שאלה:
היום בבוקר בהליכתי לעבודה, ראיתי בדרכי אופנים במצב חדש שככל הנראה אבדו לבעליהם, האם מוטל עלי לסחוב אותם איתי על מנת לקיים מצוות השבת אבידה, על חשבון זמן העבודה. אציין כי על כל דקת איחור אני מפסיד כסף.
תשובה:
אינך מחוייב לעסוק במצוות השבת אבידה במקרה בו יגרם לך בהכרח הפסד כספי ברור. עם זאת במידה והנך יכול להשלים את זמן העבודה לאחר מכן ולמנוע הפסד כספי עבורך, מוטל עליך לעסוק במצוות השבת האבידה למרות הפסד הזמן.
מקורות:
פסק השולחן ערוך חו”מ סימן רס”ד סעיף א’ כי מי שאיבד דבר מה ומצא את אבדתו יחד עם אבדת חבירו, אבדתו קודמת. מקור הדין הוא מדברי התורה “אפס כי לא יהיה בך אביון” כפי שדרשה הגמרא בב”מ ל”ג ‘שלך’ קודם לשל אחרים.
מכאן למד הסמ”ע חו”מ סימן רס”ד סעיף ז’ כי מי שעוסק במלאכתו איננו חייב להשיב אבידה, מטעם זה שעל האדם למנוע הפסד ממונו קודם להשבת אבדת חבירו.
כך גם כתב הסמ”ע חו”מ סימן רס”ה ס”ק א’, להוסיף ולבאר את דברי השולחן ערוך שם שכתב כי מי שהיה עוסק במלאכה והתבטל ממלאכתו על מנת להחזיר את אבידת חבירו הרי הוא נוטל שכר פועל בטל. דהיינו שאין חובה על המשיב אבידה להפסיק או להתבטל ממלאכתו על מנת להשיב את אבידת חבירו, ואם בכל זאת החליט לפסוק ממלאכתו ולהשיב את אבידת חבירו חייב בעל האבידה לשלם לו שכרו כפועל בטל.
לפיכך בנידון השאלה, המוצא פטור מלהשיב את האבידה מאחר ובכך יתבטל מעבודתו ויפסיד את שכרו.
עם זאת ככל שהמוצא יוכל להשלים את שעות עבודתו לאחר מכן, בלא שיגרם לו הפסד ממוני מחמת האיחור. על המוצא לעסוק בהשבת האבידה, כי כל כה”ג מוגדר הדבר כאיבוד זמן ולא כאיבוד כסף, ומוטל על האדם לעסוק במצוות השבת אבידה ולהקדיש מזמנו למצווה זו.
מן הראוי לציין כי בכל מקרה בו ההפסד מוטל בספק ואינו וודאי, על כגון זה אמר ר’ יהודה בגמרא בב”מ ל”ג כי כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך. כפי שפסק השולחן ערוך חו”מ סימן רס”ד סעיף א’, כי למרות שהאדם פטור מלעסוק בהשבת אבידה במקרה שמפסיד מכספו, מ”מ עליו להכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח, ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות.
