שאלה:
האם מותר לרחוץ בשבת כל גופו במים צוננים במקלחת שבביתו?
תשובה:
מותר לרחוץ במים צוננים או פושרים בשבת רק במקומות שהחום גדול, וכן מי שרגיל לרחוץ כל גופו מדי יום ביומו, ואם לא ירחץ בשבת יצטער, וכן אם נתלכלך גופו באופן שמצטער אם לא ירחץ, באופנים אלו מותר לו לרחוץ, ומכל מקום יזהר מניגוב השיער בחוזקה. ולגבי שחייה בבריכה פרטית שבתוך חצרו, עי’ בהערה.
א). הנה בדין רחיצה בצונן במים קרים במקלחת שבביתו, הדברים מפורשים להיתרא בגמ’ (שבת קמא.), ובשו”ע (סימן שכו סעיף א’, ד’, ז’), ואפילו בנהר התירו לרחוץ כל גופו. והנה מרן הבית יוסף (יו”ד סי’ קצט) הביא דברי הכל בו והראב”ד שכתבו, דאשה שחל ליל טבילתה בליל שבת, תדחה הטבילה לפי שאינה יכולה להינצל מסחיטת השיער. והב”י דחה דבריהם, וכתב, דחששא דסחיטת שיער אינה כלום, שהרי פסק הרמב”ם (פ”ט מהל’ שבת הי”א) שאין סחיטה בשער. עכ”ד. וצריך לפרש בכוונת הב”י, דאע”ג דאיכא סחיטה בשער על כל פנים מדרבנן, וכמ”ש הרב המגיד (שם), וכ”כ איהו גופא בב”י (או”ח סי’ של), מ”מ אין לאסור הטבילה במקום מצווה, במקום חשש איסור דרבנן. וכ”כ לבאר הברכ”י (יו”ד סי’ קצט או’ ג’) בכוונת הב”י, וכ”כ בשו”ת דברי יוסף (סי’ סד).
ב). והנה עתה נהוג עלמא להחמיר שלא לרחוץ כל גופם בצונן משום חשש סחיטת השיער, וכפי שכבר העיד על מנהג זה התרומת הדשן (סי’ רנה), והמהרי”ל (סי’ קלט), ואחריהם נמשכו גדולי האחרונים, וכפי שכתב המגן אברהם (סי’ שכו ס”ק ח’), והגר”ז (סי’ שכו ), והמשנה ברורה (שם ס”ק כא). ובכף החיים (ס”ק כה) כתב, דנהרא נהרא ופשטיה. והנה עתה עיננו הרואות דנתפשט המנהג שלא לרחוץ בצונן ורוב בני אדם כאן בארץ הקודש ת”ו אינם רוחצים גופם כלל בשבת אפילו בצונן, מפני כמה חששות הכרוכות בדבר, ובפרט בקרב ציבור בני התורה ויראי ה’, ופוק חזי מאי עמא דבר.
ומה שכתב בספר לוית חן (או’ פ’) דמ”ש המ”ב (שם), היינו דווקא לבני אשכנז, אבל בני ספרד ועדות המזרח רשאים לרחוץ גופם בצונן, והביא ראיה ממ”ש הב”י (סי’ קצז) להתיר לאשה שאירע זמן טבילתה בליל חמישי או שישי, ומחמת אונס לא טבלה, לטבול בשבת גם שלא בזמנה. אינו מוכרח, דדוקא התם שהוא מקום מצווה, דגם טבילה שלא בזמנה איכא עכ”פ מצוות עונה וכמ”ש השו”ע (אהע”ז סי’ עו סעיף ד’). גם מה שהביא ראיה ממ”ש בספר מזבח אדמה (יו”ד סי’ קצז) דרוב תלמידי החכמים היו טובלים בצונן ביום השבת. לענ”ד יש לדחות, דהתם נמי היו טובלים לקריין, או לשם תוספת קדושה דאית ביה עכ”פ מצווה, ובזה אף לדעת בני אשכנז יש שהקלו, וכמבואר במ”ב (סי’ שכו ס”ק כד), ובביה”ל (סוד”ה אדם).
ג). ומ”מ יש להקל לרחוץ כל גופם בצונן באופנים דלהלן, א. במקומות שהחום גדול ומצטער. ב. אדם שרגיל לרחוץ בכל יום ואם לא ירחץ יצטער. ג. אם נתלכלך גופו באופן שמצטער אם לא ירחץ. והטעם דיש להקל באלו האופנים, לפמ”ש המהר”י אירגאס בשו”ת דברי יוסף (סי’ סד) דהמצטער מותר לו לרחוץ כל גופו במים שהוחמו בער”ש, והביא ראיה ממ”ש השו”ע (סי’ שז סעיף ה’) דמותר לומר לעכו”ם להביא מים מחצר שאינה מעורבת כדי לרחוץ זו את המצטער. וכשם שהתרנו שבות דשבות במקום צער, ה”ה דנתיר צער במקום גזירה קלה, היינו גזירת רחיצה. והביא דבריו להלכה בהגהות רבי עקיבא איגר על השו”ע (סי’ שז, וסי’ שכו). וכ”כ הביאור הלכה (ריש סימן שכו). וא”כ כל שכן ברחיצת צונן דמעיקר הדין מותר. וה”ה בפושרים, וכמ”ש המ”ב (סי’ שכו ס”ק ז’).
ד). ומה שכתבנו דרשאי לנגב במגבת בנחת ולא בחוזקה, כ”כ הבן איש חי (ש”ש פ’ פקודי או’ ח’) דאיש ואשה לא יסחטו השערות אחר טבילתם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לנגוב ויתנגבו בה, ואע”ג דעל ידי הקינוח נסחט השער, הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שער דרבנן, התירו בכהאי גוונא דהולכים המים לאיבוד.
ה). והנה מזה קדמת דנא נשאלתי על ידי אחד מבעלי הבתים שיש לו בחצירו ברכה פרטית, ובימי הקיץ החמים רוצה לשחות בברכה בשבת, ויש לדון בזה מצד כמה אנפין, א. הנה משום שט בשבת, נחלקו רש”י והרי”ף בביאור דברי הגמרא (שבת דף מ:) “ואי אית ליה גידודי שרי”, דאליבא דרש”י, אם יש גדודי היינו כתלים גבוהים משפת הברכה מותר לשחות שם, כיוון דהוי ליה ככלי ובכלי אין איסור לשוט דליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין. וכ”כ הרא”ש. והרי”ף פי’, דאם אית ליה גידודי אם יצאו המים מהברכה הכתלים יחזירום, אבל כשאין כתלים כיון שהמים נעקרים ממקומם ויוצאים לבחוץ דמי לנהר ובנהר גזרו דאין לשוט. ומרן השו”ע (סימן שלט סעיף ב’) הביא את פי’ הרי”ף להלכה הואיל וכן הוא ג”כ פי’ הרמב”ם. ובזמננו שרוב הברכות יש להם כתלים גבוהים מהבריכה מכל צד, הוי ליה ככלי וגם לא חוששים שמא יותזו מים מרובים לבחוץ כיון שיש כתלים סביב שפת הברכה ועודפים את רוב המים הניתזים מהברכה, ומה שלפעמים ניתזים טיפות מחוץ לכתלי הבריכה מסתבר דאין לחוש משום זה דאכתי לא דמי לנהר.
ב. עוד יש לדון מדין שרייתו זהו כיבוסו “בבגד ים”, והנה אם הבגד ים עשוי כולו מחומר “סינטטי” וניילון לדעת כמה פוסקים אין בו כיבוס, וכמ”ש הגרשז”א זצ”ל בספר שולחן שלמה ח”א (סי’ שב אות טז, ובה’ יט), ובשו”ת אור לציון ח”ב (פמ”ז או’ לב). אלא דעלה בדעתי דגם בבגד ים העשוי מבד, יש להקל בזה מדינא, ואם הבגד נקי לכאו’ נחתינן בזה לפלוגתת הפוסקים אם אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו, וגם בדעת מרן השו”ע נחלקו האחרונים בביאור דעתו בזה, דלדעת המג”א (סי’ שלט ס”ק יא) והנשמת אדם (כלל כב אות א’), ס”ל דדעת השו”ע דמותר לשרות בגד נקי במים, אולם לדעת השכנה”ג (סי’ שיט בהגב”י אות יב), הגר”ז (בקונטרס אחרון אות א’), הנהר שלום (סי’ שיט אות ג’), והמשנה ברורה (סי’ שיט ד”ה שיש) יש לאסור לדעת השו”ע אף כשהבגד נקי. אולם אף הפוסקים האלו שאסרו, הוצרכו לפרש דמה שהתיר מרן השו”ע (סי’ שיט סעיף י’) ליתן מים צלולין בתוך משמרת, היינו משום שהיא עשויה לכך, ואינו מקפיד על ליבונה, וכמבואר בטור. וא”כ אף בנד”ד יש מקום להקל בבגד ים כיון שאין דרך בני אדם להקפיד על ליבונו. וכן מוכח ממ”ש השו”ע (סימן שיט סעיף טז) שמים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, וצ”ע למה לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו להני פוסקים הסוברים דאף בבגד נקי אמרינן כן, ועי’ בשער הציון (שם ס”ק נא) מה שיישב בשם האליה רבה, אולם המג”א כתב, שתרוצו דחוק. ועי’ במאמר מרדכי (סי’ שיט ס”ק טז) דהעמיד דברי מרן, במפה המיוחדת לכך ולפיכך התיר לסננו מן התולעים. וכ”כ הבן איש חי (פרשת בשלח סעיף יז). והיינו כמו שנתבאר. וכ”כ בספר מנוחת אהבה ח”ב (עמוד רנב ד”ה ולעיקר מה שביאר), ובח”ג (פרק יב). וא”כ ה”ה בנד”ד, דהדרך לשרות הבגד ים במים ואין מקפיד על ליבונו.
ויש עוד להוסיף, דגם אין מתכוון לכבסו ע”י שרייתו במים, אלא לשם כוונת שחייה, דאם היה בכוונתו לשם כיבוס היה לנו לאסור אף בבגד נקי בכל גוונא, וכמבואר במ”ב (סי’ שב ס”ק מו) בשם סה”ת ושא”ר.
ובאמת שבלאו הכי היה מקום להקל בזה ע”פ מה שכתבו התוס’ (שבת קיא: ד”ה האי) להקשות על האי דינא דההולך להקביל פני אביו או רבו עובר עד צוארו במים, ואמאי לא נימא שרייתו זהו כיבוסו, ותי’ בתי’ הראשון, דאיירי שאין בבגד שום לכלוך, א”נ, דהוי דרך לכלוך ולא דרך ניקיון ומותר. והנפק”מ בין ב’ תרוצי התוס’ היכא דהבגד מלוכלך. וראה בב”י (סו”ס שב) שהביא מחלוקת איזו תרוץ הוא עיקר לדינא, שמדברי התוס’ בביצה (יח.) נראה שנקטו תי’ ב’ לדינא, אולם הסמ”ג והסמ”ק וסה”ת נקטו כתי’ קמא. עכ”פ בנד”ד אם הבגד ים נקי פשיטא דשרי לפי ב’ התרוצים. וכן פסק הרמ”א (סי’ שב סעיף ט’). ובפרט בברכה שהרבה פעמים יש בה כלור ומיני חומרים הרי שאם הבגד היה נקי עתה מלכלכו יותר, ודמיא למ”ש התוס’ בזבחים (מד.). וכבר נתבאר ברמ”א (סי’ שב סעיף י’) דדרך לכלוך מותר, וכ”פ שם השו”ע מעיקר הדין.
ד. ויש לעיין בזה עוד מדין סחיטת הבגד ים, ומן הדין היה מקום להתיר לפי שבגד ים דרכו להיות רטוב וכן הוא דרך שימושו ואין אדם מקפיד לייבשו בעודו עליו, על כן אין חשש שיבוא לסחוט כל עוד הוא לבוש בו. וכן מבואר בשו”ע (סי’ שא סעיף מח) דמסתפג אדם באלטונית ולא חישינן שמא יבוא לידי סחיטה, וע”ע ברמ”א (סי’ שא סעיף מו). וכן פסק מרן השו”ע (סימן שכ סעיף טו) דמותר לפרוס בגד על פי החבית אם הוא עשוי לכך. וכן מבואר בגדולי האחרונים דדבר שדרכו להיות רטוב ואין מקפידין על סחיטתו כגון במטלית שמנקים עימה את השולחנות, אין למיחש שמא יסחט ומותר אף לכתחילה להרטיבו, וכ”כ המגן אברהם (סימן שב ס”ק כו), והמאמ”ר (סי’ שיט ס”ק טז), והנהר שלום (שם אות ג’), וכ”כ הביה”ל (סי’ שיט ד”ה משום, וד”ה אפילו), ושכן דעת השו”ע שם שהתיר לשתות מים צלולין במשמרת, ע”ש. וראה עוד במ”ב (סי’ שב ס”ק נט).
אלא דמכיון שהרגילות שסוחטים הבגד אחר שפושטים אותו מעל גופם, יש לצדד לאסור משום זה, (בבגד ים העשוי מבד), ואכתי צ”ע דהא לא גרע מסמרטוט שהתיר המג”א לשרותו במים, אע”ג שודאי הדרך לסוחטו כדי לרוקן את הבלוע, וע”כ כיון דאינו מקפיד בעצם על הבלוע בו רק שסוחטו מסיבות צדדיות, וה”ה בנד”ד דאין מקפיד בעצם על מה שיש בו מים. ומ”מ קשה להימלט מאיסור סחיטה דבזמן שמורידו מעל גופו הוא ספוג במים, אלא דאכתי יש לדון בזה לפי שגם אם יסחט אכתי הוי פס”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן כיון שהולך לאיבוד ואין דרך סחיטה בכך, ושרי לדעת הרבה פוסקים. ואכמ”ל.
ה. ומשום התעמלות בשבת ליכא למיחש לפי המבואר בשו”ע (סי’ שא סעיף ב’) דבחורים המתענגים בקפיצתן ובמרוצם מותר. וה”ה בנד”ד שעושה כן להנאתו, ובפרט שיש לו בזה עונג שבת. ומה גם שבריא הוא ואין לחוש בהתעמלות אלא בחולה, וכמבואר בשו”ע (סי’ שכח סעיף מב).
ו. משום טלטול המים שבגופו, אם הבריכה בחצירו דליכא למיחש משום טלטול שרי, וכמבואר בשו”ע (סי’ שלט סעי’ ב’).
ז. ומוכח מהשו”ע (שם) שהתיר את השחייה דליכא משום זילותא דשבת ועובדין דחול.
ומ”מ בזמננו עתה, לא ראינו מבני התורה ויראי ה’ שנוהגים לשחות בבריכה בשבת (וגם אותם שמצוי להם בריכות פרטיות), ואפשר דיש בזה משום דברים שאחרים נהגו בהם איסור אין אתה רשאי להתיר בפניהם, וכדאי’ בפסחים (נא.), ובשו”ע (יו”ד סי’ ריד סעיף א’). ואדרבה עלולים לבוא עי”ז לכמה מכשולות מצויים, וכן יש לחוש שאם נתיר בזה יבואו להתיר אף בנהרות וימים ושם אסור לשחות מעיקר הדין, ואע”ג דאין בידנו לגזור גזרות מדעתנו וכמו שכתב הרא”ש (פ”ב דשבת סי’ טו). מ”מ יש בזה משום ביטול קדושת השבת, ולא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה.
