מקורות ונימוקים:
תרופה שאיננה ראויה לאכילה איננה צריכה כשרות לכל השנה
בגמרא מסכת עבודה זרה דף ס”ז: מבואר כי נותן טעם לפגם מותר הואיל ודורשים את הפסוק ‘לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה’, כי מאכל הראוי לגר לאכילה קרוי נבילה, אולם מאכל שאיננו ראוי למאכל הגר איננו קרוי נבילה ואין בו את איסור התורה לא תאכל כל נבילה.
למרות שדברי הגמרא עוסקים בהיתר נותן טעם לפגם, כתבו הפוסקים דאף בנוגע לאיסור עצמו אם נפגם מאכילת כלב פקע ממנו איסורו. כן כתב הש”ך ליו”ד סימן קנ”ה ס”ק י”ג. וכן הוא אף בנוגע לאיסור אכילת חמץ בפסח, אם נפסל מאכילת כלב איננו אסור מעיקר הדין.
כן העלה בשו”ת יחווה דעת חלק ב’ סימן ס”ב, בנוגע לנידון שימוש בפסח בחומצת לימון שמפיקים אותה מחיטים. וכתב שם שמאחר ולפני נתינת חומצת הגפרית בתרכובת נהפך הכל לעפר בעלמא ונפסל מאכילת הכלב, אין מקום לאסור גם לאחר נתינת חומצת הגפרית שנעשה על ידי כך חומצת לימון, ואף על פי שמבואר ביורה דעה (סימן קג סעיף ב), שדין נותן טעם לפגם מותר אינו אלא כשפוגם מתחילתו ועד סופו, אבל אם פוגם ולבסוף השביח אסור, אולם זהו כשמשביח מעצמו, אבל כשמשביח על ידי תערובת אין בזה איסור כלל.
אמנם נחלקו הראשונים האם יש איסור ‘אחשביה’, בנוגע לאדם האוכל מאכל שנפסל לאכילה, כגון האוכל פת שעיפשה, שלמרות שאיננה אסורה באכילה, משום דין אחשביה נחלקו הראשונים האם אסור לאוכלו, ודעת הרא”ש שאע”פ “שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מ”מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור” וכן פסק השו”ע להלכה לעניין איסור חמץ.
אכן אין הדברים אמורים אלא בנוגע למאכל שאוכלו כדרך אכילה, אולם בנוגע לגלולות העשויות מתערובת חומריים כימיים, שאינם ראויים למאכל, ובפועל אף איננו אוכל אותם אלא רק בולע אותם, אין בזה גם ‘אחשביה’, לפיכך אינן צריכות כשרות.
בפרט שאין הדברים אמורים בנוגע למצב בו אנו יודעים בוודאות שיש איסור בגלולה, אלא הוא ספק, וקרוב לוודאי שיש בגלולה תרכובת ותערובת של חומרים רבים, שחלק מהן בוודאי אינן איסור.
נוסף לאמור, ישנו צד היתר נוסף, גם אם לבסוף הגלולות ראויות למאכל. הואיל ובעת הליך הכנת הגלולות, הינם עוברים הליך הכנה כימי בו החומרים שמקורם מאיסור מאבדים את צורתם ואינם ראויים למאכל, ורק לאחר עירובם בשאר החומרים הופכים לראויים למאכל, ובמצב כזה פקע מהם האיסור. כפי המבואר בדברי הגמרא והראשונים, שבמצב כזה האיסור הופך לפירשא בעלמא ומותר. כפי שכתב הרא”ש בפרק כל הבשר לעניין בהמה כשרה שינקה מן הטריפה, שהחלק הקרוש הנמצא במעיה הרי הוא פירשא בעלמא ומותר באכילה. ואף שיש החולקים על היתר זה, הסכימו הפוסקים לדרך היתר זו כפי שכתב החת”ס בתשובה חלק יו”ד סימן קי”ז, בנוגע להיתר שמן הנעשה מחרצנים של סתם יינם של עכו”ם.
כן כתב גם בשו”ת יחווה דעת חלק ב’ סימן ס”ב, בנוגע לחומצת לימון בפסח, שבנידון זה כיון שנפסל לגמרי ונעשה עפר בעלמא, עדיף מדין נותן טעם לפגם. כמו שכתב בשו”ת זרע אמת חלק ב’ (סימן מח). וכן מתבאר ממה שכתב רבינו הרא”ה בבדק הבית (דף קט ע”ב), שכל שנפגם לגמרי מתוך שנשתנה הרי זה כעפר בעלמא ושוב אי אפשר לו להיאסר כלל.
אמנם, עיין בשו”ת אור לציון חלק א’ סימן ל”ד שכתב לחלוק על דברי מרן הרב עובדיה זצ”ל בשו”ת יחווה דעת הנ”ל, וכתב שאין ללמוד מהיתר זה לעניין היתר איסור שעבר שינוי כימי, משום שיש להבדיל בין שינויים שנעשו בתהליכים טבעיים, ובין שינויים שנעשו בידי אדם, עיי”ש.
לפיכך למעשה אין צורך בכשרות ככל שגלולות אלו הינם עשויות מתערובת כימית, ואינן ראויות למאכל. אולם במידה והגלולות הינם תוספי תזונה מחומרים הראויים למאכל, או שאת הגלולות הכימיים ציפו בממתיק כל שהוא הראוי למאכל, יש צורך בכשרות על הגלולות, או לחילופין להגיע לבירור כלל הרכיבים מהם עשויות הגלולות על מנת לברר שאין בהם תערובת איסור
