מקורות ונימוקים:
א). הנה לא מבעיא לדעת האגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן קח) שפסק, דאפילו במגילה יוצאים ידי חובה בשמיעתה דרך רמקול, וכמ”ש דאין זה קול אחר אלא קולו של המשמיע, ושכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ”מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה במיקרופון בעת שמדבר ששומעים אותו הוא נחשב קולו ממש. ומטעם זה העלה, דאין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע”י מיקרופון מצד ההלכה. עכת”ד. וכן דעת החזון איש הב”ד בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סי’ ט הע’ 4).
אולם רבים ושלמים מגדולי פוסקים האחרונים חלקו על דבריו וכתבו שאין יוצאים ידי חובת מגילה על ידי רמקול, ועכ”פ היכא דלא יכול היה לשמוע את קולו לולא הרמקול וכמ”ש הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סימן ט’), וכדבריו אלו העלו גם בשו”ת חלקת יעקב חלק א’ (סימן נט), ובשו”ת מנחת יצחק חלק א’ (סימן לז), ובשו”ת משנה הלכות חלק ד’ (סימן פה), וחלק ה’ (סימן עב), וראה עוד מ”ש מרן בשו”ת יחוה דעת ח”ג (סימן נד), ובחזו”ע – פורים.
ב). אולם כל זה לענין “שומע כעונה”, היינו היכא שבעינן לשמוע את קולו של המברך בכדי לצאת מדין שומע כעונה, אבל בתפלה לא בעינן לשמוע את קולו ממש של המברך, שהרי בתפלה לא יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, שהרי אין חברו יכול להוציאו בתפלתו וכמ”ש הר”ן (ר”ה דף יב. מדפי הרי”ף) בשם הירושלמי, דבתפלה לא מסתברא דאחד יבקש רחמים על חברו. ומשום הכי כתב השו”ע (סי’ קכד סעיף א’) דהשליח ציבור מוציא ידי חובת תפילת י”ח רק את שאינו בקי. וראה גם בב”י ובשו”ע (סימן תקצד). ולאו דווקא בתפילה י”ח אלא כל תפלה שהיא רחמי וכדמוכח להדיא בב”י (סי’ נט ד”ה ומ”מ קשה), ובריטב”א (ר”ה כט:), שאין יכול להוציא את חברו.
והאידנא כולם בקיאים לפיכך כיון שבתפלה לא יוצא מדין שומע כעונה, שפיר מצי לצאת ידי חובת רמקול לכל הדעות, ואע”ג שעונה אמן בחזרה ובקדיש, מ”מ הרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות (שם), וכן בברכות (מז ע”א) שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. וראה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קכד סעיף ח’). והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות. וראה עוד בשו”ת מנחת שלמה (שם) ובשו”ת יחוה דעת ח”ב (סימן סח) שדרכו בחילוק זה.
ג). וכן לענין קריאת התורה שהיא חובת הציבור ולא חובת היחיד, יש להקל בזה, שהרי לא בעינן כוונה של השומעים לצאת בברכותיו של המברך שהרי אין דין שומע כעונה בקס”ת. וע”ע בשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סימן קנה) שצידד להתיר בקריאת התורה מטעם אחר, דבקריאת התורה אולי תיקנו דמספיק לשמוע דברי התורה בעלמא, שענינה לשמוע דברי תורה, וכיון שהציבור שומעים הקול מספיק. ומ”ש בספר הליכות שלמה פי”ב (דבה”ל או’ ב’) שלא יוצאים ידי חובת קריאת התורה בשמיעה דרך רמקול, וציינו לשו”ת מנח”ש, לא”ה לא דק, דהתם איירי בדברים דבעינן שומע ומשמיע. (ומ”ש סוף או’ א’, דאין להשתמש לצורכי תפילה, כוונתו מבוארת שם, דהיינו לענייני מגילה וכיוצ”ב דבעינן שומע ומשמיע, שהרי להדיא התיר לתפלה). וכן תפס עליו בספר פסקי תשובות ח”ב (סי’ קלה או’ ב’).
