מסעדה בשרית בתשעת הימים בסביבה חילונית
מקורות
א
מקור אכילת איסור בתשעת הימים וסתירה בדעת רבינו האי גאון
במשנה במסכת תענית (כו ע”ב) מובא ערב תשעה באב, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ונחלקו בגמרא בתענית (ל ע”א) תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב, אם עתיד לסעוד סעודה אחרת, מותר לאכול בשר, ולשתות יין, ואם לאו, אסור לאכול בשר ולשתות יין. תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. ע”כ. ומבואר שמדינא דגמרא אין איסור אכילת בשר בתשעת הימים, יש מחלוקת האם האיסור הוא מחצות ערב תשעה באב או שהוא מהסעודה המספקת.
וכשבינותי בספרי הראשונים והגאונים לראות ולבחון מהיכן התחיל המנהג של אי אכילת בשר ראיתי שלושה מנהגים חלוקים:
א. המנהג לא לאכול מערב תשעה באב – באוצר הגאונים (מסכת תענית סימן צה עמוד 42) מובא בזה”ל: גאון (והכוונה לרבינו האי כפי שציין שם המהדיר) הא דשלח רב יצחק וכו’, והיכי נהיגי רבנתן במתיבתא למיעבד בבשר ויין כהלכתא דאינו אסור אלא בסעודה המפסיק בה, או בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה הלכתא הכי אי לא, לא אכלי בשרא ולא שתו חמרא, וכו’ ולענין בשר ויין בערב תשעה באב הלכה רווחת היא שאין אסור אלא בסעודה המפסיק בה, והוא דהויה ההיא סעורה משש שעות ולמעלה, אבל אם אכל אדם סעודה דמפסיק בה קורם שש שעות מותר בבשר ויין ואעפ”כ הרבה יש שמדמירין על עצמן, ולא מתוך שחייבין, אלא מידה יתירה, ואנו לא אכלנו מעולם בשר בערב ט’ באב. עכ”ל. ומפורש בדבריו שכל האיסור הוא רק בסעודה המספקת, ומנהגם היה להחמיר לא לאכול רק בערב תשעה באב.
ב. המנהג הוא לא לאכול מראש חודש – רבי דוד אבודרהם (סדר תפילות ותעניות דף סט ע”ב) כתב בשם רבינו האי גאון: דאף על גב דאמרינן בירושלמי דתעניות ודפסחים, אמר רבי זירעא, נשיא דנהיגי דלא למשתיא חמרא, ודלא למיכל בשר, מן דאב עליל עד אפוקי תעניתא, מנהגא. עיי”ש. וכן הובא כן בספר המנהיג (הלכות תשעה באב סימן יח, עמוד רפז) בזה”ל: וכתב רבינו האי אע”ג דאמרו בירושלמי דתענית ודפסחים, א”ר זעירא נשייא דנהיגן דלא למשתא חמרא, ודלא למיכל בשרא מן דאב עליל עד אפוקי תעניתא מנהגא, שבו פסקה אבן השתייה, מה טעם כי השתות יהרסון, מנהג כל ישראל שלא למשחט מריש ירחא דאב כי אם בתשעה באב מו’ שעות ולמעלה, לפי שעד היום נמנעו מלשחוט שלא לאכול מהם וביום התענית שאין אדם אוכל אין לגזור ולחוש וכן המנהג בבבל. ולכאורה צ”ע שבשם רבינו האי מובא שהמנהג היה להמנע מאכילת בשר מראש חודש, וזה סותר למנהג שהובא באוצר הגאונים בשם רבינו האי גאון. וכן הביאו כן בשם הירושלמי בספר המנהגות (עמוד 55): עוד מצאתי כתוב בירושלמי אמר רבי זיערא אלו נשייא דנהגו דלא למישתי חמרא מדאב עליל וכו’. וכן הובא במאירי (תענית ל ע”א): ובתלמוד מן המערב שבפסחים פרק מקום שנהגו אמרו הילין נשיא דנהגיו דלא למישתי חמרא מדאב עליל. וכו’. אמנם יש עדיין שינוי שבגירסואות של רבי דוד אבודרהם ובספר המנהיג מובא גם המנהג שלא לאכול בשר, ובמאירי ובמנהגות מובא רק שלא לשתות יין. וחזר על הדברים המאירי בספרו מגן אבות (הענין העשרים עמוד קפט), ובכל בו (הלכות תשעה באב סימן סב) מובא הגירסא כך: אמר רבי ישמעאל (בכל הראשונים מובא רבי זיערא) אלין נשיא דנהיגי דלא למשתי חמרא מדעייל אב. עיי”ש. והעיר בשיורי קרבן על הירושלמי (פסחים פרק ד) שהכל בו בסוף סימן סב שם מביא בשם הירושלמי שלא לשתות יין מי”ז ותמוז. והניח דבריו בצ”ע.
אלא שבירושלמי שלפנינו במסכת פסחים (פרק ד הלכה א)מובא גירסא שונה: אמר רבי זיערה, נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהגא, שבו פסקה אבן השתיה וכו’. וביארו הפני משה והקרבן העדה שם שנוהגות שלא לעשות השתי ולהטוות משנכנס אב, ולסדר את החוטין שהולכין בצורת שתי או בערב. וכן היא גירסת רבינו ניסים גאון שהביא הטור (סימן תקנא) ומזה למד שאסור לתקן בגדים מראש חודש. והמרדכי (תענית סימן תרלג) הביא שיש גירסא בירושלמי דלא לישתי חמרא, אבל רבינו ניסים גאון לא גריס חמרא, אלא עמרא, ופירש לשון בשתי או בערב. וכן הביא גירסא זו הראבי”ה (חלק ג סימן תתפא, ובסימן תתפב), ובאור זרוע (חלק ב סימן תיד) גורס חמרא, ומביא שרבי ניסים גאון גרס עמרא, וכן בהגהות מיימוניות (הלכות תענית פרק ב אות ה) הביא את שתי הגירסאות, ובספר האגור (הלכות תשעה באב סימן תתכט), ובילקוט שמעוני (צהלים רמז תרנג) מובא אמר רבי זעירא נשין דנהגין דלא למישתי יין מן דאב עליל, מנהג. ובביאור הגר”א (סימן תקנר סעיף ט) הובא דברי הילקוט שמעוני, וכתב שם הגר”א שהגירסא הנכונה בירושלמי היא גירסת רבינו ניסים גאון שכן בירושלמי מדבר כולו על עשיית מלאכה ולא על אכילת בשר ושתיית יין, ועוד יש להוסיף ולהוכיח שהירושלמי מדגיש ‘נשין’ דהיינו נשים שמלאכת הטוויה שייכת דוקא להן, ואילו הירושלמי היה מדבר אכילת בשר ושתיית יין קשה להסביר למה נקט בעל המימרא ‘נשין’, וראיתי שכן העיר בשיירי קרבן (פסחים פרק ד) והוכיח שעיקר הגירסא כהראשונים שאסור לטוות, אמנם יש לדחות בדוחק דמצינו בכמה מקומות בירושלמי שלשון נשין, נשייא, שהכוונה לגברים וכן להפך לשון אינשי על נשים, וכן ראיתי שכבר כתב כן בשו”ת מהר”י ברונא (סימן ט). וכן הובא מנהג זה לא לאכול בשר מראש חודש בספר מאה שערים לרבינו יצחק אבן גיאת (הלכות תשעה באב עמוד כב), ובספר שערי שמחה (מכון חתם סופר חלק א עמוד ל), וכן הובא מנהג זה בספר האשכול (מהדורת אלביק חלק ב עמוד קעט), ובספר המכתם (עמו רעא).
ג. המנהג לא לאכול בשר מי”ז ותמוז- מחוזר ויטרי (סימן רסג עמוד רכה) הביא גירסא נוספת בירושלמי הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באבא מנהגא הוא. ורוב הגאונים שבלותיר נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משנכנס אב. וכן הוא בספר הפרדס הגדול (סימן קס), ובספר הפרדס (עמוד רס), ובסידור רש”י (סימן תה עמוד רג), וכן בספר האגודה (תענית פרק ד סימן כב), ובשו”ת הרשב”א (חלק ב סימן רסח), וכן הוא בכל בו (סוף סימן סב, וכבר הזכרנו מה שהעיר עליו השיירי קרבן) ובשבולי הלקט (סימן רסג), ובהגהות מיימונית (הלכות תענית פרק ב אות ב) בשם רבינו סעדיה גאון, וכן הובא בשמו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (מקיצי נרדמים סימן קסט).
וכעת נבאו חשבון מהו המקור והשורש לאיסור אכילת בשר, הנה מדינא דגמרא אין איסור אכילת בשר מראש חודש אב,ובדעת הירושלמי הזכרנו שיש בראשונים ג’ גירסאות: א. ‘למישתי חמרא’. ב. ‘למיכל בשרא ולמישתי חמרא’. ג. ‘למישתי עמרא’, וכפי שהזכרנו את דברי הגר”א הגירסא הנכונה היא למשתי עמרא היינו לטוות בצמר, ורק מיעוט מהראשונים הביאו בגירסותיהם את הגיסרא למיכל בשרא, וכן ראיתי שהעיר כן בשו”ת דברי יציב (חלק ב סימן רלז אות ג).
ב
המנהג הנהוג להלכה
אלא שבדברי הראשונים מובא שהמנהג המקובל היה לנהוג לא לאכול בשר מראש חודש כמו שכתבו הרמב”ן בתורת האדם (אבלות ישנה עמוד רמה), והרוקח (סמן שי עמוד קעז), ובשו”ת הרשב”א (חלק א סימן שו) וגדולה מזו נהגו אבותיכם נוחי נפש שלא לאכול בשר משנכנס אב, ואע”פ שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד, שאפילו בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין, אפילן כן, מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר של ראשונים, ופורץ גדר ישכנו נחש. עיי”ש. וכן הובא מנהג זה בספר לקט יושר (חלק א עמוד קז), ובטור (סימן תקנא) כתב מנהג אשכנז שהיחידים נמנעים מבשר ויין משבעה עשר בתמוז ואילך, ומראש חודש ואילך נמנעים כלום מבשר ויין זולתי שבת. עיי”ש. אמנם הרמב”ם (הלכות תענית פרק ה הלכה ו) כתב וכבר נהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו. אמנם רבים מהראשונים כתבו שמנהג זה לא פשט וכל האיסור היה לאכול בשר רק בערב התענית, כן כתב הרב המגיד (הלכות פרק ה הלכה ו), ורבי דוד אבודרהם (סדר תפילות ותעניות דף סט ע”ב), ובספר המאורות (תענית ל ע”א עמוד שו), ובארחות חיים (הלכות תשעה בב סימן ד) שהנהיגו הראשונים ברטב המקומות שלא לאכול בשר כל אותו היום, דהיינו בערב תשעה באב, אלא למי שהוא חולה. וכן הוא בסמ”ג (מצות עשה מדברי סופרים ג) וכבר נהגו כל ישראל שלא לאכו שום בשר ולא לשתות יין כל היום כולו.
ומרן השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ט) כתב: יש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו, ויש שמוספים מראש חודש עד התענית, ויש שמוספים מי”ז בתמוז. עכ”ל. היינו שהדבר נקבע לפי מנהג אותו מקום, ובדברי האחרונים אנו רואים מנהגים שונים וחלוקים, דבספר שולחן גבוה (סימן תקנא ס”ק לה) הביא שמנהג שאלוניקי שלא לאכול בשר רק בשבוע שחל בו, וכן כתב הגר”ח פלאג’י בספרו רוח חיים (סימן תקנא ס”ק ד) שכן המנהג באיזמיר (אמנם צ”ב דבספרו מועד לכל חי סימן י אות ז משמע לא כך שכתב שמי לנו גדול מרבינו החיד”א שנהג לאכול בשר בראש חודש אב, ומשמע שכבר בראש חודש לא אוכלים בשר, ועוד יש להעיר שרבינו חיים פלאג’י מצטט את דברי החיד”א הוא כותב נהגנו, אך במורה באצבע שיש בידנו מובא ‘נהגו’, שו”ר שהעיר כן בשו”ת באר שרים חלק ז סימן כו אות ד), ומנהג ירושלים שלא לאכול בשר ממוצאי ראש חודש אב, כפי שכתב בשו”ת קול אליהו (חלק א אורח חיים סימן מה), הביאו בספר עיקרי הד”ט (אורח חיים סימן כז דיני בן המצרים סעיף א), ובספר פרי האדמה (חלק ד דף ח ע”ד), ורבינו החיד”א בספרו עבודת הקודש (מורה באצבע אות רלג), ובספרו ברכי יוסף (סימן תקנא אות ו), ובשו”ת חיים שאל (חלק א סימן כד) הביא שרבים מן הפרושים בארץ הצבי נהגו שלא לאכול בשר מי”ז בתמוז ראה בנהר פקוד על ספר שער המפקד (דף צה ע”ב) מה שכתב על דבריו, ודברי החיד”א בברכי יוסף הובאו גם בשערי תשובה (שם ס”ק כז), וכן כתב שהמנהג לא לא לאכול בשר ממוצאי ראש חודש רבינו יוסף חיים זיע”א בספרו בן איש חי (דברים אות טו), ובכף החיים (סימן תקנא ס”ק קכה), ובספר שער המפקד (הלכות תשעה באב דף צה), ורבינו זצ”ל בשו”ת יחוה דעת (חלק א סימן מא, ובחלק ג סימן לח), ובספר חזון עובדיה (תעניות עמוד קע), ובשו”ת אור לציון (חלק ג פרק כו אות ג), וכן נוהגים הספרדים די בכל אתר ואתר, וכך גם אחינו אשכנזים כפי שהביא הרמ”א (סימן תקנא סעיף ט אמם לגבי ראש חודש עצמו אצל בני אשכנז יש שמחמרים).
ג
גדר האיסור של מכירת בשר והמכשיל את חברו באיסור דרבנן ובמנהג
ואחר הדברים האלה שכל האיסור הוא נובע מחמת מנהג, מה הגדר והאיסור שיש באדם שעובר על המנהג, והדברים ארוכים מאוד, נזכיר את הדברים בתימצות הרמב”ם (הלכות ממרים פרק א הלכה ד) העובר על הגזרות או התקנות או המנהגות של חז”ל עובר בעשה שנאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורך ועל לא תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל עכ”ל. והנה מנהג מניעת אכילת בשר הוא מנהג ולכאורה העובר עליו עובר באיסור לא תעשה ועשה, ולכאורה יש בידו איסור לפני עור המובא בגמרא בפסחים (כב ע”ב), ובעבודה זרה (ו ע”א), אלא שלכאורה כל האיסור שיש בידו הוא מדרבנן וזה תלוי במה שנחלקו באריכות עצומה הפוסקים האם המכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר בלפני עור דאורייתא, שרבים הם הוסברים שהמכשכיל את חברו באיסור דרבנן עובר על לפני עור דאורייתא, דלא גרע ממשיא אותו עצה שאינה הוגנת כן כתבו התוספות (עבודה זרה כב ע”ב ד”ה תיפוק ליה), ובחידושי הר”ן (שם), ובשו”ת הר”ן (סימן עג ד”ה ועם), ובמאירי (שם), וכן נקט השדי חמד (דברי חכמים סימן לו) בשיטת הרא”ש, ובמשנה למלך (מלוה ולוה פרק ד הלכה ב ד”ה אך), וראה עוד בשדי חמד (מערכת ו כלל כו ס”ק כא) בארוכה. אמנם בשו”ת תורת חסד (אורח חיים סימן ה ד”ה והנה) הוכיח מדברי הרמב”ן (עבודה זרה כב ע”א ד”ה חדא) שאין איסור לפני עור באיסור דרבנן, וכן התוספות (חגיגה יח ע”א ד”ה חולו), והריטב”א (מועד קטן ב ע”א ד”ה ואיכא) כתבו להקשות לפי שיטת ר”ת שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן כיצד יש לפני עור, ותירצו שיש לאיסור אסמכתא, ומשמע דבלא אסמכתא ליכא נמי לפני עור. וכן הבין בדבריהם המנחת חינוך (מצוה רלב אות ד ד”ה נסתפקתי). עיי”ש.
ולמעשה נחלקו בזה האחרונים דהמנחת חינוך (מצוה רלב) כתב שהמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר בלפני עור דאורייתא, וכך כתב בדעת התוספות (עבודה זרה כב, ע”ב ד”ה תיפוק ליה). אמנם בשו”ת בית יצחק (אורח חיים סימן סה) העיר על דברי המנ”ח דמנין יצא לו שזו כוונת התוספות, אמנם תשובה להערה זו תמצא בחכמת שלמה (אורח חיים סימן שמז סעיף א), וכיוון לדבריו בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן עט), וכן הדברות משה (שבת סימן ב ד”ה אבל), ויש להעיר על דבריהם מהמבואר בחידושי הר”ן (עבודה זרה כב ע”ב). דו”ק. אמנם ראה בשו”ת פני יהושע (חושן משפט סימן ט) שכתב גם לצדד שהמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר על לפני עור מהתורה. וכן סובר החזון איש (דמאי סימן טז אות יא). ובשו”ת תורת חסד (שם) כתב שלפי שיטת הרמב”ם הלכות ממרים (פרק א הלכה ב) שבכל איסור דרבנן יש לאו של לא תסור, אם כן נחשב למכשול מהתורה. ועוד ראה בשו”ת אחיעזר (חלק ג סימן פא), ולרבינו השדי חמד (מערכת ו כלל כו אות כא), וכן האריך במחלוקת הנזכרת רבינו זצ”ל בספריו שו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן סז), ובספרו מאור ישראל (מועד קטן ב ע”א), ובשו”ת יביע אומר (חלק ט סימן פד אות ה), חזון עובדיה (פרזבול עמוד כ), ובספרי דרך האתרים (חלק א סימן ל).
והבאתי לפני כמה שנים ראיה שלא מצאתי באחרונים כדוגמתה, להוכיח שהעובר על לפני עור דרבנן אינו עובר בזה על איסור תורה, ממה שהביא רע”א (בגליון השולחן ערוך ריש סימן קס אות ב) מחלוקת בין הרשב”א (חלק א סימן תתקלח), ובין הר”ן (בתשובה סימן עג) בלוה שנשבע לשלם אבק רבית, וכולי עלמא סוברים שהשבועה חלה, אך מחלוקתם האם חייב הלוה לשלם או שאסור לו לשלם משום ביטול מצוה דרבנן, (ראה שם בדברי רבינו עקיבא איגר שציין בבקיאותו העצומה עוד לעשרות אחרונים שדנו בזה) ומזה דס”ל להראשונים שהשבועה חלה, משמע שאינו עובר על איסור על לפני עור בנתינת הרבית, שהרי אם היה עובר על איסור תורה הרי הוי כמי שנשבע לעבור על איסור תורה שאין השבועה חלה. דו”ק (ורבינו השדי חמד מערכת ו, כלל כו, ובעמוד קמו, הביא את מחלוקת האחרונים האם העובר על לפני עור דרבנן עובר באיסור תורה ולא ראיתי שם שהקיש וחיבר את הדברים).
אמנם נראה שגם לסוברים שהמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר על לפני עור דאורייתא, בנידון שלנו אפילו איסור דרבנן אין כאן, שנכון ואמת הדבר שהרמב”ם כתב שהעובר על המנהג עובר בלא תעשה, הנה כל זה הוא במנהג שהתקינו אותו חכמים, ולכשתדקדק בדברות הראשונים שהזכרתי למעלה ותראה שמנהג מניעת אכילת בשר בתשעת הימים הוא מנהג שלא נקבע על ידי חכמים אלא על ידי העם וכבר האריך בשו”ת גליא מסכת (סימן ד דף ע”ג) שכל דברי הרמב”ם אין זה אלא כנשעה בבית הדין הגדול בירושלים או בועד חכמים, אבל מנהג שקבלו עליהם המון בית ישראל, כגון הא דאמרינן בחולין (צב ע”ב) שומן הגיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, לא שייכי בהו הני עשה ולא תעשה הנ”ל, והובא בספר טהרת הבית (חלק א עמוד כח), ובספר מאור ישראל (חלק א עמוד רפח), וראה היטב בשו”ת יביע אומר (חלק ז סימן נד אות ה) דו”ק. וכן מצאתי לגאון ישראל המהרש”ם (חלק ח סימן צב) שהביא את דברי תוספות במסכת סוכה (מד ע”ב ד”ה כאן) שכתבו שדווקא כשעובר על איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור אך כשעובר על מנהג אין לאו דלא תסור, ולכאורה מפורש בדבריהם שלא כפי שכתב הרמב”ם הנ”ל, וכתב שם שאין מחלוקת בין הרמב”ם לתוספות דמנהג שנהגו העם בעצמם אין בו לא תסור.
אלא השאלה האם המכשיל את חברו במנהג האם הוא עובר על לפני עור דאורייתא, לכאורה זה יהיה תלוי למה המכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר על לפני עור דאורייתא, אם זה מחמת לא תסור הרי כבר הזכרנו שבמנהג שלא הונהג על ידי חכמים אין בו לא תסור, אך אם הטעם מחמת שלא גרע ממשיא לחברו עצה שאינה הוגנת, גם במכשילו במנהג הרי סוף סוף הוא מכשיל אותו בעצה שאינה הוגנת וכן ראיתי שכבת בנידון דידן בשו”ת פאת שדך (חלק סימן קיט) אמנם הוא חידוש.
אך אכתי יש לומר שיש כאן לפני עור דאורייתא מחמת שהעובר על המנהג עובר על הנדר, וכן כתב בנידון שלנו בספר הערוך השולחן (סימן תקנא סעיף כג): מדינא דגמרא אין איסור באכילת בשר רק בערב תשעה באב ובסעודה המפסקת אבל כבר קבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מן ר”ח אב עד אחר ט”ב לבד מיום השבת לזכר הקרבנות והנסכים שנתבטלו בעונותינו ויש שנהגו מן י”ז בתמוז שבו בוטל התמיד ויש שכתבו רק בשבוע שחל ט”ב אבל עתה בכל ארצות פזורינו נוהגים מן ר”ח ועתה בעוה”ר כמה שמזלזלים באיסור זה ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה הוי נדר של כלל ישראל. עכ”ל. ודין העובר על המנהג כעובר על הנדר כן מבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ריד סעיף א) ויש הסוברים שהוא עובר על נדר דאורייתא, אמנם יש הסוברים שהוא עובר על בל יחל דרבנן, ראה באריכות בנושא זה, בשו”ת נשמת כל חי (חלק א סימן מו), ובשו”ת מהרשד”ם (יורה דעה סימן מ), וכל שכן בנידון שלנו שהוא מנהג של רבים שלא ניתן להתיר אותו שו”ת מהרש”ל (סימן ו), הובא דבריו הש”ך (יורה דעה סימן ריד ס”ק ד), ובפרי חדש (אורח חיים סימן תצו), בחיי אדם (כלל קכז סימן ט), אמנם יש
ד
האם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך שיטות הראשונים
ואם כן אכתי יש כאן לפני עור דאורייתא, ויש לדון האם בכל אופן ניתן לפתוח את המסעדה, הגם שיעבור על איסור אחד של לפני עור, כדי שאחרים לא יעברו על כמה איסורים, בדומה לדברי הר”ן (יומא ד ע”ב מדפי הרי”ף) ששאל מדוע ניתן להתיר לשחוט עוף לחולה שיש בו סכנה ולא מאכלים את החולה בנבלה, ותירץ שהאוכל נבלה עובר בלאו כל כל כזית וכזית, אך לענין שבת לא עובר אלא אלא על לאו אחד בזמן השחיטה, ובדומה לנידון שלנו השאלה האם עדיף שבעל המסעדה יעבור על איסור אחד של לפני עור כדי להציל את ישראל מכמה וכמה איסורי אכילת נבלות וטרפות.
ונראה שזה תלוי בשיטות הראשונים בסוגיא האם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, והדברים ארוכים שיש בזה סתירות מכמה דוכתי בש”ס, דמחד גיסא בגמרא במסכת שבת (ד ע”א) בעי רב ביבי בר אבי הדביק פת בתנור, התירו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו, אמר רב שילא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים, אמתקיף ליה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ומפורש מגמרא זו שאסור לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר. ומאידך מובא בגמרא במסכת עירובין (לב ע”ב) חבר שאמר לעם הארץ מלא לך כלכלה של תנאים, שלפי רבי הפירות מעושרים ואילו לפי רשב”ג הפירות לא מועשרים, ובגמרא שם מובא: במאי קמיפלגי רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא, (לתרום שלא מן המוקף) ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה (אכילת טבל), ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד. ומפורש שצריך אדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.
וכן הקשו תוספות (שבת ד”ה וכי): והא דאמר בכל מערבין (עירובין לב ע”ב) רבי סבר דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעבר עם הארץ איסורא רבה. עכ”ל. ובילדותי רשמתי לעצמי במחברתי שיש ליישב קושיא זו בפשטות דהסוגיא במסכת שבת היא אליבא דרשב”ג, אמנם לאחר שגדלתי ראיתי שהרמב”ם (הלכות מעשר פרק י הלכה י) פסק הלכה כמו רבי, דהרי קיימא לן במסכת בבא בתרא (קכד ע”ב) דהלכה כרבי מחברו, ושוב בינותי בספרים וראיתי שעמד על שאלה זו בספר זרעו של אברהם (שבת שם) ותירץ דדוקא התם פליג רשב”ג, משום דהיה לעם הארץ לעשר ולא לסמוך על החבר, אבל מודה. עיי”ש. ולא הבנתי מדוע טרח הרב לבאר כן מאחר שכבר קיימא לן כרבי, ונראה שאולי כשנחלק רבי עם אביו לא אומרים את הכלל דהלכה כרבי מחברו, ויש לעיין.
והתוספות תירוצו:התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו, אין אומרים לו חטא אפי’ איסור קל שלא יבא חברו לידי איסור חמור. עכ”ל. ובתוספות הרא”ש הוסיף על תירוץ זה דאם יאכל טבל על ידו, הוי כאילו הוא אוכלו לפיכך מוטב עכ”ל. וכן הוא במאירי (דף ד ע”א):ותירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה. עיי”ש. וכן הוא בספר הישר לר”ת (חלק החידושים סימן קצח): ויש לומר דתמן (בעירובין) היינו טעמא שעל ידי הגרמתן האיסור רבא נעשית, כדקתני מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף, ואל יאכילו עמי הארץ טבלים. ומלשונות של הראשונים אלו יש להביא ראיה לחקירה הידועה בדין לפני עור, המכשיל את חברו האם הוא עובר באיסור חדש של לפני עור או שנחשב שמכשיל אותו בגוף העבירה, ומדברי תוספות נראה שהמכשיל את חברו באיסורי שבת הוי כאילו הוא עצמו עבר על איסורי שבת, ראה שהארכתי בחקירה זו בספרי מי הבאר (סימן ג).
ועוד תירצו בשם ריב”א דאפילו למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור, ומטוב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפילו איסור קל בידים. עכ”ל. ומבואר שכאשר עדיין לא נעשה האיסור מוטב ששיעשה החבר איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור יותר. ובחידושי המהר”ם (שם) ביאר: יש לומר בפירוש ריב”א בא לתרץ דמכל מקום למה לא פשטינן בעיא דרב ביבי התן דניחא ליה לחבר דליעבר איסור קלילא שלא יעשה חברו על ידו איסור חמור כל שכן הכא במדביק שהוא עצמו יבא לידי איסור חמור ולכך קאמר ריב”א דאפילו מדביק עצמו אין לפשוט. עכ”ל. וכן כתב בספר שבת של מי בביאור דברי ריב”א, ועולה מדבריהם שריב”א לא בא ליישב את עיקר הקושיא מעירובין אלא בא ליישב קושיא חדשה, למה רב ביבי לא פשט את ספקו משם, וגם לשונו מורה כן שכתב דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו, ומדקדק בלשונו ‘על ידו’, ושוב ראיתי שכן כתב מדנפשיה בשו”ת יביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן ג אות ב) ולא הזכיר את דברי המהר”ם הנ”ל, ושוב מצאתי בשו”ת לב אברהם (סימן קיד) שביאר את הדברים, דאף שתוספות לא הביאו את דברי ריב”א בתורת תירוץ נוסף אלא שהכא אפילו זה שהוא עצמו יהיה רשאי לרדות אי אפשר ללמוד מהא דעירובין, אבל על כל פנים יוצא לנו מדברי ריב”א תירוץ חדש לחלק בין היכא שעדיין לא נעשה מעשה האיסור, להיכי שכבר נעשה מעשה אלא שיש מקום להצילו שינצל למפרע.
וברשב”א מובא התירוץ בסגנון שונה: הכא כבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא. עכ”ל. וביאור תירוצם שהרשב”א סובר שכל איסור אפיית הפת נגמר כבר כשהכניס את הפת לתנור, רק שיש תנאי שיש לחייב רק כשהפת מגיע לכלל אפיה, אך תוספות סוברים שרק מעשה האיסור נגמר כשהכניס את הפת לתנור אבל לא עבר על איסור כל עוד שהפת לא הגיע לכלל אפיה, והדברים יותר מפורשים בתוספות הרא”ש שכתב: אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה, אלא שעתיד לגמר ממילא, ואיכא למימר דס”ל לרבי מוטב שיגמור איסור חמור ממילא, ואל יעשה איסור קל בידים. עכ”ל.
ובספר השלמה (שבת ד ע”א) כתב ליישב דשאני הכא שהמדביק הפת אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק אלא שלא יביא חטאת, ואין אומרים עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך בממון שהוא דמי חטאת. עכ”ל. וכן כתבו ליישב כן בספר המאורות (שם), ובמאירי (שם) בשם חכמי לוניל, ובריטב”א (עירובין לב ע”ב) ויש לומר דשאני התם שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבריך לפטרו מן קרבן חטאת, וזה נכון מאוד. עכ”ל. וכן הוא בחידושי הר”ן (שבת ד ע”א), ואולי זה גם כוונת הריב”א ותוספות הרא”ש שהזכרתי, ומשו”ת יביע אומר (חלק ג סימן ו אות ב) משמע לא כן ויש לפלפל.
ואגב מלשונות הראשונים הנ”ל יש לפלפל באריכות בדין מלאכת זריעה ואפיה שהם נעשים ממילא, ראה בהגהות הרש”ש (שבת עג ע”א), ובאגלי טל (עמוד טו), ובספר ארץ הצבי (סימן ו) שהעיר מדברי הנימוקי יוסף (בבא קמא י ע”ב מדפי הרי”ף) בסוגית אשו משום חציו, וראה בספר משמרת חיים (שבת סימן כב). ואכמ”ל.
ועוד כתבו תוספות (שם) והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא ע”ב ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, ואף על גב דבהאי פירקא (דף לח ע”ב) אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר”א שנכנס לבה”מ ולא מצא שם י’ ושחרר את עבדו להשלימו לי’ מצוה דרבים שאני. עכ”ל. ויש שתירצו קושיא זו באופנים אחרים הרשב”א (גיטין שם) תירץ דהתם כיון שהוא חצי בן חורין אין עשה של לעולם בהם תעבודו, והאדון לא עובר שום איסור כשמשחרר אותו, וכן כתב כתירוץ זה הריטב”א (לב ע”ב ד”ה ניחא), ובטורי אבן (חגיגה ב ע”ב ד”ה לישא), ובשו”ת נודע ביהודה (מהוד”ת אבן העזר סימן קד), וביארו שם דכיון שחצי בן חורין הוא עובד לעצמו יום אחד הרי שכבר אין בו העשה דלעולם בהם תעבודו, ראה עוד בעולת שמואל (סימן יג), שפת אמת (פסחים פח ע”ב), ובקובץ שיעורים (בבא בתרא אות סא), ואכמ”ל, ולהלן עוד נדבר בשיטת הרשב”א.
ועוד כתבו תוספות ליישב: ועוד יש לומר דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי עיי”ש. ובתוספות בעירובין (לב ע”ב ד”ה ולא ליעבד) כתבו: לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה, ואע”ג דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עיי”ש. אך כשאינו פושע בחטאו כמו אותו עם הארץ שאכל מהחבר צריך החבר לעשות איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור.
ה
תמצית הדברים בדין חטא כדי שיזכה חברך והחשבון להלכה
תמצית הדברים עד עתה, שבכלל שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך מצינו כמה אופנים שכן אומרים לאדם לעבור איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור והם:
א. כשנעשה האיסור על ידי זה שבא להציל את חברו מן העבירה. ב. יש הבדל בין שהאיסור כבר נעשה והוא עתיד להסתיים מאליו, ובין כשעדיין לא נעשה האיסור, אם כבר נעשה האיסור לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך, אך אם עדיין לא נעשה האיסור אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך. ג. כשעושה איסור כשמציל את חברו כדי שיזכה לקיים מצוה רבה. ד. כשעושה איסור בשביל מצוה דרבים. ה. כשחברו לא פשע בעבירה.
ובהגיע תר ההלכה למעשה, כפי איזה תירוץ פוסקים, הנה מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן שו סעיף יד) הביא משו”ת הרשב”א שנשאל על אחד ששלחו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציא מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמין ויעבור על איסור תחומין, חוץ לשלושה פרסאות, שיש חשש פן יפיחדוה ותשתמד, וכתב הרשב”א: והדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה, שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו (שבת ד ע”א) אין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך, ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה, דעד כאן לא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב ע”ב) ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה אלא כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פרק קמא דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור (ד ע”א) ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו. עכ”ל. היינו שנקט להלכה כתירוץ הראשון של תוספות. אמנם הבית יוסף (שם) הזכיר את התירוצים אחרים של תוספות, שבמצוה רבה כן אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, או במצוה דרבים, ורק במקרה של פשיעה לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, והבית יוסף סיים את דבריו שם: לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד, ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע הכא נמי לא פשעה, והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי. עכ”ל.
אמנם יש לעיין מדוע הרשב”א מאין בתירוץ של תוספות, וזאת יש לומר שעל עיקר קושיית תוספות מדין חצי עבד חצי בן חורין הרשב”א (עירובין לב ע”ב) תירץ שכיון שהעבד הוא חצי בן חורין הוא לא עובר על איסור עשה, ולכן רבינו הרשב”א לא קיבל את תירוץ תוספות שכשיש מצוה רבה שאני, כן כתבו בביאור הגר”א (סימן שו ס”ק כו), ורבינו החיד”א בפתח עינים (עירובין ד”ה בעי), וביד דוד (מהדו”ת שבת שם), ובגזע ישי (מערכת א אות סז), ובשיח יצחק (חגיגה ב ע”א ד”ה כופין) ואכמ”ל.
ולמעשה פסק מרן השולחן ערוך (סימן שו סעיף יד): מי ששלחו לו שהוציא בתו מבחתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי בית הדין גוזרין עליו. אמנם הרמ”א בסיום דברי השולחן ערוך ציין עיין בסימן שכח סעיף י, וכוונתו למה שכתב שם שמי שרוצים לאנוס אותו לעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו. ומפשט הדברים שהרמ”א בא לחלוק על דברי השולחן ערוך, אמנם צ”ע שהרי הרמ”א בדרכי משה (סימן שכח ס”ק י) הביא את דברי הבית יוסף בסימן שו בשתיקה ומשמע שהכי ס”ל, וכבר עמד על שאלה זו הט”ז (סימן שו ס”ק ה) שלכאורה דברי הרמ”א סותרים את עצמם, ותירץ דשאני הכא שלקחו את בתו לשמד ותשאר כך לעולם, משא”כ בסימן שכח אינו עובר אלא פעם אחת, ועוד שעובר באונס ואנוס רחמנא פטריה. וכן נראה מהמגן אברהם (שם ס”ק כט) שדקדק מסוף דברי הבת שכתב שאפילו לחלל שבת באיסור דאורייתא שפיר דמי, היינו לגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה על חילול שבת, הא אם לא תעבור כל ימיה על חילול שבת, אלא אנוסים אותו פעם אחת לעבירה לא יחלל שבת כדי להצילו.
ומבואר מדבריהם שאין מחלוקת בין מרן להרמ”א, רק הדבר תלוי האם האיסור והעבירה יהיו בצורה תמדית שתמיר את דתה או שהוא איסור חד פעמי, והנה בנידון דידן שאם יאכלו לאכול במסעדות של טרפה האיסור הוא לא תמידי, אך יש לומר שגם בנידון שלנו האיסור הוא תמידי שאם יפרצו גדר ויאכל בימים אלו בשר פיגולים נבלות וטרפות, ימשיכו לפקוד את המסעדות האלה בכל השנה כולה, וגם אם לא יקבלו את הדבר שהוא איסור תמידי, אכתי נראה שכל החילוק העולה מדברי המגן אברהם והט”ז הוא כשצריך לעבור על איסורא רבה של חילול שבת בזה כתבו להבדיל ולחלק האם האיסור של חברו הוא תמידי או לא, אך ברור הדבר שהם יודו שאם האיסור שאדם נכשל כדי להציל את חברו הוא איסור קל שיסודו מחמת מנהג שניתן לעבור עליו בשביל להציל את חברו אפילו לא מאיסור תמידי שכן זיל בתר מקור הדברים, שמקורם טהור מדברי הבית יוסף ושם כתב שהעיקר כדברי תוספות שאם הוא מצוה רבה או מצוה דרבים אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ובנידון שלנו היא מצוה דרבים שלא יאכלו רבים מישראל להתגעל במאכלות אסורות.
ונאה שבנידון דידן, גם מצוה רבה היא, שאין לך דבר שמטמטם את הלב והמוח כמאכלות אסורות, כדאיתא בגמרא ביומא (לט ע”א) ונטמאתם בם אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמטם, ואיתא בפסיקתא זוטרתא (פרשת שמיני) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, מלמד שהטומאה מטמטמת את הדעת ומרבה את הטישפות. וכן הובא ברמ”א (יורה דעה סימן פא סעיף ז) שלא יניקו תינוק מחלב נכרית שחלב הנוכרית מטמם את הלב. וכן ראה בים שלמה (יבנמות פרק יד סימן טז), ראה מה שהאריך בחומר האיסור בזה הרמח”ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא),ואפילו היכא שהתרו המאכלות אסורות בכל זאת הם מטמטים את הלב ושורה על האוכל רוח טומאה, כפי שהאריך הנצי”ב בספרו עמק דבר (ואתחנן ו, יב), וכן בספר משך חכמה (שם) שהגם שהתירו מאכלות אסורות בשעת מלחמה מכל מקום הם מטמטמים את הלב, וגם חולה שאוכל נבלות משום פיקוח נפש כתב בהעמק דבר (אחרי מות טז, ל) שהם מטמטמים את לבו, וכן נראה משו”ת חתם סופר (אורח חיים סימן פד), ובדרשותיו על התורה תורת משה (סוף פרשת ואתחנן), והגם שרבינו יוסף חיים בשו”ת רב פעלים (חלק ד בסוד ישרים סימן ו) כתב לא כן, דמי שהוא אנוס אין לבו נעשה מטומטם, וכן מפורש בדרשות הר”ן (דרוש יא ד”ה ואני סובר), מכל מקום אנו רואים גודל חומר האיסור. צאנה וראנה את אשר כתב בשו”ת דברי חיים (יורה דעה חלק א סימן ז) וז”ל: זה דבר ידוע שאין דבר עבירה כמאכלות אוסרות שמטמטם את הלב הישראלי, ובעונותינו הרבים על ידי זה יצאוו כמעט מן הדת כמה קהילות בארץ לועז על ידי השוחטים והבודקים הקלים ואכלו ונתפטמו בטריפות וגברו עליהם דעות זרות עד שפרקו ונאבדו מתוך קהל הקדוש. עיי”ש.
אמנם לא אכחד שיש אחרונים שלמדו שאכן יש פלוגתא בין מרן להרמ”א, דבספר משחא דרבותא (סימן שו) כתב דהלבוש השווה דברי הרמ”א לדעת השולחן ערוך, מיהו מאחר דהרמ”א בסימן שכח ציין מקורו מהרשב”א בהא דאסור לחלל שבת כדי להציל חברו מאיסור חמור,כשבאו לאנסו, אלמא דס”ל כהרשב”א שהחמיר בדבר. עיי”ש. ולפי זה יצא שלפי הרמ”א לא ניתן לעבור על איסור כדי להציל את חברו אם הוא לא הגורם וכשיטת הרשב”א, אמנם דברי המשחא דרבותא צ”ע אצלי דהרי הרמ”א בדרכי משה (סימן שכח) הקל כדברי הבית יוסף בסימן שו, וקשה לומר שחזר שבפסק ההלכה חזר בו, ומה שציין לדברי הרשב”א יש לומר כפי מה שביארו הט”ז והמגן אברהם.
וכן מה שכתב הגאון יעב”ץ (סימן שו) שלפי דעת השולחן ערוך לא הותר אלא איסור תחומין, ובהאי גוונא שרצו להמיר דת, כיון שלדעת רוב הפוסקים איסור תחומין אינו אלא מדרבנן, אבל בשאר איסורים, אפילו באיסור דרבנן אסור לעבור עבירה כדי להציל את חברו, ואפילו מעבירה החמורה שבחמורות. עיי”ש. ועפר אני תחת כפות רגליו, אך צע”ג שהרי הבית יוסף בביתו כותב להדיא גם בלשון שאלת הרשב”א שעוברים ג’ פרסאות ולמ”ד שתחומין הם מהתורה, וגם לעבור על שאר איסורי תורה.
ו
האם במזיד ובפשיעה גם אומרים חטא כדי שיזכה חבריך
אלא שלכאורה יש להעיר על כל זה, שכל הנ”ל הוא כשעושה העבירה הוא בשוגג אבל אם הוא עובר במזיד, לכאורה לא אומרים בזה חטא כדי שיזכה חברך, אלא אדרבה העליטהו לרשע וימות, כדאיתא בגמרא בבא קמא (סט ע”א), וכן מבואר בבית יוסף (סימן שו) דהיכא שפשע לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, וכן כתב בשו”ת יביע אומר (חלק אורח חיים סימן ל אות טו, טז), וכזאת ראיתי שהעיר בנידון דידן בשו”ת שאילת שלום (מהוד”ת סימן צו) שכתב להחמיר בתוקף שלא למכור בשר בהמה בפרהסיא בתשעת הימים, וכתב שם: בנדון אשר יבקשו מפיהו להתיר להם בימים הבאים מראש חודש אב עד התענית אטליז אחד מוכרת בשר בהמה בפרהסיא לדיתי חלילה להתיר להם ולפרוץ גדר אשר גדרו הראשונים ז”ל, ומה שכתב עוד טעם להתיר שהרבה מהבאים על היריד המה מהמומרים לתיאבון ואם לא ימצאו בשר כשר יאכלו טרפות, אין זה טענה דעל כיוצא בזה אמרינן הלעיטהו לרשע וימות. עיי”ש. והביא את דבריו רבינו השדי חמד (מערכת בן המצרים סימן א אות ח) והביא שכן כתב לו הגאון רבי יוסף שטרן, והיא נדפסה לו גם בשו”ת זכר יהוסף (סימן קצט), וכן כתב בשו”ת זכרון יהודה (סימן קעח), והנה הפוסקים הנזכרים מדברים על מכירת בשר חי, אמנם מדבריהם יש ללמוד לנידון דידן, ונראה שלמכירת בשר חי בזמן הזה שיש מקפיא ומקררים גם המה יודו שניתן למכור בשר אף בזמן הזה
אמנם יש לומר בזה שתי תשובות בדבר הראשונה, שכל דברי הבית יוסף המה באיסור גמור של חילול שבת, אבל באיסור קל של ביטול מנהג גם אם הם מוגדרים כפושעים, שפיר דמי לעבור על איסור קל להציל אותם מאיסור חמור, וכן כתב רבינו החיד”א בשו”ת חיים שאל (חלק א סימן ו) במקום שהיו הרבה נכשלים בעוון גילוח הזקן בתער, ולא אבו לשמוע בקול מורים, ורצו רבני העיר לתקן להתיר להם גילוח בימי העומר כדי שיקבלו עליהם להימנע מגילוח הזקן בתער, והשיב שאע”פ שגדול כח המנהג, וכבר פשט המנהג לא לגלח בימי העומר, מכל מקום בכה”ג שאינם מקבלים עליהם שלא יגלחו הזקן בתער אלא על ידי ביטול המנהג של איסור גילוח בימי הספירה, שפיר דמי לבטל את המנהג שהוא איסור קל למונעם מאיסור חמור של גילוח הזקן בתער, והוכיח כן ממה שכתב מרן בשו”ת בית יוסף (דיני כתובות סימן א) בדין מניקת מזנה, שהביא מי שכתב להתיר למניקת מזנה להינשא שמוטב להתיר איסור קל כדי שלא יבאו לאיסור חמור, וראיה מגמרא בשבת (ד ע”א) שהתירו לאדם שהדביק פת בתנור לרדותו כדי שלא יבאו לידי איסור סקילה, אמנם הבית יוסף דחה זאת דשאני התם דהוי איסור זוטא טובא, דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפילו מדרבנן, ואינו שבות כשאר שבותין, ואינו אלא דדמי לעובדין דחול, כמו שכתב הר”ן משום הכי התירו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, משא”כ במינקת שהוא איסור דרבנן ממש, ואיסור חמור שיש לחוש בו לסכנת הוולד, משום הכי יש לומר דלא שרי. ודייק החיד”א שכל איסור קל שהוא ברמה ובדרגה כההיא דרדיית הפת מותר לעבור עליו כדי להציל את חברו, אם כן הוא הדין שיהיה מותר לספר לעבור על המנהג כדי להציל את חברו מאיסור תער. ועוד הביא רבינו החיד”א ראיה מהגמרא במסכת סוטה (מח ע”ב) אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ”מ לבטולי האי מקמי הא, ופירש רש”י שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנוערת דחמיר טפי. עיי”ש. וכן הובא דברי הברכי יוסף בשו”ת יביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן ג), וכל שכן בנ”ד שהיא מצוה רבה ומצוה דרבים,כן מבואר במשנה ברורה (סימן שו בשער הציון ס”ק מו) שכתב: ואף דהמגן אברהם סימן רנד משמע דאפילו איסור דרבנן אין לעבור עבירה כשפשעה בעצמה, מסתברא דבאיסור דרבנן יש לסמוך אחד תירוצא בתוספות שם דלמצוה רבה יש להקל אפילו כשפשעה מתחילה, וכן הסכים האליה רבה והפרי מגדים. עיי”ש. וכן צידד בנידון דידן בשו”ת לבושי מרדכי (קמא סימן קכט),
והשניה, שאיני יודע אם להגדיר את אחינו האלה כמזידים וכפושעים, מאחר שכתב הרמב”ם (בהלכות ממרים פרק ג הלכה ג על פי הגירסא הנכונה המובאת ברמב”ם פרנקל כפי שנראה כן מרוב האחרונים) וז”ל: אבל בני אותם הטועים, ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו האוחזים בדרכי אבותם שתעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגן’. עכ”ל. וציין מרן בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (יורה דעה סוף סימן קנט, ובאורח חיים סימן שפה) להרמב”ם בפירוש המשנה (פרק קמא דחולין. אמנם צ”ע מדוע הבית יוסף ביורה דעה שם בחר להביא את פירוש המשנה להרמב”ם, ולא הביא את אשר כתב במשנה תורה. וכבר העיר כן בנקודת הכסף שם, ועיין מה שכתב ליישב בשו”ת מהרש”ם חלק ב סימן קנו), אמנם רבים מהאחרונים, הש”ך (יורה דעה סימן קנט ס”ק ו), ובמשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב), ובשו”ת מהר”ם שיק (יורה דעה סימן קלב), ובשו”ת מהרש”ם (חלק ב סימן קנו) תמהו על הבית יוסף דבפרוש המשנה להרמב”ם מפורש להפך ממה שציין הבית יוסף, אמנם בהגלות נגלות פירוש המשניות להרמב”ם הוצאות הרב קאפח חזינן שאין כל קושיא על דברי הבית יוסף וכפי שהעיר שם הרב קאפח (בהערה 33). עיי”ש.
והעולה משיטת הרמב”ם, שאותם שחונכו על פי דרכיהם של האפיקורסים הם אנוסים הם וכלשון הרמב”ם ‘ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס’, וכן העלה בשו”ת הרשב”ש (סימן פט ד”ה אבל) כשיטת הרמב”ם ובבית יוסף (יורה דעה סימן קנט), ועוד ראה מה שהארכתי בספרי דרך האתרים (סימן מג).
ז
אם שייך איסור לפני עור כשאין תרי עברי דנהרי
ועוד שאין כאן איסור לפני עור, משום דקיי”ל במסכת עבודה זרה (ו ע”ב) כשאין תרי עברי דנהרא ליכא איסור לפני עור, וכן פסקו כל הראשונים הרי”ף (ב ע”א מדפיו), התוספות (שם ד”ה מנין), הרא”ש (עבודה זרה פרק א סימן א), הריטב”א (שם) ועוד. וכבר האריכו האחרונים בשיטת הרמב”ם הלכות רוצח (פרק יב הלכה יד), והחינוך (מצוה רלב) שהשמיטו דין דתרי עברי דנהרא, הגם שהמנחת חינוך (מצוה סח) כתב שנראה בדעת הרמב”ם שבכל גוונא קעבר אלפני עוור. (והמנחת חינוך בעצמו במצוה רלב, נשאר בצ”ע בדעת החינוך), מכל מקום רוב ככל האחרונים לא נקטו הכי בדעת הרמב”ם, הברכי יוסף (יורה דעה סימן קנא), ובפרי מגדים (סימן קסג אשל אברהם ס”ק ב), העמק שאלה (שאילתא צט, ס”ק ב), בשו”ת דברי מלכיאל (חלק א חושן משפט סימן קג), ובשדי חמד (מערכת ו כלל כו ס”ק יז), והחפץ חיים (כלל א, סעיף א), וכן כתב בשו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן לח) בנידון האם מותר לפתוח מסעדה ולספק מאכלי בשר גם לאחר ראש חודש אב, וכתב שם לדון רק מדין לפני עור, וכתב שמאחר שאיסור לפני עור אינו נוהג אלא בתרי עברא דנהרא, כלומר שאין כל אפשרות לאדם לעבור העבירה אלא על ידי זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר על האיסור יכול יכול לעשות זאת בלעדיו אינו עובר מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול וכאן הרי יש עוד מסעדות אחרות המספקות גם מאכלי בשר לכל דכפין. עיי”ש. וכן כתב ובספר חזון עובדיה (תעניות (עמוד רג), אמנם שם לא נחת לכל אשר כתבנו מדין חטא כדי שיזכה חברך, ובמקום אחר האריך בזה בנידון שונה, ראה בשו”ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן ז, ובחלק ו יורה דעה סימן ג).
אלא שיש להעיר ממה שכתב המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב) שאם החפץ של האיסור נמצא אצל יהודי אחר הרי שאין זה מוגדר כחד עיברא דנהרא, ושם כתב לחלוק על שו”ת פני משה (חלק ב סימן קח) הנה מלבד שהרבה אחרונים חלקו על דברי המשנה למלך הנזכר, ראה בברכי יוסף (חושן משפט סימן ט אות ג) בשם הכנסת הגדולה (יורה דעה סימן קנא הגהות הטור אות יג), בשו”ת כתב סופר (יורה דעה סימן פג), והמהרש”ם בספר דעת תורה (יורה דעה חלק א בתשובות סימן ח), ובשו”ת מנחת אלעזר (חלק א סימן נג בהערה דף סז), וכן ראה בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן לג) שכתב שרבו הפוסקים החולקים על המשנה למלך. וכן ראיתי בקובץ נר ישראל (עמוד מט) בתשובה ממרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שניתן לסמוך על החולקים על המשנה למלך. עייי”ש. וכן ראה בהגהות איש מצליח על המשנה ברורה (חלק ב סימן קסט עמוד סד). וכן נראה מצד הסברא הפשוטה שכל שאינו הוא גורם את האיסור לנכשל שגם בלעדיו היה עושה את האיסור אינו עובר משום לפני עור, ומה אכפ”ל שגם האחר מצווה בזה, אך גם אם ננקוט להלכה כשיטת המשנה למלך כבר כתב בשו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן לה) שהיכא שמוכרים אחרים הוחזקו למכור את החפץ האסור ואינם חוששים ללפני עור, הרי שגם היהודי הראשון אינו עובר בזה על לפני עור, אמנם סברא זו לא תעמוד לנו היכן שהוא החנות היחידה לממכר בשר, ונראה שגם כשהוא החנות היחידה יש לסמוך על החלוקים על דעת המשנה למלך, וראה מה שכתבתי באריכות בספרי דרך האתרים (חלק א סימן לב).
ח
איסור מסייע אם שייך כאן
אלא שיש לדון מדין מסייע בידי עוברי עבירה, ונחלקו הראשונים האם יש איסור מסייע בחד עברא דנהרא, שהתוספות (עבודה זרה ו, ע”ב), והרא”ש (עבודה זרה פרק א סימן ב), והמרדכי (שם סימן תרצה) והמאירי (שם) כתבו שאין איסור מסייע בחד עברא דנהרא ואפילו איסור דרבנן, וכן כתב הרדב”ז (חלק ג סימן תקלה ובלשונות הרמב”ם סימן רטו).
אולם התוספות (שבת ג ע”א ד”ה בבא דרישא) כתבו דאיכא איסור דרבנן משום מסייע, וכ”כ הרשב”א (שם) והרא”ש (שם פרק א, סימן א), והר”ן (עבודה זרה ו ע”ב). ולכאורה צ”ע שיוצא דהרא”ש סותר את משנתו. (ולקמן יתבאר), והרמ”א (יורה דעה סימן קנא) כתב: יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. עיי”ש. והנה לכאורה הוא מחלוקת בין הראשונים האם יש איסור מסייע, והנה הגם שבשו”ת הרדב”ז (חלק ג סימן תקלה) כתב שלהלכה פסקינן כשיטות המקילים, מכל מקום הרי מדברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן שמז) מבואר שבאיסור מסייע איכא איסור גם בחד עיברא דנהרא, שכתב: פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חברו העומד בפנים וכו’, הוא חייב וחברו פטור אבל אסור. וכתבו הט”ז והמג”א (ס”ק ד) שהאיסור הוא מדרבנן משום שמסייעו בעבירה. אף על גב דלא קעבר משום לפ”ע דלא קאי בתרי עברי דנהרא. ומבואר מדברי השולחן ערוך שאיכא איסור מסייע גם בחד עיברא דנהרא. ושו”ר שכתב כן בדעת השולחן ערוך בשו”ת יביע אומר (חלק ב, אבן העזר סימן טו אות ז).
אמנם נראה שבנידון דידן אין מסייע מכמה טעמים, א. הפרי מגדים (אורח חיים סימן קסג אשל אברהם ס”ק ב) דבאיסור דרבנן יש רק לפני עור, ולא איסור מסייע ידי עוברי עבירה, וכן כתבו עוד רבים ראה בבית יהודה (יורה דעה סימן יז), ובפרי מגדים (סימן קסג אשל אברהם ס”ק ב), ובערך השולחן (אורח חיים סימן קסג, ובחושן משפט סימן לד ס”ק יב), וכן הביא עוד הרבה פוסקים הסוברים כן בשדי חמד (מערכת ו כלל כו אות ג). ומה שהארכתי בספרי דרך האתרים (סימן יט). ב. במכירה לא שייך איסור מסייע, כן כתב בשו”ת הרא”ם לרבי אלכסנדר מרגליות (סימן נג) שכתב הדבר ברור שלא מקרי מסייע ידי עוברי עבירה רק אם מייע בגופו או בממונו משלו דרך שאלה, אבל במוכרו לגמרי וברשותו דלוקח ליכא איסור מסייע, וכן הובא בשו”ת בית שלמה (אורח חיים סימן לח) בהגהה מבן המחבר וקילס את דבריו, שדבריו המה קילורין לעינים ושפתים ישק משיה דברים נכוחים, וכן צירף סברא זו גאון ההוראה המהרש”ם בתשובותיו (חלק ו סימן יא), וכן כתב בשו”ת תורת חסד (אורח חיים סימן ה), ועוד ראה בשו”ת שבט הקהתי (חלק ד סימן קנה אות ב). וכן כתב בנידון דידן בשו”ת הרי בשמים (קמא סימן נח) שכל שיש חשש שיעבור על איסור אכילת נבלות וטרפות דאורייתא, בוודאי שיש להתיר אפילו איסור דרבנן דמסייע. וכן כתב בספר שערים המציונים בהלכה (על קיצור שולחן ערוך סימן קכב אות ו), ורבינו זצ”ל בספריו בשו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן לח), ובספרו חזון עובדיה (תעניות עמוד רו).
ט
דברי הפוסקים המחמרים בנידון דידן וידחה את דבריהם
אלא שראיתי לכמה מגדולי הפוסקים שמחמרים בנידון שלנו, ראיתי לגאון ההוראה המהרש”ם בספרו דעת תורה (סימן תקנא סעיף ט), וכן בהגהותיו לספר ארחות חיים (סימן תקנא ס”ק ל) שדן בנידון שלנו, בימים שבין ראש חודש לתשעה באב, המנהג שאין קובעין מקולין פתוחה למכירת בשר כשר בימים אלו, אבל על יד היריד אם יעכבו מלמכור בשר בהמה ברחוב בפרהסיא יהיו אנשים שהולכים לטבחי עכו”ם ויקחו בשר טריפה והרב צידד לבטל המנהג ולקבוע ספסלין למכירת בשר בהמה כשר דאף דכשפשע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך, מכל מקום בנידון דידן שעל ידי זה ינצלו רבים מהפושעים מבשר טרפות הוי לצורך רבים ויש להקל, ועוד שבנידון דידן הוי רק מנהג, ובמנהג ליכא לא תסור יש להקל יותר, אלא שבספר העקידה (שער כ) כתב שבמקומות שנמצאים פרוצים בעריות, ורצו בית הדין להושיב זנות פניות שיטבלו לנדותן, לבל יכשלו באשת איש, והשיב על זה שכל שחטא גדול שנעשה שלא ברשות בית דין כל ישראל נקיים, אבל חטא קטן שנעשה ברשות בית דין חטאת כל הקהל הוא, והלא זה היה עוון סדום ושל פליגש בגבעה, לכן אין מן הנכון לבטל מנהג קבוע בשבילם, אך מכל מקום כיון שבעיירות גדולות מוכרחים לשחוט ולמכור בשר בהמה עבוא חיל הצבא ושרי העיר ופותחין מקולין בשבילם אין היכר כל כך במכירת בשר כשר ויש להקל. עיי”ש. ומצינו עוד מקומות שרבינו המהרש”ם כתב כן בתשובותיו (חלק ו סימן יב, ובחלק ז סימן קד, ובחלק ח סימן צב, ועוד ראה היטב בשו”ת ציץ אליעזר חלק יא סימן נה אות ד).
ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו המהרש”ם, אך יש הבדל רב בין מה שכתב בספר העקידה לבין נידון דידן, מכמה סברות, שבנידון ספר העקידה יש שם איסור פנויה, שיש הסוברים שהוא איסור תורה, כשיטת הרמב”ם (אישות פרק א הלכה ד), וגם לחלוקים שהביא את דבריהם הבית יוסף (אבן העזר סימן כו) הוא על כל פנים איסור דרבנן, וכי ניתן לדמות איסור דרבנן למנהג בעלמא, ובפרט שעד היום המנהג של אי אכילת בשר לא התקבל בכל העדות, שיש מבני עדת תימן שרגילים להמשיך לאכול בשר בכל הימים האלה עד הסעודה המספקת כיון שמנהגם כדינא דגמרא, כפי שהאריך בשו”ת עולת יצחק (חלק א סימן סו), ואגב, איני רוצה לעז על עדה קדושה ומפוארה, אבל מוכרח אני לכתוב שרבים מאוד מבני תימן נזכרים במוצא שלהם דווקא בתשעת הימים, וכשאחד מהם אמר לי בגאון ובפהרסיא שהוא נוהג לאכל בשר בתשעת הימים שכן זהו מנהגם, שאלתיו האם הוא נוהג לעשות חליטה לבשר כדעת הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה י), וכמובן שענה לי שלא, וכן כששאלתי אותו האם הוא מחמיר בדין חוזר ונעור בפסח כשיטת הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה יד), והאם בכל שבת הוא נוהג לשמוע קריאת התורה עם תרגום, ועל כגון דא נאמר מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע, כמבואר בעירובין (ו ע”א). ועוד שם בעל העקדה דיבר על היתר שיהיה כל השנה ובכל זמן באופן שהבית הדין בקום ועשה צריך להכשיר מעשה זנות, אבל הכא בנידון שלנו גוף הנותן כשרות לא מעודד אף אדם לצרוך בשר בימים אלו אלא רק נותן כשרות ותו לא מידי.
ובודומה למהרש”ם ראיתי שכן כתב סברא זו בשו”ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן רנז) והעיר ממה שהביא הבית יוסף (יורה דעה סימן קפג) בשם שו”ת הריב”ש (סימן תכה) שהטעם שלא תיקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור, וראה באריכות בזה בספר טהרת הבית (חלק א עמוד לד), ובספר חזון עובדיה (ימים נוראים עמוד כט), אמנם כבר השבתי על כך לעיל, ועוד יש להשיב שכל דברי הריב”ש הוא שהאיסור החמור של פנויה ימנע מהפרוצים לעבור על האיסור החמור של כרת, אך אם הם גם יעברו על איסור החמור, על זה לא דיבר הריב”ש, ובנידון שלנו הרי ברור לנו שיעבורו על איסור של אכילת נבלות וטרפות, אמנם למעשה בתשובת והנהגות הקל מחמת שיש אנשים חולים וקטנים שמותר להם לאכול בשר ואין חובה על המוכר לשאול כל אחד ואחד עם הוא חולה או לא, ולכן כתב שם עצה שיעשו שלט שכתבו בו מנהג ישראל לימנע מאכילת בשר בתשעה ימים ובחולה או חלש מותר. עיי”ש.
י
אם יש חשש שמא יבאו לאכלו
ואחר אריכות הדברים נבאו אל שאלתך השניה האם יש חשש שיבאו לאכלו, נראה פשוט שאין לגזור גזירות מדעתנו, ובמקום אחר הארכתי בזה, שהרי אפילו בסחורה בדברים אסורים שיש איסור מחשש שמא יבאו לאכול ממנו, כפי שמופרסם שיטת הרשב”א (חלק סימן רכג) וראה מה שהארכתי בספרי דרך האתרים (חלק ב סימן עא) זה גזרת הכתוב דאורייתא, ואפילו היו שהתירו לעשות עם נבלות מסחר כמו שכתב בשו”ת חוות יאיר (סימן קמב) שכל האיסור הוא בשקצים ורמשים ובחיות טמאות שלא היה להם שעת הכושר, אזי מאוסים הם, אבל נבלות וטרפות דהיה להם שעת הכושר בחיותם, אין בהן איסור, ומצינו שכבר כתב כן בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן נב תרנ”א), וכן חילקו היעב”ץ בפירושו לחם שמים על המשניות (שביעית שם), ובשו”ת באר יעקב (סימן קיז). ובשו”ת חתם סופר (יורה דעה סימן קו),ובשו”ת כתב סופר (יורה דעה סימן עד), וכל שכן בנידון דידן, ושוב מצאתי את שאהבה נפשי בשו”ת קרן לדוד (סימן קמז) כתב שלא חוששים שמא יבוא לאכול מהבשר שמוכר בתשעת הימים, ושם פלפל מהנדיון המובאר בשולחן ערוך (סימן תריב) אם מותר לגעת באוכלים ביום הכיפורים. עיי”ש היטב.
המורם מכל האמור
מותר לבעל מסעדה כשרה לפתוח את המסעדה שלו בתשעת הימים, כשיש חשש ברור שאחינו בשרנו ירעו בשדות זרים ויאכל במסעדות של נבלות וטרפות ויין נסך, רק שבעל המסעדה יתלה מודעה גדולה שבתקופה הזו הם תשעת הימים ונהגו לא לאכול בשר רק לחולה או חלש, ומי שימנע מעצמו לאכול הנה מה טוב, ומי שלא הרי שהצלה גדולה יש בידנו שהצלנו את אחינו בשרנו מלגעל את עצמו מבשר נבלה וטריפה ויין נסך, והיא הצלה לא רק לימים אלו של תשעת הימים אלא הצלה לכל השנה כולה.
ושוב אני מודה לכם ולרבנית שלכם על הכנסת האורחים היפה שהייתי בצל קורתכם בסאו פאלו תברכו מן השמים בבנים צדיקים חסידים ירא שמים למדנים ובשפע פרנסה עד בלי די
ממני אברהם מימון הלוי
