מקורות ונימוקים:
א). הנה זה פשוט דאין חילוק בין ההולכים לסחורה או לשם טיול והנאה, דהא חיוב ברכת הגומל להולכי מדבריות ילפינן מדכתיב: “תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים וכו'”. והנה חדשים לבקרים אנו עדים לתופעות מסוכנות הפוקדות את ההולכים למקומות אלו, והרבה מהסכנות נוצרות על ידי שטועים בדרכם, וכן לא פעם מגיעים לידי סכנה של התייבשות ומקרי סכנה מחוסר שתייה, וכדכתיב בקרא: “רעבים גם צמאים”, ואף שמסלולי ההליכה ע”פ הרוב מצוינים ומסומנים לבל יתעו בדרך, מ”מ שכיחא סכנתא כפי שרואות עינינו. וגם נראה דבמקומות אלו שכיחא סכנתא דחיות רעות כגון נחשים ועקרבים ושאר בעלי חיים המזיקים.
ב). וע”ע בשו”ת אגרות משה (חאו”ח ח”ב סימן נט) שכתב, דאף הנוסעים בספינה בזמננו מברכים הגומל, ואף שנגד הספינות שהיו בזמן הגמ’ והשו”ע הוטבו לענין סכנה בהרבה, ורק פעמים רחוקות טובא ארעה טביעה בספינה, מ”מ כיון שאף בספינות של זמננו אינה הצלה גמורה אף שלפעמים רחוקות אירעה טביעה שאינה מצלת, נחשב עכ”פ שנעשה לו חסד מהשי”ת שיש לברך עליו, ואף שהיה חסד קטן מכפי שהיה בימים ההם, אטו על חסד קטן לא נודה להשי”ת על שעשה עימנו חסד, עכת”ד. וכ”כ בשו”ת אור לציון ח”ב (פרק יד אות מג) דהמפליגים באניה יותר משעה וחומש לשם טיול והנאה ולא רואים אותם מהחוף, חייבים בברכת הגומל. ולפי”ד כל שכן דבנד”ד דיש להם לברך. ונראה דגם לדעת האחרונים החולקים וסוברים שאין לברך בספינות המצויות בימינו, בנד”ד מודו, מאחר ושכיח סכנתא טפי מבטביעה בספינות.
ג). ובפרט למנהג בני ספרד שהובא בשו”ע (סימן ריט סעיף ז’) דאף כשהולך מעיר לעיר אם הולך זמן שיעור פרסה יש לו לברך הגומל, משום דכל הדרכים בחזקת סכנה. וא”כ כ”ש בנד”ד, ואף אותם מבני ספרד דלא נהגו לברך כשנוסעים מעיר לעיר בימינו, היינו טעמא, לפי שהדרכים סלולות והכבישים מתוקנים ולא שכיחא סכנתא, (ועל הצלה מתאונות דרכים לא תיקנו מעיקרא לברך), וע”ע בשו”ת אול”צ (שם). אולם בנד”ד הסכנה מצויה טפי מסתם כבישים, וזה ברור.
ולפיכך גם לבני אשכנז יש לברך ברכת הגומל בשם ומלכות, ואע”ג דלא נהגו לברך כשהולכים מעיר לעיר וכנז’ בשו”ע (שם), מ”מ היינו דווקא בהולכי דרכים, אבל בהולכי מדבריות יש לברך ומהטעם שנתבאר. ולא דמי למה שצידד הביה”ל (ד”ה יורדי הים), דבנהרות או בדוברות עצים, אין לבני אשכנז לברך הגומל, דשאני התם דע”ז מעיקרא לא תיקנו אלא על יורדי הים, ולא יורדי נהרות וכיוצ”ב, משא”כ בנד”ד דאכתי לא יצא מגדר הולכי מדבריות גם אם נניח דבזמנם היתה נשקפת סכנה טפי.
ולא דמי למ”ש הגר”ח נאה בספרו קצוה”ש (סימן סה ס”ק ב’) דלמנהג בני אשכנז, הנוסעים במסילות ברזל וחולפים על פני מדבריות, לא יברכו הגומל. משום דהתם ליכא חשש של איבוד הדרך, וחיות רעות, ודו”ק. ושו”ר שכן דעת הגר”ח קנייבסקי שליט”א הובא בספר דולה ומשקה (עמ’ קכד) דהמטיילים במדבריות, או הנוסעים שם בכלי רכב, יש להם לברך ברכת הגומל בין לבני ספרד ובין לבני אשכנז. וכן הובא בשמו בגליון “אליבא דהילכתא” (סי’ ריט), יעו”ש.
ד). ומ”ש דגם אם לא ארעה להם סכנה בדרכם יש להם לברך בחזרתם, כ”כ הביאור הלכה (סי’ ריט ד”ה יורדי הים) וז”ל: ודע עוד דפשוט דלכו”ע, בין בים ובין במדבר, אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון שעבר הים ולא היה שם שום רוח סערה וכהאי גוונא, או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכהאי גוונא, אפילו הכי תקינו רבנן לברך, ואע”ג דבקרא כתיב “תעו במדבר בישימון” וכו’, וכמו כן גבי יורדי הים “ויאמר ויעמד רוח סערה” וכו’, לאו דווקא שקרה לו אלה, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה. עכ”ל. ומצאתי בחד מקמאי תנא דמסייע ליה, הלא הוא המאירי בברכות (נד.) שכתב כן להדיא. ע”ש.
וראיתי רבים מבני הישיבות הקד’, שאינם שמים על לב לברך ברכה זו בשובם מטיולים אלו, ואיני יודע על מה סמכו, ולענ”ד יש לעוררם על כך, וכן שיאמרו תפילת הדרך דניתקנה לאומרה אפי’ על הצלה פורתא, וכמ”ש בשו”ת אגרות משה (שם).
ה). ואולם קצת לימוד זכות יש בידי ללמד עלייהו, ע”פ מ”ש הברכי יוסף (סי’ ריט סק”ד) בשם תשו’ הר”י מיגאש, דמי שהכניס עצמו למקום סכנה והיה בידו להישמט, וכגון, חבוש על עסקי ממון, ויש ביכולתו לשלם מס קצוב ולהיפטר, ולא עשה כן, דיש לצדד דאינו מברך הגומל ביציאתו, לפי שהוא סובב הסכנה לעצמו. ועפי”ד כתבו כמה אחרונים דאם אדם עבר ניתוח פלסטי וכד’, אינו מברך הגומל כשנתרפא, עי’ בשו”ת מנחת יצחק ח”ב (סימן מז), ובשו”ת צי”א ח”י (סי’ כה), ובשו”ת יחוו”ד ח”ד (סימן יד), וצ”ל דמה שתיקנו ברכה בהולכי מדבריות וימים אף שגם הם הכניסו עצמם לסכנה בידים, דשאני אלו הדברים, שכך מנהגו של עולם שלצרכי החיים עוברים ממקום למקום, משא”כ בדברים אלו שחורג ממנהגו של עולם. ומיניה לנד”ד, דמכניסים עצמן בידים למקומות סכנה אלו. ויש שטענו דהאידנא נעשו גם טיולים אלו כצורך גופני ונפשי ומסדרי החיים הם, ואנא אמינא דמי יימר שחייבים לילך דווקא למקומות טיול אלו. וצ”ע. וטוב לכוין לצאת יד”ח ע”י אחר המברך.
