרשת כי תשא סי’ י”א.

[28] מלכים א’, כ’ ל”ט.

[29] שמואל א’ י”ד מ”ה.

[30] פ”א דסוטה הל’ ז’.

[31] אוצר המדרשים אייזנשטיין עמ’ רי”א.

[32] פרק י’.

[33] ד’ כ”ד.

[34] ט”ז י’.

[35] דף י’ ע”ב.

[36] משלי י’ ב’, י”א ד’.

[37] בבא בתרא דף י’ ע”א.

[38] ונדפס בספר מנחת משה (כתבי קבלה המיוחסים לרמב”ן) עמ’ פ”ב.

[39] סי’ קמ”ט.

[40] בספר הזכרון להחת”ס עמ’ ט”ו.

[41] כמוזכר לעיל.

[42] סידור היר”א ח”א עמ’ תת”ן.

[43] בתיקונים שבסוף הספר קונטרס שפת אמת דף קי”ג ע”ב.

[44] ח”ב דף נ”ו.

[45] כת”י בית המדרש לרבנים ניו יורק מס’ 11175, מובא בסידור הרש”ש אהבת שלום פדיון נפש שפת הים עמ’ ס”ב.

[46] כת”י אוקספורד מס’ 18846, ומובא ג”כ בסידור הרש”ש אהבת שלום הנ”ל עמ’ ס”ד.

[47] בסופו בסדר פדיון נפש.

[48] עמ’ ע’.

[49] על הזוה”ק הנדמ”ח ח”ז עמ’ שנ”ב.

[50] דף מ”ד ע”ב.

[51] בסדר פדיון נפש.

[52] דף לק”ח ע”א.

[53] כמו שהעיר בסידור אהבת שלום ובספר דברי יעקב עדס על סידור הרש”ש, דבפדיון נפש שבסידור היר”א כתב לכוין דחיית מוחין דקטנות כמו בעמידה אלא דלמעשה כתב שם רק הדחיות שמיסוד דז”א ולמטה וכמו בברכת שים שלום אבל הדחיות שמראש ז”א עד ליסוד דידיה שהם כוונות הדחיה שבתפילה בברכה ראשונה לא כתובים שם ולא ברור החילוק ביניהם, ולכן באהבת שלום שם וברחובות הנהר דילוגו לגמרי על דחיית המוחין דקטנות דלא כפי המבואר בסידור היר”א. וע”ע שם בדברי יעקב הנ”ל ח”א עמ’ תתל”ד ואילך שמנה כמה וכמה דברים שצריכים ביאור בנושא סדר פדיון נפש עיי”ש.

[54] קונטרס דרכי ההנהגה, בפתיחה.

[55] ח”ג חאו”ח סי’ ל”ה ד”ה מיהו.

[56] כמובא בספר איש מבית לחם יהודה עמוד ר”ו.

[57] אוסרי לגפן ח”ח עמ’ שפ”ד סי’ תס”א.

[58] נדפס בספר מנחת משה (כתבי הרמב”ן) עמ’ פ”ב.

[59] כמובא שם במנחת משה עיי”ש.

[60] עמ’ שע”א.

[61] בבא בתרא דף קט”ז ע”א.

[62] יו”ד סי’ של”ה סע’ י’.

[63] פ”י ס”ה.

[64] עבודה זרה דף י”ז.

[65] תהילים ע”ב ט”ו.

[66] שמואל א’ ט’ ז’.

[67] יצויין לקמן.

[68] פרשת פנחס.

[69] טעמי המנהגים שם עמ’ תקנ”ב אות נ”ו בשם אזור אליהו (פרשת תצא).

[70] טעמי המנהגים שם עמ’ תקי”ד אות ס’.

[71] שם בעמוד תקט”ו אות ס”א בשם אגרא דפרקא אות ז’.

[72] שם עמ’ תקט”ז אות ס”ב בשם מוהרי”י מלובלין זצוק”ל.

[73] מאמרי חודש אדר, מאמר ב’ (שקל הקודש), דרוש ה’.

[74] רמב”ם שקלים פ”א ה”ה.

[75] זוה”ק ח”ג דף ל”ט ע”א.

[76] ברכות דף נ’ ע”א.

[77] ירושלמי ברכות פ”ה ה”ב.

[78] פרשת חיי שרה.

[79] תהלים צ”ד י”ב.

[80] ח”ג סי’ ל”ו.

[81] פרשת בראשית על הפסוק נפש חיה הוא שמו.

[82] על מסכת תענית דף י”א ע”א ד”ה ואומרים.

[83] שער הגלגולים הקדמה כ”ג דף כ”ד ע”ב.

[84] בפרי עץ חיים כת”י שהוזכר לעיל.

[85] ט’ ט’.

[86] יו”ד סי’ של”ו סק”א.

[87] תניינא תורה ג’.

[88] שמות כ”א י”ט.

[89] בברכות דף ס’ ע”א: “דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות”. ע”כ.

[90] ח”א דף כ”א ע”א אות ד’.

[91] פרק א’ אות כ”א.

[92] חיו”ד מהדו”ק סי’ קע”ז. איברא דנראה דשם כוונתו רצויה לדון אודות “פדיון נפש” החסידי, ולא לפדיון נפש הקבלי של ק”ס פרוטות, ועכ”פ נראה שהנימוקים עולים בקנה אחד. ומפני שקצרתי בפנים ולא נכנסתי לצדדי הדבר א”כ אעתיק כאן את נועם אמריו לתועלת המעיינים, וז”ל:

“על דבר שאלתך הגונה אם ראוי לעשות פדיון נפש ממעות מעשר כספים הנהוג, ואני כמו”כ מסתפק בזה טובא. והנה הטו”ז סי’ של”א ס”ק ל”ב הביא בשם הב”ח דמעשר כספים אינו לא מן התורה ולא מדברי סופרים, והוא השיג עליו. וכן בתשובות הבאים אחריו. אבל בפתחי תשובה [ס”ק י”ב] הביא בשם הרמב”ב כמ”ש הב”ח שאינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ורק כשאר מנהג של מצוה שאין לבטלו רק לצורך גדול. וכן הביא בשם שאר תשו’ אחרונים, ועיין בתשו’ מהר”י אסאד סי’ של”ד פלפול ארוך בטוב טעם ודעת גדולתו, עייש”ה. ומעתה בפדיון נפש וודאי דהוה לצורך גדול, וזה הוא לפי מה דגברא אם אמיד בנכסים אי לא אמיד.

ושוב ראיתי בטו”ז סי’ רמ”ט ס”ק א’ לענין קנין מצות בביהכ”נ שג”כ ילך לצדקה, שכן היה המנהג בימים ההם, אם בשעת קנין המצוה היה דעתו לקנות ממעות מעשר, מותר, כיון דבלאו”ה יבא ליד עניים, א”כ הוא הדין הכא בפדיון נפש דעיקר לחלק לעניים. וכן הביא בסוף הסעיף לענין פדיון שבוים, אם לא פסקו עליו ליתן חלק כחלק כשאר נותנים, ואינו מוטל עליו לפדותו, ודאי דמותר דאין צדקה גדולה מזו, ועיי’ בש”ך שם [ס”ק ג’] לענין עשיית מצוה ממעשר כספים, ובבאר הגולה [אחרי סק”ה] שמחלקים בין שהיה החיוב עליו בלאו”ה, או היה פטור ממנו. ועי’ בתשו’ חתם סופר יו”ד סי’ רל”א וסי’ רל”ב מ”ש על דבריהם. וא”כ בפדיון נפש האיך נאמר אם הי’ מוטל עליו כמ”ש מדברי קבלה, צדקה תציל וגו’, וכמ”ש בגמ’ שבת דף קנ”ו ע”ב, עיין שם. אלא משם אין ראי’ כל כך שיהי’ החיוב עליו לעשות צדקה כל כך כמנין פדיון נפש, וא”כ כיון דיש לדמות למ”ש הטו”ז ולא הוי מחויב כ”כ אפשר להתיר. ועי’ בשלה”ק בעמוד צדקה ובהל’ פורים. ואפשר כי סך מה יתן לצדקה לקיים מ”ש [משלי י, ב] וצדקה תציל וגו’, ולפדיון נפש שוב יכול לעשות מהמעשר, דומיא דכתב בשלה”ק לענין מעות פורים, דמה שמוסיף על המתנות טפי מיכלתו יכול לעשות גם מהמעשר, וירא שמים יוצא ידי שניהם.” עכ”ל.

[93] חיו”ד סי’ שט”ז. ועיקר חיליה מדברי הרב מלבושי מרדכי הנ”ל.

[94] חלק ח’ סי’ ל”ג. גם הוא דן שם לגבי הפדיון החסידי, לכן מחלק בין פדיון שמשלמים בדרך קבע (שאז אי אפשר לתת ממעשרות) לדפיון הניתן באקראי, והנה בנידון של הפדיון נפש הקבלי דינו כדין פדיון האקראי שהזכיר שם.

[95] ח”ט חיו”ד סי’ ל’ ד”ה ולגבי פדיון נפש.

[96] באו”ח סוף סי’ תרכ”א.

[97] סי’ רי”ז.

[98] פ’ יוה”כ סי’ תשכ”ז.

[99] ביו”ד סוף סי’ רמ”ט.

[100] דף ו’ ע”א.

[101] או”ח סוף סי’ רפ”ד.

[102] סוף פרשת שופטים.

[103] סי’ ק”ע.

[104] בסי’ תרי”א ובסי’ תתשע”א.

[105] סי’ פ”ו.

[106] ח”ד עמ’ שי”א.

[107] שפתי רננות פרק ב’.

[108] ח”ב סי’ מ”ו.

[109] מובא בספר סידור השלום לשובבי”ם לידידינו הרה”ג ר’ יצחק בצרי שליט”א עמ’ תנ”ד.

[110] ח”ב דף נ’ ע”א (ואילך).

[111] בהקדמה ב’ דף ט”ז ע”א.

[112] חיו”ד ח”ו שער ד’.

[113] בהקדמה.

[114] בפ”ח דיומא אות מ’.

[115] סי’ תרט”ו סק”ד.

[116] יו”ד סי’ של”ו סק”א.

[117] ח”ב חאו”ח סי’ קט”ז ד”ה ממוצא.

[118] משלחן אבותינו שער ג’ סי’ רע”ז בשם ספר ידי ידידה למוהר”ר ידידיה טולידאנו זצוק”ל.

[119] עמוד האש (הנדפס בסוף ספר יוסף לקח מועדים ח”ב) עמוד אלף ב’.

[120] וכ”כ משמיה דנפשיה בספר בית דין חמווי דף ג’ סוע”א דיש לחלק את דמי הפדיון לשבעה ת”ח עיי”ש. ואגב אמינא דגם בסדר פדיון נפש להרמב”ן ז”ל כתב שבזמן שמחלקים את דמי הפדיון לעניים, יש לחלק לשבעה.

[121] הזכרנוהו לעיל, מכת”י בית המדרש לרבנים ניו יורק ונדפס בסידור הרש”ש אהבת שלום.

[122] והדבר פשוט, דסוף סוף עיקר המיתוק של הפדיון הוא כח הצדקה, אלא שנותנים את הצדקה ע”י ק”ס מבטעות שיהיה באופן היותר מועיל לתיקון הפגם עצמו. ואגב מכאן תשובה מוצאת לשו”ת ברכת יהודה ח”ו עניינים שונים שער ה’ סי’ ב’ שכתב שהרב שעורך של הפדיון יכול לקחת את דמי הפדיון לעצמו כתשלום חלף עבודתו במעשה הפדיון, ולא צריך לתת כל הסכום לצדקה עיי”ש, ולפי המבואר כאן הא ליתא, ד”עיקר” הפדיון הוא בכך שהמעות ניתנות כצדקה לעניים (ומ”מ מהר”ם פאפירש בסדר הפדיון שלו כתב שהרב העורך יכול לקחת לעצמו שלושים ואחת פרוטות שהם כנגד שם א-ל, וגם זה לא כתב אלא כהיתר אבל לא כמצוה). ואפשר דאם הרב עורך הפדיון הוא עצמו עני, סוף סוף יש בזה צדקה, אבל אז יהיה עדיין חיסרון מצד שמכיר את הנותן וגם הנותן מכירו. לכן לפענ”ד אם הרב שעורך את הפדיון לוקח דמי הפדיון לעצמו, לאו שפיר עביד כלל, וגם שליש ורביע לא שמענו, ולא ידבק בידו מאומה מן החרם, ולא יפסיד ממעלת המצוה הגדולה זו להציל חיי החולים ולסייע לעמלי תורה הנזקקים עבור בצע כסף של כמה פרוטות שיקח לעצמו. וכל זה אינו ענין לפדיון נפש של תנועת החסידות שהוא ענין אחר לגמרי ולא קרב זה אל זה (וגם זה אחר הקידה מול הדרת גאונו של הגאון הגדול הרב ברכת יהודה שם, שכתב להביא ראיה מ”פדיון נפש” החסידי של האדמורי”ם לענין פדיון נפש של הרש”ש, לענין לקיחה לעצמו, עיי”ש).

[123] כת”י בשם מוהרח”ו שמובא בשמן ששון כפי שציינו לעיל.

[124] דף ג’ ע”א.

[125] בפרי עץ חיים שער סוכות פרק ג’.

[126] סי’ ס”ב.

[127] סי’ י”ב אות ב’.

[128] דף לק”ח ע”א.

[129] דף ג’ סוע”א.

[130] ח”ב סי’ קמ”ז.

[131] פרשת ויחי דף רכ”ח ע”א.

[132] פרק ד’ אות ו’.

[133] פ”א סע’ י”ג.

[134] עמוד ר”ו. ויתכן דבבית לחם יהודה מיירי לענין כל השנה כולה, ואילו דברי הגרב”צ מוצפי שליט”א בשם אביו הנ”ל מיירי רק לענין ערב ראש השנה (אם כי לשונו שם משמע דכתב כן לענין כל השנה כולה).

[135] עמ’ רל”ו.

[136] הובאו דבריו בשו”ת ברכת יהודה ח”ו עניינים שונים שער ה’ סי’ ב’ סוף אות ז’, ששמע כן מהרה”ג ר’ נסים רפאלי שליט”א.

[137] הרה”ג ר’ נעים גבאי נר”ו על פי הנהגת רבו מוהר”ר ינון חורי זצוק”ל. וכ”כ מסברא דנפשיה בשו”ת ברכת יהודה ח”ו עניינים שונים שער ה’ סי’ ב’ אות י”ג, עיי”ש. וכך מסתבר לפי סודם של דברים עפ”י מש”כ הרה”ג ר’ יעקב עדס שליט”א בספרו דברי יעקב ענייני הש”ס באגדתא בהשלמות לברכות דף ה’ (עמ’ תתקמ”ד מדפי הספר) עיי”ש ודו”ק.

[138] עפ”י מוהר”ר ינון חורי זלה”ה הנ”ל.

[139] בברכות דף ה’ ע”ב: “רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה. רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה. אמאי? לוקים רבי יוחנן לנפשיה! – אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”. ע”כ. ובמקום אחר כתבנו לדון דלכאו’ הדברים נסתרים ממקומות אחרים בחז”ל דגדולה תפילת החולה על עצמו וכו’ ואכמ”ל.

[140] ברכות דף כ”ד ע”א.

[141] דהתייצבו וראו בספר עמוד האש (הנדפס בסוף ספר יוסף לקח מועדים ח”ב) עמ’ אלף ב’ שמובא שהגאון המקובל מוהר”ר בן ציון פרץ זצ”ל היה נוהג לערוך לעצמו “פדיון נפש” כל ראש חודש.

[142] רפואה וחיים פרק א’ אות ב’. והאריך בזה בספר שופר בציון עמ’ כ”א עיי”ש.

[143] אוסרי לגפן ח”ח עמ’ שפ”ד סי’ תס”ב.

[144] ספר מלמדך להועיל ח”א פרק ל’ סי’ ד’ בשם הרה”ג ר’ מרדכי אליהו זצ”ל.