מקורות ונימוקים:
א). הנה בדבר מה שמצוי לרוב עוגות ועוגיות למיניהם שמערין עליהם לאחר האפיה מי סוכר, והיינו שנותנים סוכר בקדירה ומוסיפים כמחצית מים כנגד הסוכר ומרתיחים עד שמתהווים המים לרוטב סמיך ודביק, אך מ”מ נוזל ונירוק הוא הרוטב, ושופכים ממנו על גבי עוגות ועוגיות למיניהם כדי להטעימם, וכגון, עוגות הקרויות “בקלאווה”, ויש בהם לחות כדי טופח על מנת להתפיח, וא”כ האוכלם צריך לכאו’ ליטול ידיו וכדין כל דבר שטיבולו במשקה, ורובא דעלמא אין נזהרים בזה, וצ”ע על מה סמכו.
הנה זה פשוט דלדינא אין חילוק בין היכא שמטבל המאכל באחד מז’ המשקין, לבין מערה אחד מז’ משקין לתוך המאכל והמשקה טופח סביב, ובשניהם בעי נט”י, וכן מבואר ברשב”א (תוה”ב בית ו’ שער א’) שבשר ודגים שיש בהם משקה, או שמטבל אותם במשקה, צריך נטילה. והאריך להוכיח כדבריו הרדב”ז (סי’ אלף קנ, ואלף קנד). וכן מוכח להדיא מדברי השו”ע (סי’ קנח ס”ה) גבי תבשיל חיטים שאם ‘נתנגבו’ מרוטב שעליהם, אין צריך נטילה. ש”מ דבלאו הכי בעי נטילה. וכן הכריע הברכי יוסף (שיו”ב סי’ קנח סק”א), ודחה דברי הרב הגדול מר שמואל חכים, שכתב שיש היתר לאכול הדובשנים ללא נטילה, כיון שאינו מתבל בשעת אכילה, אלא מתובל ועומד. וע”ע בשו”ת גינת ורדים (חאו”ח כלל א’ סימן לח).
ב). אלא שלכאו’ היה מקום לפטור עוגות אלו מדין משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל וכדאי’ סברא זו גבי שבת (קמד:), וכ”כ המג”א (סי’ קנח סק”ז) גבי דבש שמטגנים בו אוכל, דמאחר ועומד לאכילה לא מיקרי משקה ולא בעי נט”י. וכדאי’ בתוספתא ובגמ’ שבת (דף יט), דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. וע”ש בט”ז דפליג.
אולם זה אינו ענין לנד”ד, דשאני התם כיון דריסק החלות מהשעווה אף שזב הדבש, ס”ל להמג”א דאינו מקבל שם משקה, כיון דהיה אוכל ועומד להניחו באוכל א”כ מה שזב רגע אחד לא מפקיעו מתורת אוכל, (והט”ז פליג, דכיון דרגע אחד היה משקה תו אין לו ביטול ע”י שום מעשה להוציאו מתורת משקה). אבל במי סוכר הנ”ל, הרי היה לו שם משקה קודם עירובו במאכל, וא”כ לא פקע שמה מיניה גם להמג”א. וכן ראיתי בתשו’ הרדב”ז הנז’ לעיל, שדן בנידון הדומה ממש לנד”ד, גבי הוגלא”ש שמשליכים עליו דבש וקודם לכן מחממים הדבש ומבשלים אותו, שחכם אחד רצה לפטור האוכלם מנט”י מטענה זו של משקה הבא לאוכל אוכל הוא ולא משקה. והרדב”ז האריך לדחות דבריו, ובמסקנת דבריו כתב, לא ראיתי טעם להתיר לאכלם ללא נטילה, אלא אם כן נתבשל כ”כ עד שאינו ניגר וזב. וגם המהרי”ט ח”א (סי’ עו) כתב, דאי”ז שייך להך סוגיא דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, דהכא מעיקרא שם משקה היה עליו. וכן מבואר בחיי אדם (כלל לו אות ה’) דכל שהיה משקה קודם עירובו, צריך נטילה. וכן פסק המ”ב (סי’ קנח ס”ק יג). וכ”כ עוד המ”ב (שם ס”ק טז) דכשנימוח החמאה במחבת בשעת טיגון קודם שהניח המאכל בתוכה, ונעשה עליה שם משקה מקודם, בעי נטילה. וה”ה בנד”ד. ומ”ש השע”ת (סק”ז) בשם הפנים מאירות, התם איירי בנידון המג”א והט”ז כשלא היה עליו שם משקה קודם שנימוח. וזה עתה ראיתי בשו”ת דברי רננה – כהנא (סימן כ) גאב”ד דאוסטריך זצוק”ל שדן בענין אתרוגים המרוקחים בדבש דבורים, אם צריך ליטול עליהם ידים מדין טיבולו במשקה, ואחר שפלפל בזה באורך העלה לפטור מדין משקה הבא לאוכל שנידון כאוכל. (ולאחר המחילה נעלם מעיני קדשו דברי הרדב”ז הנז’. וכבר העירו עליו חכמי דורו שם בסוף התשובה). והרגיש מדברי השו”ע של תבשיל חיטים, ויישב, דדבש תחילת דעתו ומהותו של הדבש להיות נאכל תוך אוכלין, וע”כ אף אם נימוח תחילה קודם שהוריקוהו למאכל לית ליה שם משקה, משא”כ במשקין דשמם עליהם בפנ”ע. ולפי”ד בנד”ד בעי נטילה. ודו”ק.
ג). והנה במשקה מבושל באנו לפלוגתת האחרונים, אי בעי נטילה, שדעת הרדב”ז (שם), דרק אם נתבשל וחזר להיות כמאכל עבה, לא בעי נטילה, אבל כל שנתבשל והרי הוא זב, צריך נטילה. וכן דעת החיד”א (בשיו”ב סי’ קנח או’ א’), וכתב, שכן ראוי להורות. וכ”כ המאמר מרדכי (סי’ קנח או’ ז’, ואות ט’) שהמבושל אינו מעלה ואינו מוריד, ושכן מוכח ממ”ש השו”ע גבי ‘תבשיל’ חיטים שדינם כפירות. ובאמת שזו ראיה ברורה. ומכח זה כתב המאמ”ר דהטובל אוכל לתוך תה או קפה וכגון פהב”כ, צריך נטילה, ודחה דברי השיורי כנה”ג (הגה”ט או’ ג’). ושו”ר בשו”ת מטה יוסף ח”ב (סי’ יח סוף ס”ק כד) לרבי יוסף הלוי נזיר אב”ד מצרים (הב”ד הבאר היטב) שכתב ג”כ לדחות דברי הכנה”ג שכתב דבמשקה מבושל אין צריך נטילה. וע”ש עוד שכ’, דעד כאן לא פליגי האחרונים אלא בבישל המשקה יחד עם אוכלים דשינה טעמו וממשו, אבל בבישל המשקין הללו לבדן פשיטא ופשיטא דיש לו תורת משקה ולכו”ע בעי נטילה, והוכיח כן ממשניות מפורשות במכשירין. ומסקנתו, דבויגוואיל”ס שמערים עליהם דבש חם, יש ליטול ידים מפני הדבש. וכן דעת המ”ב (ס”ק טז, וס”ק כו) שהמטבל במשקה מבושל, צריך נטילה, וכ’ שכן הוא דעת רוב האחרונים. ואע”ג שבמיני תבשיל, אין צריך נט”י וכנז’ באחרונים, היינו דווקא בתבשילין כאלו שהדרך לאוכלן ע”י כף, אבל תבשילין שהרגילות היא לאכלן בידים כבנד”ד, יש להצריכן נטילה. וכ”כ המ”ב (ס”ק כו) ע”פ הט”ז והגר”ז וחיי”א ועוד. ואף דהמ”ב (ס”ק יד) כתב, שסוכר המטוגן לכו”ע אינו צריך נט”י כיון שאינו מז’ משקין המכשירין לקבל טומאה, מ”מ כאן שנתערב במים יש ליטול ידים.
ד). אלא דאכתי יש ליישב קצת את מנהג העולם שמקלין בזה, דהנה נחלקו הראשונים היכא שנתערב אחד מז’ משקין בתוך משקה אחר, כגון שנתערב דבש דבורים עם דבש תמרים, דהרמב”ם (פט”ז מהל’ טומאת אוכלין הלכה ד’) כתב, דאם נפלו מים לתוך מי פירות אפילו מים “כל שהן”, מכשירין לקבל טומאה. וע”ע חזון איש (מכשירין סימן ד’ ס”ק ד’). והראב”ד (שם) חלק וכתב, דבעינן רוב מים. ולענין הלכה, הרב ערך השולחן (סי’ קנח א’ ג’), פסק כהרמב”ם. וכן הוכיח הרב אליה רבה (או’ יז) דהעיקר כהרמב”ם. והב”ד ופסק כמותם הכה”ח (סי’ קנח או’ מ) דאפי’ בקצת מים בעי נטילה. והמטה יהודה ס”ל כהראב”ד, וכן דעת המטה יוסף (שם), וכן משמע מהפמ”ג (א”א סק”ד) שכתב, שהטובל פת ביי”ש, לא הוי טיבולו במשקה כי י”ש מי פירות הוא, ואף שיש בו מים, אזינן בתר רובא. וכן נראה לפום ריהטת לשון המ”ב (ס”ק כו) דבעינן רוב מים ושכן הוא דעת הדרך החיים. איברא דבמ”ב יש לדחוק, דלא בא אלא לאפוקי מעט מים, אבל בחצי מים וחצי מדבר שאין צריך נטילה, גם לדבריו בעי נטילה. וע”ע בס’ חזו”ע – פסח (עמ’ לו ערך כרפס) מ”ש גבי הכרפס במי לימון.
אולם שוב מצאתי להרב שער המלך (ברכות פ”ו סוף הלכה א’) שכתב, דאע”ג דבשאר משקין שנתערבו במי פירות בעינן רוב במים אפילו בכל שהן מכשירין ומקבלין טומאה. וכתב שכן דעת מרן בב”י (סי’ קנח סעיף ה’) ובשו”ע גבי בשר צלי. ודחה שם דברי הרב מטה יוסף שדחק לומר שכוונת מרן דמים היוצאים מן הבשר של מי ההדחה הם יותר ממי המוהל. ע”ש. וכן ראיתי למהרש”ם בדע”ת (סי’ קנח סעיף ד’) שהעיר ע”ד הפמ”ג מדברי השער המלך הנז’. ולפי הסברו של הרב שער המלך, אין להקל ברוב אפילו בבישול, היינו אע”ג דנוסף עוד סברא לקולא. (ולא דמי למ”ש הכנה”ג סי’ קנח הגה”ט או’ ג’, דמקלין בתרתי לריעותא, דהכא הלא דעת השו”ע גופא להחמיר במוהל ובתבשיל של חיטים, אע”ג דמבושל וגם איכא רוב, ודו”ק). ונראה דגם לדעת הרב מטה יוסף, הנה שם במסקנתו כתב דנקטינן בפשיטות, דבמחצה על מחצה, צריך נטילה. ובנד”ד נראה דנכון להחמיר ליטול ידיו בעוגות אלו, כיון דבעלי המלאכה הללו לא מקפידין לשער הכמות ולהשוותם שיהיה רוב סוכר, ואדרבה שמעתי מפי מגידי אמת שעל פי הרוב כיון שאינם חפצים להוציא הוצאות מרובות, מערבים הסוכר ברוב או בחצי מכמות המים.
ה). אלא דאם מכינים עוגות אלו בבית והיה רוב סוכר כנגד המים, המקלין שלא ליטול ידיהם יש להם ע”מ שסמוכו, וכמ”ש המטה יוסף, ובצירוף עוד כמה סברות שנתבארו, יש להקל. ועוד, דהרדב”ז (שם) בתשובתו העלה, דאם נתקשו מעט ועדיין הם נגרים, צריך מחשבה למשקין. ובנד”ד הלא חשב עליו לאוכל. ומ”מ במעט סוכר או אפילו במחצה על מחצה, אכתי לא נחשב קרוש. ועי’ במטה יוסף (שם סוף או’ כה).
ומ”מ כ”ז דווקא כשיש בעוגות אלו טופח על מנת להתפיח, אבל אם יש בהם רק מעט לחלוחית כפי שמצוי בכמה סוגי עוגות, וכגון, בעוגות ‘הרוגאלך’ וכדו’ שמטפחים עליהם מעט מרוטב זה כדי להשוות להם מראה יפה, אין צריך נטילה.
