מקורות ונימוקים:
כן מוכח מדברי מרן השו”ע (סימן תקנא סעי’ יח) והפוסקים, שכתבו דיני זהירות מסכנה רק בימי בין המיצרים, ולא הביאו דינים אלו בימי הספירה. וראה בשו”ת דברי מלכיאל ח”ג (סימן יג) שהביא דברי הירושלמי שבת (פרק ב’ הלכה ו’): הנותן בים דרך, מעצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה, מהחג ועד חנוכה. משמע קודם עצרת לא. אולם יש לדחות דהתם איכא חשש שלא יתבטלו מהחג על ידי נסיעתם בים. ובספר חזון עובדיה – יום טוב (עמ’ רעד) דחה, דשמא זה היה רק בזמנם שהאניות היו הולכות במפרשים על ידי הרוח, אבל בזמן הזה שהאניות על ידי מכונת המנוע ואין חשש סכנה אין לחוש. וכן כתב מרן הרב עובדיה (שם), שלהלכה אין להקפיד בזה כלל. ועי’ בשו”ת מנחת אלעזר ח”ד (סימן מד).
וכן נראה ממה שהתירו הפוסקים לברך שהחיינו בימים אלו ואילו בימי בין המיצרים הזהיר על כך השו”ע (סי’ תקנא סעי’ יז), וחילקו האחרונים שימי בין המיצרים הם ימי אסון ופורענות לאומה ומגלגלים חובה ליום חייב, משא”כ ימי הספירה שאינם נחשבים לימי פורענות לעם ישראל, ואדרבה כתב הרמב”ן (פרשת אמור) שקדושת ימי הספירה כקדושת חול המועד. וכ”כ בספר חזו”ע – יו”ט עמ’ רס).
ועל כן אע”ג שנהגו להימנע משמחה יתירה בימים אלו זכר לאבלות על תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בימים אלו, מ”מ אין לנו אלא מה שגזרו ומה שנהגו. דאי לא תימא הכי, נאסור גם אכילת בשר ושתיית יין ושאר תענוגים, וע”כ שאין לנו אלא מה שנהגו וגזרו, ואין לגזור מעצמנו ומדעתנו ולהוסיף באבלות ישנה עוד חומרות שלא נהגו.
