מקורות ונימוקים:
אם יש אחרים שיתקנו:
הנה נכנסים בזה לסלע המחלוקת אם יש איסור לפני עוור, והרי זה כתרי עברא דנהרא, וכמבואר במשנה למלך (פ”ד מהל’ מלווה ולווה הלכה ב’) דבתחילה כתב בשם הרב פני משה, שבמקום שהמלווה בריבית היה מלווה אותם דמים לאדם אחר יהודי בריבית אינו עובר משום לפני עוור אם ילווה הוא בעצמו, דלא הוי כתרי עברא דנהרא, אולם המל”מ חלק עליו דכיון דגם אם האחר היה נותן היה עובר על לפני עוור, לא נפטר הוא בזה מאיסור לפני עוור. ולמעשה רבים מהפוסקים צידדו לאסור כדעת המשנה למלך, וכן פסק מרן החיד”א בברכ”י (חו”מ סימן ט’ ס”ק ג’), ובספרו יעיר אזן (מערכת ל אות יג), וכתב שכן הסכימו כמה גדולים לסברת המשנה למלך. וכן פסק החוות דעת (יו”ד סי’ ק”ס בביאורים וחידושים ס”ק א’). וכן מבואר בפת”ש (סי’ קס ס”ק א’) דאליבא דהתוס’ והר”ן דס”ל דאף בחד עברי דנהרא איכא עכ”פ איסורא דרבנן, א”כ הכא אף אליבא דהפני משה איכא איסור דרבנן. גם הגרי”ש אלישיב זצ”ל פסק, כדעת המשנה למלך, ודחה הדעות החולקות, הובא בספר קובץ תשובות ח”א (או”ח סימן לח). וכ”פ בשו”ת אור לציון ח”ב (פמ”ג אות ב’ בביאורים). (אלא שכתב דהיכא שמצויים גויים יש להתיר אף ע”י יהודי, דהוי רק איסור מסייע). וראה עוד בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סימן לח).
מסייע במומר:
אלא דאכתי היה מקום לדון להיתרא ע”פ מה שפירש הדגול מרבבה בביאורו על הש”ך שם, דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג, יש חיוב להפרישו. וא”כ לכאו’ ה”ה בנד”ד אינה מחויבת להפרישה כיון שעל פי רוב עושה כן בדעת גמורה. אולם נראה דזה אינו, דאף הש”ך לא התיר אלא במסייע דהוא איסור דרבנן, ולא בתרי עברי דנהרא דהוא איסור דלפני עוור דאורייתא, וכאן הוי תרי עברי דנהרא לרוב הפוסקים וכפי שנתבאר לעיל (אות ב’). ועוד, דהרבה אחרונים חלקו על הש”ך בזה, כמבואר במג”א (סימן שמז), ובמ”ב (סי’ רמג ס”ק ב’). ועוד, דלא נראה לדון אותם נשים כישראל מומר או כעושה חטא בדעת, דכאן אינה מתכוונת אלא לייפות עצמה ולא בכדי להכשיל אחרים.
ניתן להשתמש בהיתר:
והיה מקום לכאו’ לפתוח פתח ולהתיר, על פי מה שנתבאר במסכת שביעית (פ”ה משנה ח’) דב”ש אומרים דאין למכור לחשוד על השביעית פרה שמא יחרוש בה, וב”ה מתירין מפני שיכול לשוחטה. והלכה כב”ה. ואע”פ שרוב הפרות הנמכרות קאזלי לחרישה וכדאי’ בב”ק (דף מו.), ובב”ב (דף צב(:, ועוד דניכר לפי הדמים דדמי חרישה יקרים יותר, וכ”כ שם הר”ש בפירושו. ואפ”ה כיון דאיכא למיתלי בהיתר תולין. ואפי’ כשאין אפשרות להשיג רק על ידי, והוי כתרי עברי דנהרא, אם איכא למיתלי בהיתרא תולין, כדמבואר בתוס’ בע”ז (דף יד: ד”ה מקום), וכן משמע מהריטב”א (שם טו:) דאיסורא דאורייתא של לפני עוור איכא רק כשודאי יעבור העבירה במה שנותן לו, ורבנן התירו במקום דאיכא למיתלי בהיתר, ול”ש אם יכול להשיג במקום אחר או לאו. וראה עוד בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”א סי’ עב). וש”מ דאף באיסור דאורייתא תולין. וכן הוכיח מכאן בשו”ת עין יצחק – ספקטור ח”א (סימן יג), ע”ש.
וא”כ אפשר דהוא הדין בנד”ד, דאפשר שלא ישתמש בזה באיסור וכפי שציינת בשאלתך, ואין צריך לשאול את בעל הבית למה ייעודו, וכההיא דשביעית דאין צריך לברר מהי שימושו בפרה. וכיוצ”ב סמך להתיר בשו”ת חתם סופר (חיו”ד סי’ יט) למכור ביצים לעכו”ם אף שמצווים הם באבר מן החי, דשמא יעמידו עליהם תרנגולים, ואפי’ בביצים הטרופות בקערה, התיר שם משום דאיכא למיתלי בהיתר שמא ישתמשו בזה לשאר מלאכות וכגון לדבק. וכן חזיתי בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סי סז) שהתיר למכור שמלות ללא וחולצות של נשים ללא שרוולים, לפי שיש לתלות בהיתר שמא ילבשו מתחת לזה בגדים. וע”ע בזה בשו”ת שבט הלוי ח”א (חיו”ד סימן סב).
וראה עוד בירושלמי והובא בתוס’ בגיטין (סא. ד”ה משאלת), דמה שמותר לאשה להשאיל לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, ואפילו כשיודעת שאין לה פירות של היתר שאינם קדושים בקדושת שביעית, מפני שאפשר שרוצה נפה בשביל לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בו סמנים, תנור לטמון בו פשתן. ואע”פ שדברים אלו רחוקים מהמציאות, מ”מ מפני דרכי שלום התירו. וכתבו שם התוס’ דתלייה זו רחוקה היא טפי מפרה לשחיטה דמבואר במתני’ בשביעית להיתר, דכיון דרוב תנורים עשויים ומיעודים לבישול ולא לטמון בו פשתן, וכן טחינה ברחיים, ולהכי הוצרכה המשנה להתיר משום דרכי שלום.
ובנד”ד אם דליכא משום דרכי שלום שהרי יכול שלא לתקן עבורו, מ”מ לפי המבואר ברמב”ן, ברשב”א, בריטב”א, ובר”ן בגיטין (סא.), דבכל אופן דאיכא הנאה כגון במכר שמרויח מעות, אף אם ליכא דרכי שלום, מותר למכור דבר איסור כשיש לתלות בהיתר, ואפילו בתלייה רחוקה, כההיא דירושלמי דנפה לכבור בה חול וכו’, ושמפני כך המשנה בגיטין הוצרכה להגיע לטעם דדרכי שלום, לפי ששם מיירי בהשאלה דאין לה רווח, לפיכך אי לאו משום דרכי שלום, אין להתיר, ודלא כר”ת.
עוד יש לצרף לקולא, מש”כ בשו”ת כתב סופר (יו”ד סימן פג) דכל שאינו מסייע לגוף העבירה והוא שלא בשעת העבירה, ליכא איסור מסייע, ומקורו מרש”י בגיטין (סא.). ולדידיה ה”ה בנד”ד דשעת העבירה והסיוע אינם נעשים אלא לאחר זמן כשתצא לרה”ר ותכשיל. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן סב) ללמד זכות על המוכרים בגדי פריצות נשים, ונסתמך ג”כ ע”ד הכת”ס הנז’.
