מקורות ונימוקים:
א). כן ראיתי שפסק מרן הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל הובא בספר הליכו”ש (בין המיצרים עמ’ תל) דגם מי שלא מתענה, חייב לאכול סעודה המפסקת. וגם בשו”ת אור לציון ח”ג (פכ”ח או ב’ בביאורים) כתב, דאין דיני סעודה המפסקת קשורים לתענית עצמה, לפיכך גם מי שלא צם, חייב לנהוג בדיני הסעודה בישיבה ע”ג קרקע וכו’. וכיון דדבריהם קצת מחודשים, יצאתי לתור אם יש לכך מקור בקדמונים. וראיתי בתרומת הדשן (סימן קנא) שכתב, דבסעודה המפסקת אין צריך חליצת נעליים, ונתן טעם לדבר, דאע”ג דבעי ישיבת קרקע, לאו מטעם אבילות היא, דהא אכתי לא עייל תשעה באב, אלא דבעי סעודה ענייה ושפלה, ומש”ה אסרינן שני תבשילין ובשר ויין, ולכך בעי נמי ישיבת קרקע, אבל חליצת מנעל לא שייכי מידי לסעודה לאחשובי או לגרועי. ועוד נראה, דהאי סעודה דמיא ‘לסעודת אנינות’ דמקמיה אבילות היא, והכי משמע לשון הגמ’ (תענית ל.) דרבי יהודה בר אילעאי היה יושב בין תנור לכירים ודומה לו כאלו מתו מוטל לפניו, והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינא אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן, אבל חליצת מנעל אינו צריך באונן, כדאיתא בהדיא בתוס’ פ”ק דכתובות (דף ד’ ע”א ד”ה בועל), ובשו”ע (יו”ד סי’ שמא סעיף ה’). עכת”ד. ומבואר בדבריו, דאין סעודה מפסקת שייכת לאבלות, ולפיכך הותר בסעודה זו לנעול מנעלים וכן לרחוץ. ודברי התרוה”ד הובאו בב”י (סי’ תקנב), והוסיף שכ”כ גם הגה’ מימוני’ (פ”ה מהל’ תענית הלכה ט’), וכן פסק השו”ע (סי’ תקנב סעיף ז’) דיש לישב בסעודה המפסקת על גבי קרקע. וראה שם בביאור הגר”א (שם) שכתב, דסעודה המפסקת היא במקום אנינות, וט’ באב הוא במקום אבילות, ולפיכך אין אוכלים בשר ויין בסעודה זו כדין אונן שאסור באכילת בשר ושתיית יין. וכיון דאתינן להכי י”ל, דגם אם הוא פטור מהתענית, כגון חולה ויולדת וכד’, מ”מ אכתי חייבים להראות דיני אנינות, וזאת ע”ג ישיבה ע”ג קרקע וסעודה, (דבישיבה ע”ג קרקע ללא סעודה, אכתי לא מינכר), ואע”ג דאונן לא חייב לאכול, היינו משום דמתו מוטל לפניו, אבל הכא שהוא כדי להראות ‘כמי’ שמתו מוטל לפניו, בעינן שיראה זאת ע”י סעודה ללא בשר ויין וישיבה ע”ג קרקע, ובט”ב עצמו מראה דיני אבלות. וע”כ אין סעודה זו שייכת כלל לתענית כפי שסבורים רבים.
ב). עוד נראה להביא סייעתא לדבריהם, ממ”ש הפוסקים דבט’ באב שחל במוצ”ש, כל הפטורים מהתענית כגון חולה ויולדת שמבדילים לעצמם, יבדילו על יין ולא על ‘חמר מדינה’, וכן מבואר בכנסת הגדולה בשו”ת בעי חיי (סי’ עא), וכ”כ בשו”ת אול”צ ח”ג (פכ”ט או’ ח’), ובס’ חזו”ע (ד’ תעניות עמ’ שנ). והנה צ”ב כיצד יתכן דט’ באב גופא קיל טפי מסעודה מפסקת, דהלא בסעודה מפסקת אסורים בבשר ויין מדינא, וכיצד התירום בט”ב עצמו. וע”כ דשאני סעודה המפסקת, דהיא משום אנינות ואונן הלא קיי”ל דאסור בבשר ויין, אבל ט”ב גופא הוא משום אבלות, ואבל מותר בבשר ויין, וכדאמרינן בעירובין (סה.) לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים, והאבל מותר בכל שבעת ימי אבלותו בבשר ויין וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ שעח ס”ט).
וכן ראיתי בחידושי הגרי”ז הלוי על הרמב”ם (הל’ תעניות) שכתב להדיא, דמה שלא נאסר שתיית היין בט”ב הוא לפי שיש לט”ב דין אבלות, ואינה כסעודה מפסקת שיש לה דין אנינות, ע”ש שהרחיב בזה. והסתמך ע”ד למעשה הגרי”ש אלישיב בשו”ת קובץ תשובות (ח”א סי’ נז בתשובה השנייה שם לחתנו הגרח”ק שליט”א) להתיר להבדיל על היין.
ג). עוד נראה לפי”ז ליישב פלוגתת הראשונים בגמרא תענית (דף ל.), בדין איסור רחיצה מזמן סעודה המפסקת, היינו משש שעות ולמעלה, דעל ההיא דתניא כל שהוא משום ט”ב, (היינו סעודה המפסקת, רש”י שם) אסור לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לרחוץ, ר”י ב”ר יוסי אומר, כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. וכתב הרמב”ן (שם) דהילכתא כת”ק דמזמן שרשאי לאכול סעודה מפסקת, היינו משש שעות, אסור לרחוץ אע”ג דאכתי לא חייל ט”ב, אבל שאר אבילות כנעילת הסנדל, מותר עד שתחשך. וכן פסק הר”ן (דף י. מדפי הרי”ף). אלא שהרא”ש השיג על דבריו, וכתב, ודברי תימה הם, שיהיה מותר לאכול ולשתות, ויהא אסור לרחוץ, ע”ש בדבריו. ובאמת שלפי האמור יש ליישב, דהרמב”ן לשיטתו קאזיל שכתב (בתורת האדם עמ’ עג) דאונן אסור ברחיצה וסיכה, והובאו דבריו בטור (יו”ד סי’ שמא). לפיכך אתי שפיר מה שפסק, שבסעודה המפסקת אסורים ברחיצה, כיון שיש לכולם דין אוננים, ולכך אסורים נמי בבשר ויין, אבל אכילה ושתייה שנאסרו מדין האבלות, לא נאסר אלא בט”ב עצמו, לכך אין תימה אם מותרים באכילה ושתייה, ואסורים ברחיצה. והרא”ש אפשר דלא פליג עליו בעצם הדין, אלא דס”ל כוותיה דהרמב”ם (פ”א מהל’ אבל הלכה ב’) דכל שלא נקבר המת, אינו אסור בכל הדברים שהאבל אסור בהם, והתיר רחיצה, לכך נתקשה דמא”ש אכילה ושתייה מרחיצה. וע”ע בחידושי הגרי”ז (שם), משכ”ב.
ד). ואין להקשות דאם אתינן עלה משום אנינות, למה אי’ בגמ’ (תענית דף ל.) דמותר בסעודה המפסקת בבשר מליח, ואילו באונן תנינא סתמא (מו”ק דף כג:) דאינו אוכל בשר ואינו שותה יין, דיעו”ש בתוס’ (ד”ה ואינו) שכתב, דגם אונן מותר בבשר מליח וכדאי’ בתענית גבי סעודה מפסקת, ומיהו נהגו לאסור באונן וגם בסעודה המפסקת נהגו לאסור. ע”כ. ומוכח דגדר אחד לסעודות אלו וילפינן לאונן מסעודה המפסקת. וכ”כ הגר”ב פרענקיל בהגה’ להשו”ע (סי’ תקנב ט”ז סק”א).
וכיוצ”ב יש להוכיח, ממה שהביא הטור (ריש סי’ תקנב) שנחלקו הראשונים בדין אכילת בשר ויין שאינו משמח בסעודה המפסקת, כגון אכילת עופות, ושתיית יין מגיתו, ולמעשה כתב הטור, דאסור אף בבשר שאינו משמח, ונימק זאת, ‘דלאו משום שמחה אסור בבשר ויין, אלא כדי שלא ישכח רישו’ ומצווה שיזכור חרבן הבית ויצטער עליו. וכוותיה נקיט ואזיל השו”ע (סי’ תקנב סעיף ב’). ובאמת שזוהי הסיבה ג”כ שאונן שונה מאבל באכילת בשר ושתיית יין, לפי שאונן מצווה לטפל בצרכי הנפטר ומוטל עליו לקברו. ומוכח דסעודה זו דמיא טפי לאנינות.
ה). והעיר לי ידידי הרה”ג ר’ תומר זינר שליט”א, ממה דאי’ בגמ’ תענית (ל.) דבסעודה שאינו מפסיק בה, או המפסיק בה אלא שהיא קודם שש שעות ביום, מותר לאכול ב’ תבשילין ולשתות יין. וכן פסק השו”ע (סי’ תקנב סעי’ ט’), ובפשטות מוכח דאין חובה להראות דין אנינות. וכן העיר בס’ הליכו”ש (שם בביאורים הע’ 5). אולם יש ליישב בפשיטות, דבכהאי גוונא שעשה הסעודה קודם חצות, לאו סעודה המפסקת מיקרי, ואה”נ בכה”ג אין דין להראות אנינות, דאנינות היא סמוכה לאבלות, וכל שהיא קודם חצות היום, מותר בכל הדברים.
ו). ומ”מ מה שנהגו לאסור אכילת בשר ושתיית יין מר”ח אב, אינו משום אבלות דהא אבל מותר בבשר ויין וכפשנ”ת, וגם אינו משום אנינות, אלא כדמבואר ברא”ש (תענית סי’ לז) לפי שבטלו בו הנסכים והקרבנות. והב”ד הב”י (סי’ תקנא), ולפיכך גם מי שלא צם אסור ביום ט’ באב בבשר ויין מטעם זה, ופשוט.
