שאלה: המשתתף בסעודת מצווה, כגון, ברית, בר מצווה, סעודת נישואין ושאר סעודות מצווה, האם מצווה על המשתתפים דווקא ליטול ידיים ולאכול לחם בסעודות אלו?
תשובה: אין חיוב מצד הדין לאכול דווקא לחם בסעודות אלו, ונחשבים שמשתתפים בסעודת מצווה אף כשאוכלים שאר מיני מטעמים שהם עיקר הסעודה.
מקורות:
א). לכאו’ היה מקום להביא ראיה ממ”ש השו”ע (סי’ רעד ס”ד) דסעודת הערב וסעודת שחרית בשבת אין לעשותם ללא פת. הרי דחיוב סעודה היא בפת. אלא שהתם לדעת כמה ראשונים הוי דאורייתא, וכמ”ש הרשב”א בתשובה (קכז, וסימן תריד), והוכיח כן מדאמרינן בברכות (מט, ב’) אלא מעתה שבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל הכי נמי. אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וכן ליל ראשון של סכות דגמר’ חמשה עשר מחג המצות. ע”כ.
וע”ע בתלמידי ר’ יונה (פרק שלשה שאכלו) שכתבו, דמאי דאמרינן בשבת ויו”ט לא סגי דלא אכיל, היינו דווקא ב’ הסעודות כיון שצריך לקדש ואין קידוש אלא במקום סעודה, אבל סעודה ג’ דאין מקדש א”צ לאכול פת. ומבואר, דהיסוד החיוב לאכול פת אינו מדיני הסעודה אלא מדיני הקידוש במקום סעודה. וממילא אין הנידון שלפנינו דומה להתם. וע”ע בט”ז (סימן תרעח סק”ב) שכתב, דאם יש לו אפשרות לקנות יין לקידוש או לחם לסעודת שבת, לחם קודם דסעודת שבת בלחם הוי דאו’, ועוד, אפילו לחם משנה קודם לקידוש, דהוא דאורייתא, יעו”ש. וכן כתב הגר”ז (סי’ רעא ס”ח) שלחם משנה הוי דאו’. אמנם המג”א (סי’ רנד ס”ק כג) פליג ע”ד הט”ז, וס”ל שלחם משנה לא הוי דאו’, וכמ”ש התוספת שבת (שם) והפמ”ג (א”א סק”ג), מ”מ אכילת כביצה לחם, גם לדידיה הוי דאורייתא. וכן הסיק בשו”ת רב פעלים ח”ג (או”ח סי’ כב) דמצוות עונג שבת היא מה”ת. וע”ע בחתם סופר בחידושיו למסכת פסחים (בסופו, חידושים בהלכות פסח, סי’ תמד, א’), ודו”ק.
וגם אם נימא דאי”ז מצווה מדברי תורה, מ”מ הוי מדברי קבלה שחמורים כד”ת, וכן מבואר ברמב”ם (פ”ל מהל’ שבת הלכה א’, וט’) דאכילת לחם בשבת הוי עשה מדברי קבלה.
ב). והרא”ש (פ”ז דברכות הלכה כג) פסק, דחייב אדם לאכול פת ביו”ט משום שמחה, משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם. ונראה בכוונת דבריו, דאע”ג דאין הלחם גורם שמחה, שהרי אמרו אין שמחה אלא בבשר ולא אמרו בפת, אלא דמ”מ כיון שעיקר הסעודה נתקנה משום שמחה, אין הסעודה שלמה בלי לחם, וכן מבואר במעדני יו”ט (שם או ז’). וכן כתב הגר”ז (סי’ קפח סעיף י’): ובשבת ויו”ט של שלש רגלים חייב לאכול פת שמברכים עליו בהמ”ז, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביו”ט נאמר ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא אכילת לחם, שהלחם הוא עיקר הסעודה. ומיהו הגאון רע”א בהשמטות (סי’ א’) כתב, דאכילת פת ביו”ט אינו משום חיוב שמחה, שהרי בשבת ליכא חיוב שמחה, אלא דנראה דהוי מצד כיבוד ועונג שבת לקבוע על הלחם, והוסיף, דאפשר דהטעם כיון דברכו וקידשו ה’ לשבת במן, וקראו הכתוב לחם, וכן ביו”ט דמה”ט צריך לקבוע ב’ סעודות על הלחם. הרי שלפי”ד החיוב לאכול לחם בסעודות אלו אינו אלא משום זכר למן. וכדבריו ראיתי שכתב הלבוש (או”ח סימן רעד או’ ז’): וסעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותם בלא פת, אפילו למאן דאמר סעודה שלישית יכול לעשות בלא פת, אלו השנים שהם עיקר סעודת שבת, אינו יוצא בלא פת, דבאותו פסוק דילפינן מיניה לאכול ג’ סעודות, כתיב לחם, דכתיב (שמות טז, טו) “הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה”, עכ”ל. הרי דהחיוב לאכול לחם אינו מדין חיוב סעודה גרידא, אלא משום דהכתוב הצריך לחם בסעודה זו וזכר לכך אנו אוכלים לחם.
והנה לפי דברי הרע”א והלבוש פשיטא דבשאר שמחות שאין בהם טעם של זכר למן דאין חיוב לאכול בהם לחם דווקא, וכן אין כתיב בהם כמו בשבת “וקראת לשבת עונג”. אלא אף לדברי הרא”ש והגר”ז שהחיוב לאכול לחם הוא מטעם שלולא זה השמחה אינה שלמה, י”ל דהיינו דווקא היכא דאיכא חיוב שמחה, אבל בשאר סעודות מצווה נהי דהוי יו”ט לבעל המצווה ואיהו גופא חייב לשמוח בהם, מ”מ אין המשתתפים חייבים לאכול לחם, לפי שאין חיוב זה של שמחה מוטל אלא על קרקפתא דגברא, והיינו בעל השמחה גרידא, אבל לדידהו אין בהם חיוב של כבוד, ולא של עונג ולא של שמחה. ואע”ג שהם משתתפים בשמחתו ושמחים עימו במצווה, מ”מ אינם חייבים לאכול דווקא לחם. אלא שבגר”ז (סי’ רעד ס”ה) כתב (במוסגר), שהטעם שצריך לאכול לחם בשבת, הוא משום שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם. ולפי”ז לכאו’ אף בשאר סעודות מצווה הדין כן דבכך מיקרי סעודת מצווה. אמנם אפשר שיש לחלק, דעצם חיוב הסעודה בשמחת מצווה אינה אלא מנהג, ואינה חיוב גמור, ועי’ בשו”ע (יו”ד סי’ רסה סעי’ יב). וכיון שאין חיוב גמור לאכול סעודה זו, אין חיוב לעשותה דווקא בלחם.
ג). ותדע, שהרי אפילו סעודת פורים שהיא חיוב גמור וילפינן ממאי דכתיב ‘משתה ושמחה’, ואפ”ה כתב המג”א (סי’ תרצה סק”ט) שאם שכח על הניסים בפורים, אין מחזירין אותו, כי לא מצאנו שחייב לאכול פת בפורים, ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים. ע”כ. וכ”כ האליה רבה (סק”ז), והברכ”י (שם סק”א) בשם קדוש אחד. וע”ע במ”ב (ס”ק טו) ובס’ חזו”ע – פורים (עמ’ קעג). וכ”ש לנד”ד. ואע”ג שהמור וקציעה (סימן תרצה) דחה דברי המג”א וכתב, שדבר זה אי אפשר לשמוע כלל, דכיון דכתיב ימי משתה ושמחה, ובעינן סעודה קבועה לא סגי בלא פת. וכבר פירש”י (ויקרא כא, יז) כל סעודה נקראת ע”ש הלחם, כמו “עבד לחם רב”, “מדוע לא בא בן ישי אל הלחם”, וכלום יש סעודה בלא לחם, ואמרו (ב”ר מח, יא) מן התנ”ך מצינו רפתא סעדתא דלבא, הרי שלזה נקראת סעודה בעצם. וזה פשוט מאד עד שאין צורך כלל לסיוע ראיה. עכ”ד. אלא שלכאו’ יש קצת להעיר ע”ד ממ”ש רש”י (בראשית פרק לא, נד) וז”ל: לאכל לחם – כל דבר מאכל קרוי לחם. (וע”ע שמות פ”ב, כ). הרי שלחם לאו דווקא. אולם אפשר דכוונת המו”ק דממה שהתורה הוציאה וקראה לסעודה בשם לחם, היינו משום שהוא עיקר הסעודה. אולם אכתי גם לדבריו אינו אלא היכא שיש חיוב לאכול סעודה ומשתה, ובעינן סעודה קבועה – וכפי שכתב, אבל בסעודות אלו שאינם חובה מדינא, גם לדבריו אין חיוב לקבוע סעודתו מעיקר הדין על הלחם בדווקא, ודי שיאכל בשר ודגים ושאר מאכלים שהם מעיקר הסעודה.
