מקורות:
בגמרא פסחים (ח:) מבואר, ששלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, היכן שלא מצוי ההיזק. והנה הפיגוע שאירע בכניסה לירושלים, ודאי לא היה מוגדר כמקום סכנה, ואפילו לא חשש רחוק של סכנה, על אחת כמה וכמה בימים שבשגרה, ובכל יום עוברים ושבים ונוסעים שם אלפים ורבבות. וא”כ באמת צריך להבין היאך יתכן שבחור שהיה בדרכו ללמוד תורה נרצח בידי בני עוולה?
זאת ועוד אמרו בגמרא בפסחים שם, ששאלו את רב, על תלמידים הדרים בכפרים שבשדות, האם יכולים להקדים ולבוא לבית המדרש לפני עלות השחר, ולאחר צאתם אחר רדת החשכה? והשיב: “יבואו, עלי ועל צווארי”!
ופירש רש”י: “עלי יהא עונש הזיקן, כי ודאי לא יינזקו, שהמצוה מגינה עליהם”!
וכן פירש רבינו חננאל: “יבואו, ואני ערב להם שלא יהיה בהם היזק, לא בביאתן ולא בחזירתן”!
וכיוצא בזה כתב שם המאירי: “אע”פ שאין סומכים על הנס במקום שההיזק מצוי, מ”מ אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך, אלא יהא ליבו בטוח בהשי”ת”.
והנה הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד בקובץ שעורים (פסחים אות ל”ג), הקשה שיש לחשוש שמא התלמידים לא יתכוונו למצוה אלא רק לצורך עצמן, ובאופן כזה לא נקרא שלוחי מצוה? ותירץ שרב הכיר את תלמידיו וידע שמתכוונים למצוה. ומצינו עוד שהתורה והמצוות מגינים רק לעוסקים לשמה, כמ”ש במסכת שבת (סג.) עה”פ (תהלים מ”ה), “חגור חרבך על ירך גיבור”, בלימוד תורה לשמה, שע”ז ממשיך דוד המלך ואומר: “והדרך צלח רכב על דבר אמת”. וכן מבואר בריטב”א כתובות (עז.), וז”ל: ואפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה”. וכיוונו לזה בהפלאה, בשו”ת בית דוד (סימן כ”א), ובחי’ מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל. וכ”כ מרן החיד”א בספרו חומת אנך (תהלים קי”ט), בשם הילקוט כת”י, שדואג ואחיתופל עסקו בתורה שלא לשמה, לכן לא הגינה עליהם תורה, ובתורה לשמה מגן אף מיצה”ר, דלא כסוטה (כא:). וכיו”ב כ’ בקהלת יעקב אלגאזי (ח”ג לשון בנ”א אות רמ”ו), ובספר בגד אהרן קארטשין (מע’ מ’ אות קע”א), בשם הרד”ך (בית ב’ חדר י”ג), שכל מ”ש (קהלת ח’) “שומר מצוה לא ידע דבר רע”, דוקא בשומרה לשמה ונזהר בה כל ימיו. ומי יכול להעיד על עצמו שלימוד תורתו לשמה, אם לא המופלגים שבדור. ומפורסמים דברי המהרח”ו בהקדמתו לעץ חיים, שכל האומר שעוסק בתורה לשמה התנא רבי מאיר מכחישו, דאמר באבות (פ”ו מ”א): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, והיינו בכללות אף על הת”ח. ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך, וכמעיין המתגבר מאליו, היינו בלתי להצטרך לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן סלע, הנה מי שלא השיג כל זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה, ומסיים המהרח”ו “ומי זה האיש אשר לא ייזלו עיניו דמעות, בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו”, ונראה מדבריו שבא בתביעה אפילו על חכמי דורו, ואם בארזים נפלה שלהבת מה נענה אנן יתמי בתר יתמי.
והנה בודאי בחור ישיבה, שהמשגיח אומר לו שלא יגיע מחר לישיבה כי איננו מרגיש טוב, וממליץ לו להישאר בביתו לנוח ולהחליף כח, והוא בכל זאת מגיע לישיבה, ודאי ראוי היה שהתורה והמצוה תגן עליו, כדין העוסק בתורה לשמה, וא”כ צ”ב מדוע לא הגינה עליו המצוה?
בנוסף יש להקשות דהנה מצינו לחז”ל שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, כמבואר בסוטה (כא.), ובמסכת בבא בתרא (ז:) אמר ריש לקיש רבנן לא צריכים שמירה, ולכן פטורים מלהשתתף עם בני העיר במס שמירת העיר לפי שתורתן משמרתן, וכן נפסק ברמב”ם (שכנים ו’ ו’ ת”ת ו’ י’) ובשו”ע (חו”מ סי’ קס”ג ס”ד יו”ד רמ”ג ס”ב), והיאך קבעו חכמים מסמרות שרבנן לא צריכים שמירה, והלא בהשתלשלות הדורות , הרבה חכמים וסופרים, מגדולי מצוקי ארץ ניזוקו, ואף מהם הרגום וטבחום?
אמנם כבר עמד על זה מרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בספרו בן יהוידע (שבת ל: ד”ה אדעה) וכתב שכל מה שמצינו שהתורה מגינה מן המיתה, היינו ממיתה שלא בזמנה, אבל ממיתה בזמנה אינה מצלת, ולכן דוד המלך ע”ה שהיה עוסק בתורה כל אותו היום, עם כל זה נפטר כיון שהגיע זמנו להפטר, נמצא מת מיתה בזמנה. וכן כתב עוד בדרשותיו (דרוש יארצייט שנת התר”ם ספר אשה ריח), שלכן רשב”י אף שהיה עוסק בסודות התורה נפטר מתוך דברי תורה בחצי הפסוק, מפני שהוא נפטר בזמנו. וע”ע בשו”ת ברכת יהודה (ח”ו עמ’ רע”ז). והאמת שנראה שיסוד דברים אלו כבר מפורשים במהרש”א במסכת שבת (קיח:), דא”ר יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, וצ”ע שהרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין כדאי’ בפסחים (ח.), והיעב”ץ הניח קושיא זו בצ”ע. ותירץ המהרש”א שאין הכוונה שלוחי מצוה אינן ניזוקין, שלא ימותו בשום אופן בעת קיום המצוה, אלא שלא ימותו בגלל קיום המצוה, שעסק המצוה לא יגרום להם נזק, אבל אין הבטחה שלא ימותו בשעת המצוה כדרך כל העולם, ועל זה אמר ר’ יוסי שיהא חלקו מאלו שמתים בעת שעוסקים במצוות.
אבל הנני להביא בזה תירוץ נורא, המתיישב על הלב. דהנה הוקשה לי היאך מצינו שע”י קיום מצות הדלקת נרות חנוכה סובב שנשפך דם ישראל כמים, דאיתא בחז”ל (עי’ ירושלמי סוכה דף כג. מדרש אסתר רבה סימן ג’, איכה רבתי סימן א’) שבימי מלך רומי ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל אבלים על חורבן בהמ”ק, ומת בנו בחנוכה והדליקו ישראל נרות, הלכו ואמרו לאשת המלך בשעה שנולד לך בן התאבלו היהודים, ועתה שמת שמחים ומדליקים נרות, שלחה וכתבה לבעלה עד שאת כובש מדינות מבחוץ, בוא וכבוש בתוך מדינות מלכותך את היהודים שמרדו בך. עלה לספינה וחשב לבוא תוך עשרה ימים, והביאתו הרוח תוך חמשה ימים, בא ומצאם עוסקים בתורה יחד, והיו אוחזים בפסוק (דברים כ”ח) “ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר”, אמר להם אני הוא הנשר, חשבתי לבוא בעשרה ימים והבאתני הרוח בחמשה ימים, הקיפום חייליו והרגם. אמר לנשים הישמעו לחיילי לדבר עבירה, ואם לאו אני עושה בכם כדרך שעשיתי לאנשים, אמרו לו עשה לנו מה שעשית באלו המומתים על הארץ, מיד הקיפן בחייליו והרגם, ונתערבו דמם, והיה הדם בוקע והולך בים עד שהגיע לנהר קפריסין, ורוח הקדש צווחת ואומרת על אלה אני בוכייה, באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.
ויש להשתומם היאך על ידי מצות פרסומי ניסא של הדלקת נרות חנוכה של רבים ואלפים מישראל התגלגל דבר נורא זה של הרג וכליה ושפיכות דמים לאין גבול רח”ל, עד שהיה דמם בוקע והולך, חוצה ימים ונהרות, וצ”ב היאך לא הגינה עליהם המצוה ולא התקיים בהם שומר מצוה לא ידע דבר רע.
מצאתי לשל”ה הקדוש (פרשת וישב תורה אור) שביאר שרעה זו שנענשו על ידי טרכינוס מלך יון, טובה היא לישראל, לפי שנזדככו עי”כ ותם עוונם, והרעה שאירעה להם בנרות חנוכה, גרם שיזכו לסוד נרות חנוכה ברוחניותם ובשורשם, דהיינו שבעה קנה המנורה אל מול המנורה העליונה, שהם סוד שבע שבלים בקנה אחד, והרעה תתהפך לטובה.
לאור זה מובן היטב היאך אירע שבאה פורענות לצדיקים בעת לימוד התורה, שאדרבה טובה היא להם לתקן נשמתם ולצחצח נפשם בסוד ה’, להושיבם במקום המוכן ומזומן להם בגן עדן העליון תחת כסא הכבוד. וא”כ כל מה שאמרו שלוחי מצוה אינם ניזוקים, הכוונה שלא יהיה להם איזה נזק או חולי, אבל לא מדובר על מיתה על קדושת ה’, שאדרבה אין זה נזק אלא תועלת שאף ר”ע ציפה וייחל, ואמר כל ימיו מתי יגיע דבר זה לידי ואקיימנו (ברכות סא:), והשל”ה הקדוש תיקן תפילה ותחינה לבקש לזכות למות על קדושת ה’, עיין מה שהארכתי בזה בשאגת יוסף סכנה ורפואה (סימן י”ז). ואין לך קדושת ה’ גדולה ממאשר אדם שמת בגלל שהוא יהודי. וכמ”ש המהרח”ו בשם האריז”ל בספר לימודי אצילות (דף ל’ ע”ב), וז”ל: ודע כשנהרג אדם מישראל ע”י אומות העולם, אע”פ שאינו צדיק, כיוון שקיבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא המלאך אורפניא”ל (אור-פני-אל) ולוקח את נשמתו, ותכף מתעורר יוצפחירו”ן לקראתו, ולוקח הנשמה מיד אורפניא”ל, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו וכו’ ואח”כ מבהיק יותר ונקרא ‘נר דלוק’. ולעתיד לבוא יתלבש בקב”ה לבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך, וזהו מה שכתוב (ישעיה ס”ג) “מדוע אדום ללבושך”, ונשמה זו, הואיל ונחקקה בפורפירא (כעין מלבוש יקר) בו נזדככה ומתגדלת, אע”פ שאין בה מעשים טובים, ולטובתה נשברה ונהרגה, ואחרי שנזדככה נותנים אותה בחופה הראויה לה לפי ערכה, כי בהיכל זה יש חופות רבות מאוד, ולפי שאין בה מעשים נכווית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה, ובזה מקבלת עונשה, ואז כשקבלה עונשה פותחים לה חלון אחד וכו’ ומחלון זה בא לה קורת רוח ואור מגן עדן ונותן בה כח לישב בחופה זו ואור זה הבא אליה דרך חלון נקרא רוח חיים. וכן העיד לי הגרי”צ בצרי שליט”א בשם אביו הגה”צ המקובל רבי דוד בצרי שליט”א, שאמר על אותם מיליונים שמתו ונעקדו בשואה, שאדרבה כיון שראה הקב”ה שאין עתידים לשוב בתשובה, הקב”ה נתן להם מתנה גדולה שיזכו בנקל לדבר נשגב שכל בריה מצפה להיות בגן עדן במחיצת צדיקים וחסידים, ועל אחת כמה וכמה מי שמת בתשובה שמעלתו כמת על קדושת ה’, וכמ”ש המהרח”ו בשם האריז”ל כנ”ל, שכשנהרג אדם מישראל ע”י אומות העולם, אע”פ שאינו צדיק, זוכה לדרגה גבוהה בגן עדן. וראה עוד מ”ש בזה בחיבורי שאגת יוסף סכנה ורפואה (סימן ג’).
