שאלה: האם יש חיוב לכסות או להוציא הסכינים מע”ג השולחן בשעת ברכת המזון, או שמא אינו אלא הידור בעלמא?
תשובה: חובה מן הדין להיזהר שלא להשאיר סכינים מגולים על גבי השולחן בשעת ברכת המזון, (ובשבת ויו”ט ראה בביאורים), וכשאחרים סועדים עמו על גבי השולחן והם עדיין באמצע אכילתן, אין קפידא בדבר.
א). כתב השו”ע (סימן קפ סעיף ה’) נוהגים לכסות הסכינים בשעת ברכת המזון. ומקור דבריו ברוקח (סימן שלב) ושם נתבאר הטעם, משום דשולחן דומה למזבח, וכתיב “לא תניף עליהם ברזל”, ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. וכ”כ ה”ר דוד אבודרהם (עמוד שכ), והשבלי הלקט (סימן קנה). וכתב שם עוד טעם בשם ר’ שמחה, דפעם אחת היה אחד מברך ברהמ”ז וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר בחרבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו ועל כן נהגו לסלק הסכין. וראה בספר כף החיים (סימן קפ ס”ק טו) שהביא בזה בשם המקובלים, עוד כמה וכמה טעמים ע”פ הסוד.
והנה גדולי הפוסקים הזכירו מנהג זה ללא שום עורר וחולק, ואדרבה גדולי האחרונים עד אחרוני זמננו הזכירו והחזיקו בתר המנהג, וכמ”ש הלבוש (סי’ קפ או’ ה’), המג”א (ס”ק ד’), ברכי יוסף (סי’ קפ או’ ד’), הגר”ז (סעיף ו’), והמשנה ברורה (סי’ קפ ס”ק יא), וכ”כ בבן איש חי (ש”ר פרשת חקת אות ו’), ובכה”ח (שם). וכן פסק בשו”ת שבט הלוי ח”ח (סימן קסח או’ ג’), אלא שכתב שם, שזהו רק דין לכתחילה ואינו מעכב את ברכת המזון. ופשוט.
ב). ומכאן ראיתי וגם תמהתי על מה סמכו רבים וטובים ובתוכם גם תלמידי חכמים ויראי ה’, שלא מקפידין לכסות או להוציא הסכינים בעת ברכת המזון, והוא מנהג קדום.
ואף שבימינו קשה למצוא בעוונותינו מי שיבוא להצטער טובא כשיזכר בחרבן הבית עד כדי שיבוא לידי סכנה, מ”מ לא יצילנו לפי שאר הטעמים שנתבארו בפוסקים.
ג). אולם בסכין שאינה מיועדת לחיתוך אלא למריחת ממרחים וכיוצ”ב, יש שכתבו להקל, ראה מ”ש במ”ב הוצאת “דרשו” ח”ב (סי’ קפ הע’ 7). ואפשר דאף לטעם הרוקח דשולחן דומה למזבח ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך, בסכינים אלו שאינם ראויים כ”כ לקצר, יש להקל.
ד). אלא דיש לעיין אם הקפידא היא דווקא בסכין המונח לפניו, אבל כשנמצא על השולחן אך לא בסמוך לו אין קפידא, או שמא אין חילוק בדבר, ונפק”מ טובא כשסועדים כמה בני אדם סביב שולחן אחד, וכן ‘בשמחות’ ובישיבות וכד’, ולכאו’ נראה שדבר זה תלוי בהנך טעמים שנתבארו לעיל בטעם הכיסוי, דלפי הטעם שהשולחן דומה למזבח, ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל, לפי”ז אין חילוק וכל שנמצא על השולחן מעכב, אולם לפי הטעם של צער החורבן, שמא כשאינו מונח לפניו אדהכי והכי מידכר. ולהלכה ראוי לחוש לכל הטעמים וכנז’ באחרונים.
ומיהו אפשר דמה שרבים לא נהגו בשמחות וכד’ לכסות את הסכינים של שאר יושבי השולחן, הוא לפי שקשה לדקדק ולדעת אם אכן סיימו את המאכל אשר לפניהם.
ה). והנה אם האחרים המסובים על שולחנו עדיין עסוקים באכילה והוא רוצה לברך ברהמ”ז, נראה דאין לחוש בזה, לא מבעיא לפי הטעם של שמא ימית עצמו, י”ל דלא חשו בזה אלא בכליו, אלא גם לפי הטעם דחשיב כמניף ברזל על המזבח, כל עוד שאר המסובים אוכלים בהם חשיבי ככלי סעודה. וע”ע בשו”ת ויען דוד ח”א (סימן כח). ועי’ בשו”ת שערי יושר – חנניה ח”ג (סימן מ) שצידד ג”כ להקל בכה”ג, ומטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא שלפי הטעם של צער החרבן, אכתי לא יגהה מזור.
ו). ואם נזכר באמצע ברכת המזון שעדיין לא כיסה או סילק הסכין מהשולחן, מותר לכסות הסכין אפילו באמצע הברכה, ואע”ג דאסור לעשות אפילו תשמיש קל בשעת הברכה ואפילו של מצווה, וכמבואר בשו”ע (סי’ קפג סעיף יב, ובסי’ קצא סעיף ג’), הכא שאני, דהוא לצורך ותועלת ברכת המזון, ועי’ היטב במ”ב (סי’ קצא סק”ד), ודו”ק.
ז). ומיהו בשבת ויו”ט, כתב השו”ע (שם), דנהגו שלא לכסותו. וכן הביא הרחיד”א בברכי יוסף (אות ד’) בשם מהר”ם קורדובירו שאין לכסות בשבת ויו”ט. ושכ”כ מהר”א אזולאי זלה”ה בהגהו’ כת”י, דאין מכסין בשבת ויו”ט, וטעמו ע”פ הסוד. אולם המג”א (ס”ק ד’) כתב בשם הלבוש, דאין חילוק בין שבת לחול ומכסים אף בשבת. וגם הגר”ח פלאג’י בספרו רוח חיים (שם) כתב, דמנהגו בימות החול להסיר את הסכין מעל השולחן, ובשבת לכסותו תחת המפה. וגם הגרי”ח זצוק”ל בבא”ח (ש”ר חקת אות ו’) כתב, דהמנהג להסיר אף בשבת ויו”ט. וכן כתב הכה”ח (שם). ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד.
