מקורות ונימוקים:
לפנות למשטרה לסלק רכב שחנה בחנייתו
בגמ’ בבבא מציעא ק”א: הובא מעשה באדם שקנה יין ולא היה לו מקום לאחסנו, פנה לאישה וביקש לשכור ממנה מקום אחסון. משסירבה, הערים עליה – קידשה לו לאשה, ומיד נתנה לו מקום להניח שם את יינו. לאחר שאחסן שם את יינו, שלח לה גט וגירשה. הלכה האשה שכרה פועלים שיוציאו את היין מביתה, ואת שכר הפועלים לקחה מן היין שהניח בביתה. בא המעשה לפני רב הונא בריה דרב יהושע, והצדיק את מעשי האשה. וקרא על זה “כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו”. לא מיבעיא אם הניח את היין בחצר דלא קיימא לאגרא, [דאז מדין עביד איניש לנפשיה רשאית לעשות כן], אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, רשאית לומר לכולי עלמא ניחא לי להשכיר, ולא לאדם זה.
נחלקו הראשונים אם ניתן ללמוד ממעשה זה, שעשה אותו אדם דבר הערמה גמורה, לכל מקרה שהכניס אדם את כליו לביתו או חצירו של חברו שלא ברשותו, שיוכל בעל החצר למכור מקצת מן החפצים ולשכור בדמים אלו פועלים שיוציאו את החפצים החוצה. ר’ ירוחם ס”ל שלא ניתן ללמוד כן לכל מקרה, משום שדווקא במקרה שהטעה ועשה שלא כהוגן אמרינן הכי, ולא בכל מקום שהכניס את פירותיו לחצר חברו שלא ברשות. לכך ס”ל ל’ ירוחם דרק בהכניס כליו לחצר דלא עבידא למיגר רשאי בעל החצר לסלקם משום דעביד דינא לנפשיה. אולם הרמב”ם ס”ל דשפיר איכא למילף מינה לכל מקום שהכניס אדם חפציו שלא ברשות בעל החצר, דרשאי בעל החצר למכור מחפצים אלו, ולשכור בדמים אלו פועלים שיוציאו את החפצים מרשותו.
להלכה פסק השו”ע חושן משפט סימן שי”ט כדברי הרמב”ם, שכל מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. [אמנם נחלקו הפוסקים אם צריך בעל הבית להודיע לבעל הפירות קודם שישליכם לשוק, ע”מ שלא ילכו לאיבוד מחמת הוצאתו אותם החוצה]
מכאן ניתן ללמוד שלאחר התראה תחילה, מותר לסלק רכב החונה בשטח חניה פרטית או חנייה משותפת, ללא שיש לו זכות לכך. יתר על כן מותר אף לנהוג שלא כהוגן על פי ההלכה, כיון שהוא נהג שלא כהוגן, ולשלם לגרר שיגרור את הרכב ואת הוצאות הגרר להוציא מבעל הרכב, אולם אין לפעול אלא במינימום הוצאות עבור בעל הרכב.
אולם בכל מקום בו יש טענות כל שהן לשוכרים, אשר לטענתן מותר להם לחנות את רכבם בשטח בו הם חונים, יש לברר תחילה את הדין בבית דין, ואין לפנות לערכאות על מנת לברר סוגיא זו כמובן, כי איסור הפניה לערכאות ידוע. אף לפנות למשטרה אין היתר כאשר יש לשוכרים טענות הניתנות להתברר בבית דין, והם מעוניינים בכך.
האם מותר למסור את ממון חברו כדי להציל את ממון עצמו
אף שבנידון דידן יש לטעון שאין שייך דין ‘מוסר’, כיון שאין כוונתו להזיק לממון חברו, אלא להציל את ממונו שלו. אין הדבר יוצא מכלל מחלוקת אם מותר למסור את ממון חברו על מנת להציל את ממונו שלו.
כפי שהביא הרמ”א בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן שפ”ח סעיף ה’ בזה”ל:
בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע או על מטלטלין, זה אומר: שלי, וזה אומר: שלי, עמד אחר מהם ומסרה ביד אנס, מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק אנס מביניהם ויעשו דין בישראל. הגה: מכל מקום אין לו דין מסור, אף על פי שהפסיד חבירו ע”י זה הרבה, דלא מקרי מסור אלא במתכוין להזיק, אבל לא במתכוין להוציא את שלו (תשובת מיי’ דנזיקין סימן כ”א ומרדכי פרק הגוזל בתרא בשם ר”א). ויש חולקין וס”ל דמקרי מסור וחייב לשלם לו כל הזיקו, אם לא היה חבירו סרבן.
