מקורות ונימוקים:
בגמרא ביבמות דף לז: איתא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה. כן פסקו הטור והשולחן ערוך להלכה אבן העזר סימן ב’ סעיף י’ ובסימן קי”ט סעיף א’.
אולם מאידך מבואר בגמרא שם, רב כי איקלע לדרדשיר מכריז ואמר מאן הויא ליומא, ורב נחמן כי איקלע לשכנציב, מכריז ואמר מאן הויא ליומא.
מבואר שהאמוראים הקדושים כאשר היו יוצאים לדרכם למקום מרוחק מביתם, היו נושאים אישה אפילו לכמה ימים, בכדי שלא לשהות בלא אשה.
בביאור הדבר כתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה סוף הלכה כ”ח, שטעם הדבר הוא הואיל והיו מודיעים מראש שהם נושאים את האשה רק לכמה ימים על דעת לגרשה, ובאופן כזה שהדבר נעשה בידיעה והסכמה תחילה הדבר מותר.
ועיין במשנה למלך, שם פרק כ”א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ”ח, שהקשה כיצד הדבר מותר והרי הוי בכלל גרושת הלב שכתב הרא”ש בסוף פרק ב’ דנדרים שהוא אסור כי מתוך שגמר בדעתו לגרשה מהרהר באחרת. ואם כן מה יועיל שמודיעה, הרי אף אם מודיעה שייך האי טעמא דמהרהר באחרת.
ויש לחלק בין מקום שרוצה לגרשה כדי לקחת אשה אחרת, לבין מי שרוצה לגרשה לא בשביל לקחת אחרת, שאין בזה איסור גרושת הלב, אלא גניבת דעת כמאמר הכתוב אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך, שבמקום כזה כאשר מודיעה תחילה הדבר מותר.
ויש שכתבו לתרץ על פי דברי הבית שמואל והגט מקושר שכיון שבשעת הביאה אין דעתו לגרשה אלא לזמן המוגבל אין לחוש בזה לבני גרושת הלב.
למעשה, במקרים חריגים כמו אשה יבמה הזקוקה לייבום והיבם אינו כשר לחליצה, התירו לישא את היבמה על דעת לגרשה לאחר היבום. ובתנאי שיודיענה קודם לכן שדעתו לגרשה כאמור.
עיין בזה בשו”ת יביע אומר חלק ה’ אבן העזר סימן י”ח, על נידון כזה שהגיע לפניו ביבמה שנפלה לפני יבם שהוא איטר, והתעורר חשש ממשי שהיבמה לא תצליח לעשות לו חליצה בשני הרגלים בבת אחת, ועלולה החליצה להיות פסולה ותצטרך ליפול לפני האחים האחרים אלא שאינם נמצאים בארץ היבמה. והעלה מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל שיש להעדיף שישאנה ואחר כך יגרשנה, כי היבמה הסכימה לכך מדעתה.
