גזל שינה

נימוקים ומקורות

בשו”ת שבט הלוי (ח”ז סימן רכד) כתב לענין המושג “גזל שינה”, שגזל שייך רק בגוזל חפץ, שהגזלן ישתמש בו או יהנה ממנו, משא”כ ביטול שינה שהיא בגדר מבטל תועלת וטובת חבירו. אך כתב דעכ”פ מחמת ביטול תועלת חבירו יש בזה איסור. ובספר דרך שיחה (עמ’ שסח) כתב בשם הגר”ח קנייבסקי, שגזל שינה הוא חידוש מבית מדרשם של בעלי המוסר, והוא ענין של חסד ושל ‘ואהבת לרעך כמוך’. וראה עוד בשמו בספר מעשה רב (ח”ב או”ח עמ’ קמג) ונזר החיים (עמ’ רטז) שאין גזל בשינה וזה רק ענין של חסד, ובהליכות חיים (פייער, ח”ב עמ’ קסח) שיש בזה משום ‘ואהבת לרעך כמוך’. וכיוצא בזה השיב (שם בהערה) עמיתו הגראי”ל שטיינמן, שאין בזה גזל, אבל יש בזה ‘לא תונו איש את עמיתו’. וכן העיר הגרז”ן גולדברג (‘בית אהרן וישראל’ סיון תשס”ב עמ’ קנג) שאין מקור ללשון “גזל שינה”, עיי”ש.

[וראה בשו”ת קרן לדוד (או”ח סימן יח) שהעלה לאסור מן התורה להקיץ חבירו בשנתו משום צער בעלי חיים. ואמנם ידוע מש”כ בשו”ת חוות יאיר (סימן קצא), שבאדם לא שייך דין צער בעלי חיים, ואין ללמוד דבר זה בקל וחומר מדין פריקת המשא שחסה התורה על הבהמה משום דצער בעלי חיים דאורייתא, ואם כן כל שכן שיש לחוש לצערו של האדם, שאין זו ראיה כלל, כי הבהמה חסרה דעת ונפש המשכלת, אבל האדם איבעי ליה ליתובי דעתיה. אולם בתשובת הרשב”א (ח”א סי’ רנב) הוכיח במישור שאף באדם יש דין טעינה ופריקה, עיי”ש. וכבר העיר כן מרן החיד”א ברכי יוסף (יו”ד סימן שעב אות ב) על החו”י, והובא בשו”ת יחוה דעת (סוף חלק ה). ועוד בענין צער בעלי חיים באדם, יעוין בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סימן קכה) תשובות והנהגות (ח”ג סימן שנז וח”ד סימן שיד) ומשנה הלכות ח”ד (סימן רלט וח”י סימן רפה וחי”ב סימן תלא), וע”ע בתורה תמימה פרשת חקת (במדבר כ ח הע’ י) ואכמ”ל].

אמנם מצאנו לשון של המאירי (ב”ב כ:) “היזק שינה”, עיי”ש שכתב בזה כלל שיש דברים שאדם רגיל לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מחמת זה, משא”כ מכירה אדם עשוי יותר לעשותה בשוק ולכן יש לו להימנע ממנה, ודו”ק שנקט לשון היזק ולא לשון גזל, יען שגזל היינו שנוטל לעצמו מה שיש לחבירו, והרי בשינה אינו נוטל לעצמו את שינת חבירו אלא רק מחסר אותה ממנו (ושו”ר שכן העיר ר”א ארלנגר דלהלן) וזהו גדר היזק. והנה למעשה אין נפ”מ אם זה גזל או היזק, אך אילו לא היה בגדר היזק וגזל אלא רק ענין של ואהבת וכדו’ אזי היה מותר לעשות כן באופנים מסוימים שזה תועלתו של הישן (כמו שדנו בספרים הנ”ל להעיר תינוק כדי שיהיה עייף בערב ולא יטריד את אמו. ועיין בחשוקי חמד יבמות נד ע”א ונדה יב ע”ב) ודו”ק.

ומה שהביא הגרח”ק בשם בעלי המוסר, הנה בספר יוסף לחוק (עמ’ 240) כתב בשם מייסד ומחולל תנועת המוסר הגאון אור ישראל סלאנטר, שהמעורר את חבירו הרי הוא עובר באיסור דאורייתא של גזל (מלבד איסור ואהבת לרעך כמוך). ועיין בברכת אברהם ארלנגר (מאמרים והדרכות – מידות והשקפות, עמ’ קצא) שהביא המסופר על ר”י סלנטר, שכאשר היה מישהו ישן בחדר, אזי הוא היה חולץ מנעליו, כדי שחלילה לא יפריענו קול הלמות צעדיו. וכן הביא ששמע מבעל המעשה, שילד נרדם לו על ספסל בבית מרן הגרי”ז מבריסק, ולא נתן לו להעירו כדי שילך לביתו, כי אי אפשר להפריעו ולקחת לו את שנתו. ושו”ת באבני ישפה (ח”ג או”ח סימן א ד”ה עכ”פ) ובספר גנוזות התורה (לידידי הרה”ג אליקום דבורקס שליט”א, עמ’ שיט) כתבו בשם מרן ה’חפץ חיים’, שהמעיר את חבירו משינתו, הרי זה גזל גמור שאי אפשר להשיבו. וכן השיב הגרח”פ שיינברג (בהליכות חיים שם) שבודאי יש גזל שינה, והיא החמורה מכולם, שגזל מגופו מה שנצרך לו. והגרי”ש אלישיב השיב שיש גזל שינה, ואפילו על אויר יש גזל.

קושטא שהרב שבט הלוי הנ”ל כתב את דבריו רק בגדר לכאורה, ותיכף כתב כי איברא העירוהו למבואר בברכות ו’ ע”ב שדרשו הכתוב (ישעיהו ג יד) “גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם” לענין גזלת ברכת שלום (שאינו משיב שלום למי שנתן לו שלום). והוסיף שלענין גניבה יש לעיין בתוספתא בבא קמא (פ”ז ה”ח) והיינו דהתם כתיב “שבעה גנבין הן, הראשון שבכולם גונב דעת הבריות”, הרי לנו גניבה בדבר שאינו מוחשי. ואכן בשו”ת משנה הלכות (חלק יב סימן תמג) דחה מכח התוספתא, למי שכתב שלא שייך גזל אלא בנקיטת חפץ ודאי, דהא חזינן דכל הני בכלל גזל הם אע”פ שאינו אוחז שום דבר בידו. ובגמרא ברכות (לה:) מצאנו עוד, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב”ה וכנסת ישראל. אמנם כתיב רק ‘כאילו’. ועיי”ש ברש”י שפירש שגוזל את ברכתו, ומהרש”א (בעמ’ א ד”ה ל”ק) דא”צ לזה אלא גוזל ממש להקב”ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו שקודם הברכה הוא של הקב”ה, ודו”ק. וראה בתולדות נח (ריש פרק ו) שמניתי תשעה דברים שנחשבים גזל אצל גוי ואינם בכלל גזל אצל ישראל.

וראיתי בשו”ת ארחות יושר (ח”ג חו”מ סימן ד אות ב) לרבה של אשקלון הרה”ג יוסף שרביט זצ”ל, שנשאל מה מקורו של גזל שינה ומאין יסודו, והשיב שהמקור לזה במשלי ד’ ט”ז “כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יַכְשִׁילוּ”, עיי”ש שכתב שנדודי שינה לאדם זה דבר מאוד קשה ובלתי נסבל, שמוציא אותו מדעתו אם לא ירדם. וכן מצאתי בכמה מספרי מחברי זמנינו (דברי בניהו חלק כו סימן כו עמ’ קנט; אבני דרך פרינץ ז יא ושם ט קסט ושם יג קיח) שהביאו מקור זה, ובגנוזות הפרשה (שם) נקט שהוא אסמכתא בעלמא, והרה”ג נריה גפרי שליט”א בקובץ כרם רבנן (עמ’ צג-צד) כתב לדחות הראיה, כי הפסוק מדבר ממעשה ומחשבת הרשעים ששינתם כאילו נגזלת ועוברת לזמן אחר, ושוב הביא שגם הגאון מהר”י רצאבי שליט”א בשו”ע המקוצר (ח”ח בהערה ר”ס רטז) כתב שהמעיין יראה שאין ראיה כלל מהפסוק הנ”ל. אמנם ידידי הרה”ג נהוראי אוחנה שליט”א בשו”ת רחשי לב (ח”א חו”מ סימן ה אות ד) כתב להעמיד הראיה, דאם לא היה לשון ‘גזל’ ראוי ליפול על לשון ‘שינה’ לא הייתה המסורה משתמשת בו. והוסיף לסייע מפי ידידנו הרה”ג משה יוחאי רז שליט”א שמהפסוק (קהלת א טז) “וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת” למדו (כמובא במשנ”ב סימן עד ס”ק ד) דין ליבו רואה את הערוה, הגם שהלב אינו רואה אלא העיניים רואות (ראה ברכות יב. ויומא עד.), וצ”ע ודו”ק.

והנה בשו”ת משנה הלכות (שם ד”ה איברא) כתב בזה הלשון: לכאורה צ”ע ממשנה מפורשת סנהדרין (עא:) “שינה ויין לרשעים – הנאה להם הנאה לעולם, לצדיקים – רע להם ורע לעולם”. וא”כ ממ”נ, אם הוא רשע אז הנאה לו ולעולם השינה וא”כ גוזל הנאתו הימנו וגם מן העולם והו”ל בכלל גוזל כנסת ישראל שאמרו שמי שאוכל בלא ברכה גוזל כנסת ישראל, ואם הוא צדיק אז אדרבה שינה רע לו ולעולם ואינו גוזל כלום אלא אדרבה מצוה לעוררו שיהיה טוב לעולם, ולכן כל הענין צ”ע. ע”כ. ויש להשיב על קושיתו, דהא דברשעים הנאה לעולם, היינו רק תוצאה דממילא, ואין לַעולם איזושהי בעלות על זה שנדון מצד גזילת כנסת ישראל, והא דבצדיקים רע להם ולעולם היינו כביכול הדבר רע כי בזה הרגע אינם ממשיכים במפעליהם הנשגבים להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב גבולות הקדושה, אך הרי למעשה השינה מוכרחת להם וע”י הכח שהם מקבלים בה הם פועלים אח”כ בהקיץ, וא”כ ברור שאם מונע מהם את השינה אינו עושה טוב לעולם אלא מונע שפע וגורם להם להיות עייפים או שיצטרכו לישון בזמן אחר חלף זמן השינה שנעשק מהם.

ובשו”ע (חו”מ סימן קנו סעיף ג) נפסק, יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו “אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן”. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו. ובשו”ת שבט הלוי (שם) כתב שנראה (ע”פ המבואר ברמב”ם פ”ב מת”ת ושו”ע יו”ד סימן רמה סעיף יא) שהיתר זה הוא רק במקצת מתחילת הלילה. והוסיף, שלענין תלמיד חכם שלומד בבית המדרש, בודאי לא הותר לו להגביה קולו כל כך עד שיפריע השינה כל הלילה מהשכנים, כי אפשר ללמוד בקול גם בלי הפרעה, משא”כ עסק תשב”ר שלא הולך כמעט בלי הגבהת קול המלמד והמולת התלמידים, וכ”ז בתנאי שלא יבא מזה ביטול תורה או ביטול תפילה.

אולם בשו”ת משנה הלכות (חלק יד סימן ר) השיג עליו, שכל שהוא דרך לימוד ואפילו רועש כקול הר סיני, אין בו איסור אלא אדרבה מצוה וחיוב, בין יחיד בין רבים הלומדים. וכן מבו’ בעירובין (יח:) שכל בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב, ופירש”י דלהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק, הרי שיש ענין ללמוד בקול עד שישמע מרחוק, ופשוט שהשכנים ג”כ שומעים הקול שאם הם לא ישמעו מי ישמע מרחוק. ועוד אמרו שם (סה.) דלא איברא סיהרא אלא לגירסא, וא”כ לילה הוא הזמן לגרוס, וממילא לימוד התורה על דרך כלל צריך להיות בקול דוקא, כדאמרינן התם (נג:-נד.) ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב (שמואל-ב כג ה) “עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה”, אם ערוכה ברמ”ח אברים שלך – משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת. ותלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. ועי’ תוס’ מגילה (לב. ד”ה והשונה בלא זמרה) שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה, ובגמ’ ע”ז (ג:) יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירה עמי, ובויק”ר (פרק יט) אין רינה של תורה אלא בלילה, ובגמ’ סנהדרין (צב.) כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אכלתו, הרי שיש דגש להשמיע קול תורה בלילה דייקא, ועיי”ש במהרש”א ודו”ק.

ומו”ח הגאון שליט”א בספרו כתב אמת (ח”ג עמ’ שפא) מספר שבשנותיו הראשונות כאברך, היה לומד בביתו עם חברותא בשעות הלילה, ופעמים אגב ריתחא דאורייתא היו מרימים את הקול בבחינת ‘את והב בסופה’, הגיע אחד השכנים שהיה גם צורבא מרבנן והתלונן שרעש הלימוד מפריע לו ודרש שילמדו בשקט בלא הרמת קול, מו”ח השיב לו דכיון שיש חיוב ללמוד תורה בלילה וכל בית שאין ד”ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו וכו’ (והוסיף מקורות ללימוד בקול ולימוד בלילה), לכן לא יתכן למנוע אותו מללמוד כך. הלה לא השתכנע מדבריו, והלך ותבע אותו לדין תורה אצל אחד מפוסקי הדור. כאשר הרצה האיש בפני הרב את תלונתו וטען שנגרם לו גזל שינה כי הוא מתעורר לקול לימודנו ואינו יכול לחזור ולהירדם. השיב הרב בפליאה, איני מבין! מדיבורים של תורה נגרמת לך הפרעה?! למה זה צריך להפריע לך?! הרי עליך להיות שמח ומאושר שבשעה שאתה ישן קולות של לימוד התורה עוברים דרך קורות ביתך, והוסיף בלשון תוכחה “גם בעיר התורה מגיע בן תורה לתבוע לחבירו על כך שלומד תורה בביתו”?! ע”כ. והנה מה שלא כתוב שם אך שמעתי זאת מפיו, כי אותו גדול הוא הגאון ר”ש הלוי ואזנר זצ”ל, וא”כ נמצא סותר בזה לדבריו בשבט הלוי הנ”ל, והוא פלא.

ועכ”פ בנותן טעם להביא מעשה (‘מרביצי תורה ומוסר’ ח”א עמ’ כ, הובא ב’דרכה של תורה’ ח”א עמ’ רלו) המחזק את דברי מרן הרב וואזנר. בשריפה הגדולה שפרצה בוולוזין בשנת תרמ”ו, עלו בתים רבים באש, וביניהם בניני הישיבה ומעונות הרמי”ם. הנהלת הישיבה נרתמה לבנות בתים חדשים במקום הקודמים, ובמהלך הבניה שארכה זמן ניכר, נאלץ הנצי”ב להתגורר בחדרים שמתחת לאולם הישיבה שבו ישבו ולמדו למעלה משלוש מאות בחורים וקול התורה בקע והדהד מתוכו ברמה. שאל מאן דהו את הנצי”ב: רבי, כיצד יכול אתה לנוח או לישון קמעא, בשעה שמעל ראשך נשמע תדיר שאון הלימודים? השיב לו הנצי”ב: בשעה שאתה עובר ליד טחנת קמח ושומע את השאון ואת הרעש, הנך תמה כיצד הטוחן ישן בלילות, ונדמה לך כי לא היית יכול להתקיים בהמולה כזו אפילו שעה אחת ביום. אבל האמת היא, שככל שיגדל השאון כן תנעם שינתו של הטוחן, שומע הוא כל תנועה של הגלגלים מתוך תענוג מרובה, ואדרבה בשעה שגלגלי הטחנה עומדים ושובתים, אין הטוחן יכול להירדם, השקט אינו נותן לו מנוחה!

והדרן לספר כתב אמת, שקודם לכן הביא שם מו”ח הגאון שליט”א מעשה בזה הלשון. היה פעם כנס התעוררות, והגאון רבי ניסים קרליץ (שליט”א) אמר: קיבלתי הבוקר מכתב לדבר בכנס על כך שזה לא בסדר שעושים “שבע ברכות” עד שעה מאוחרת. אם באמת זה מפריע – אסור לעשות את זה, אבל למה זה מפריע האם כאן זה סדום. השכן עושה שבע ברכות, האם אתה לא יכול לשמוח עם השני?! ע”כ. וכן שמעתי ממנו כמה פעמים שהזכיר מעשה זה, והסתעף לנידון הנזכר לעיל לגבי לימוד בלילה, ושלל עניינים אקטואליים בתחום “רעשי שכנים” והמסתעף.

אמנם אני לכשעצמי תמהתי בזה, שבודאי במציאות יכולה להיות הפרעה, בפרט שפעמים השירה והזמרה בשבע ברכות מלוּוָה בדפיקות על השולחן שיוצרים רעשים חזקים ומטרידים במיוחד אצל השכנים שמתחת. והרי גם אם בני משפחתו היו עושים זאת, וגם אם לצורכו היה הדבר נעשה, בכל זאת הרבה אנשים לא יצליחו להירדם בכזה מצב. ומה שייך לשמוח עם השני. זאת ועוד, שפעמים יש ילדים קטנים בבית שמתעוררים בבהלה וכדומה, וכל הבית הופך לחגיגה. ובודאי מסברא מהיכי תיתי שריבוי שמחה של פלוני עדיף על כל ה’סדר-יום’ וצלילות מוחו של אלמוני. והאמת שהגרנ”ק גופיה אמר שאם זה מפריע אסור לעשות את זה, ורק התאונן מדוע זה מפריע, וא”כ יתכן שהרגיש כי אותם “מעוררים” עיקר הנקודה שניהלה אותם היא צרות עיניהם או עכ”פ חוסר השתתפות בשמחת שכניהם, דו”ק ועיין.

ובאמתחתי ראיתי שהעתקתי לשון של מרא דשמעתתא בדורנו בענייני חו”מ למעשה הלא הוא בעל ‘פתחי חושן’ (בחלקו הראשון עמ’ תכז, ובמהדו’ החדשה הוא חלק ה’ גניבה ואונאה פרק טו) שמצא לנכון להעיר כאן על כמה דברים שנפרצו במחננו, ועוברים בשאט נפש או בשוגג בדברים שבין אדם לחבירו, ובספר “הזהרו בממון חבריכם” (עמ’ קנו ואילך) האריך בענין גזל שינה, וכתב שנראה פשוט שמי שעושה רעש בביתו או ברחוב בשעה שהשכנים ישנים, מכיון שצער גדול הוא הרי זה בכלל ‘לא תונו’ וגם עובר משום ‘ואהבת לרעך כמוך’, וכתב בפת”ח שנראה פשוט שהו”ה הגר בקומה עליונה ועושה רעש באופן שמפריע לשכן שלמטה במנוחתו, ה”ז בכלל מצער, ופשוט שבדברים הכרחיים, וכן בדברים שגרתיים, מסתבר שאין בזה איסור, שעל דעת כן אדם דר בקומה שיש שכן מעליו שאי אפשר להיזהר בכגון אלה, וסבר וקיבל, אבל יש דברים שאפשר למנוע, כגון כשיש צורך להוציא ולהזיז מטות אפשר לעשות בשעה מוקדמת יותר, ואע”פ שזה גורם לפעמים אי נעימות, וכי מפני אי נעימות שלו מותר לגרום צער לחבירו ולהפריע למנוחתו בשעה מאוחרת, וכן רצוי שבשעות הערב לילך בבית בנעלי בית רכים, ולא להפעיל מקדחות או מכונת כביסה וכדומה.

עוד כתב בפת”ח שנראה שאע”פ שלכתחילה אין לחשוש רק בשעה שדרך בני אדם שוכבים, אם יודע שהשכן ישן מוקדם מהרגיל בגלל סיבה מסוימת, או אפילו שינת צהרים, או אפילו סתם מנוחה, יש להיזהר בכל אלו, אע”פ שאפשר שמדינא אין השכן יכול למנוע ממנו שימוש בביתו בדרך הרגילה. ובכלל יש להימנע מרעש מיותר, שלפעמים מצטער השכן בכך ומתבייש מלהגיד לו. וב’הזהרו בממון חבריכם’ דן בכמה צדדים של גזל שינה, שע”פ מנהג המדינה אין להקים רעש לאחר השעה 11 בלילה, מה הדין במסיבה או בשמחה אם צריך להפסיק, והביא שם תשובת גדול אחד (מבלי לפרש שמו) שמכיון שזה נעשה נוהג מקובל יש לנהוג כן. וכתב הפתחי חושן לפקפק על זה, שראה שהעושה שמחה בביתו אפשר שאינו תלוי בשעה זו, שכן דרך שכנים לוותר במקרים מיוחדים, וגם זה בכלל סבור וקיבל. והוסיף שכמובן גם לזה יש גבול, וגם יש בזה משום לפנים משורת הדין (ולא ביאר האם מצד המרעיש או מצד המופרע).

עוד דן שם בדין בית מדרש וישיבה הסמוכים למקום מגורים אם מותר ללמוד בקול רם, ותשובת אותו גדול שיתכן שיכולים השכנים להתנגד מראש שלא יקבעו שם ישיבה, אבל אם לא התנגדו, או שהישיבה קדמה, הרי ידע וסבור וקיבל. וכתב עליו בפתחי חושן, צ”ע שלא ציין לדברי השו”ע בסימן קנו סעיף ג שכתב, וכן יש לו (לאחד מבני החצר) ללמוד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות, והו”ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו, ע”כ, ומשמע שבכל אופן מותר, ואפשר שיש לחלק דשאני התם שהוא אחד מבני החצר, אבל כשיבא אחד שלא מבני החצר לקבוע שם ללמוד תשב”ר, אפשר שיכולים לעכב. והו”ה גם במה שדן שם בדין בית מדרש שאומרים סליחות באשמורת או בחצות אם יכולים השכנים למחות. עכ”ד, ועיי”ש.

והנה ראוי היה להוסיף מילי על דברי הרב פתחי חושן, אך לאפס הפנאי רק אציין לספרי אחרוני זמנינו שדנו בענין זה, וברובם לא הספקתי לעיין כדבעי אלא רק מקופיא ועוד חזון למועד. וכבר ציינתי למעלה לתשובות שבט הלוי (כולל דבריו שבעל פה) ומשנה הלכות (בתרי דוכתי), ולשו”ת ארחות יושר (שרביט) ושו”ת קרן לדוד (גרינוואלד) ושו”ת דברי בניהו (דיין) ושו”ת אבני דרך (פרינץ) ושו”ת רחשי לב (אוחנה, וע”ע לאחיו הרה”ג נתנאל שליט”א בקובץ ‘משנת יוסף’ חלק י”ג סימן מ”ה בדין גזל שינה לצורך מצוה) ולתשובה שבקובץ כרם רבנן, וצל”ע בשו”ת משנת יוסף ליברמן (ח”ח סי’ לה) ולהורות נתן גשטטנר (ח”ג סי’ קג), ועיין בשו”ת דברי פנחס מייערס (ח”ב ס”פ) בענין לשיר זמירות בסוכה בלילה כשמפריע לשכנים לישון, ובשו”ת שרגא המאיר (ח”ו סי’ קא) בענין בניית סוכה בלילה, וע”ע בשו”ת אבני ישפה (ח”ג ס”א) וכנסת יחזקאל (גרובנר, ח”א ס”ב) בענין נט”י בבוקר כשזה מעיר את חבירו, ובבינת המשפט (ח”ג סי’ קמז נידון ד) בענין כלב של בעה”ב שנבח כל הלילה והפריע לנופשים, ושוב ראיתי מה שדן במרכבות ארגמן (ח”ב סי’ לט) עיי”ש.