מקורות ונימוקים
מעלת עשרת ימי תשובה
בגמרא מסכת ראש השנה (טז:) אמר רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה.
הרמב”ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ד) לאחר שביאר שתקיעת שופר בראש השנה באה בשביל לעורר את האדם מתרדמתו בהבלי העולם, ולהורות לו להתבונן מה המטרה שלו בעולם וכמה הוא צריך להטיב דרכיו, וכן שבמצוה אחת יכול הוא להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות והצלה. סיים וכתב שמפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושים עד שיאור היום.
וקודם לכן (פרק ב הלכה ו) כתב הרמב”ם, שאע”פ שתמיד התשובה והצעקה יפה, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר “דרשו ה’ בהימצאו”.
ורבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב אות יד) כתב: בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר השם, לבו יחיל בקרבו, בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלקים יביא במשפט את כל מעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, ולא ישגיח לפתח ולשדד אדמתו, ולא יפנה דרך כרמים, ולא יתרפה ביום צרה מהכין לב להינצל כצבי מיד.
וממשיך רבינו יונה בתוכחה בזה הלשון: לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ועבודתם עדי ערב, בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם! הלא להגותם יהגה לבם ביום שידובר בם, שנאמר (שיר השירים ח, ח): “מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”.
ולכן מסיים רבינו יונה, כי ראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפילה ורינה, ולהפיל תחינה, והעת – עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט ח): “בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך”, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה “דרשו ה’ בהמצאו” – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
כל יום שבין ר”ה לכיפור – מתקן את כל ימי השנה שכנגדו
כתבו בספרים הקדושים [מהרח”ו בשער הכוונות (דף צ טור ג) בשם מהר”ם גלאנטי ששמע כן ממורו האריז”ל, והובא בכף החיים (סימן תקסב ס”ק יד). וכ”כ המשנה ברורה (סימן תרג סק”ב) בשם היערות דבש (ח”א דרוש א). והובאו בחזון עובדיה (הלכות עשרת ימי תשובה הלכה ט והערה יב), שציין לעיין עוד בדרושי הצל”ח (דרוש יט בתחלתו) ובשו”ת ישכיל עבדי (ח”ו ‘דעה והשכל’ סימן יז)]: שבעת הימים שבין יום ראש השנה ליום הכפורים הם נגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כחו ויכוין לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל: ביום ראשון בשבת יכוין לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוין לתקן כל ימי שני שבאותה שנה, וכן על זה הדרך.
אמירת סליחות ותהילים בעשרת ימי תשובה
והנה הזכרנו למעלה את ריבוי הסליחות שבימים הללו, וצריך שבאמת לא יהיו מן השפה ולחוץ, או כזמירות ושירים, אלא החי יתן אל לבו להתבונן מה הוא מוציא בשפתיו, הן אם זה וידוי, הן אם זה בקשת רחמים, והן אם זה פסוקי המלכת הקב”ה.
וכל זה ענין של סליחה שבין אדם לקונו, אבל לגבי מה שפגע בחבירו, מבואר במשנה מסכת יומא (פרק ח משנה ט) שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה חברו. והנה יש שנוהגים לשלוח מכתבים של שנה טובה לקרובים ולידידים, וזה דבר חשוב לחזק את הקשר עם האהובים לנו, אבל יותר נצרך זה לבקש סליחה ממי שנפגע ממנו והגם שזה לא כל כך נעים, ואדרבא לפום צערא אגרא. וכמובן שלא ישכח את עצמו, ולא יתעסק רק בדברים שבינו לחביריו, אלא יפשפש בחדרי לבו ובתהלוכתיו לראות מה צריך לתקן ואיך יוכל לתקן, וה’ יהיה בעזרו.
בנוסף לאמירת סליחות, זמן עשי”ת מתאים לאמירת תהילים. ויש כאלה שמסיימים בראש השנה פעמיים את התהילים, אשר ק”נ פרקים שבו פעמיים יוצא כמנין כפ”ר (150 X 2 = 300), ובעשי”ת אפשר לסיים עוד פעם את התהילים, או (למי שלא הספיק בר”ה) להשלים את מספר הפרקים שחסרים לו למנין כפר. ויש שמתחילים את כל זה חודש לפני, וכמובא במשנה ברורה (סימן תקפא ס”ק ג) בשם המטה אפרים, בזה הלשון: נוהגים בכל יום של ימי החול מר”ח אלול ואילך אחר התפילה אומרים בצבור עשרה מזמורים וכו’, ובימי התשובה שבין ר”ה ליוה”כ אומרים יותר מעשרה מזמורים כדי לגמור התהלים פעם שלישית קודם יוה”כ.
על נחיצות אמירת פרקי תהילים בימים אלו, נלמד מלשונו של ספר ‘אלף המגן’ בשם הספרים הקדושים: הרגיל בתהילים דוחה כל מיני פורעניות ופגעים רעים מעליו ובני ביתו ומשפחתו וכל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות טובות והצלחות ורחמים וחסדים. ואין לך דבר להגן מפני המזיקין, כאמירת קדיש על תהילים. וצריך לומר תהילים במתון, ולא לחטוף פרקים
ריבוי הגוונים בימים הללו
אם ניתן את הדעת נבחין כי אע”פ שכל הימים הללו מיועדים לתשובה ותיקון המעשים, בכל זאת יש בהם מגוון סגנונות ומספר אווירות, שבכל אחד ואחת אפשר לרכוש התעלות שונה, ובה להתקרב לבוראנו.
בתחילתם יש לנו את יום הדין – יום ראש השנה, אשר הוא מתפרס על שני ימים ונקרא בפי חז”ל (עיין ביצה ד: ורש”י שם ד”ה אסורה בזה, שו”ע או”ח סימן תצו סעיף ב) “יומא אריכתא”, וכידוע בראש השנה לא מזכירים חטאים אלא מתעסקים רק באימת הדין ובהמלכת הקב”ה. עוד יש לנו שני ימי צום בעשי”ת, כי מלבד צום יום כיפור שנצטוונו עליו מן התורה, יש גם את צום גדליה שתיקנו לנו רבותינו (ראה להלן הרחבה בזה), ובאמת יש שנוהגים להתענות בכל ימי עשי”ת [ואמנם דרגה זו כמעט אינה שייכת לדורנו, וכל אחד צריך לעשות לפי כוחו וטבעו ולא לקפוץ לדרגות שלמעלה מכוחותיו, שאז חלילה זה יכול לבוא על חשבון דברים אחרים חשובים יותר]. כמו כן כאמור, תמיד יש לנו שבת בתוך עשרה ימים אלו, והשבת הנמצאת בין ר”ה ליו”כ נקראת ‘שבת שובה’ ובה גם כן יש לעסוק בתשובה, אך באוירה שבתית ומרוממת יותר, וכמובן יש להקפיד במיוחד בשבת זו, להיזהר ולהישמר בכל הלכותיה, ולא לבוא לידי חשש חילול שבת באיזו מלאכה דאורייתא או איזה שבות דרבנן. ויש לנו בסופם את יום הכיפורים, אשר כלשון שאנו אומר בתפילת יו”כ הוא “יום אדיר בימי השנה” היום היחיד שהשטן לא יכול לקטרג (‘השטן’ בגימטריה 364, ובשנה העברית יש 365 ימים. להורות שכל ימי השנה יש לו רשות להשטין ולקטרג, אבל ביום כיפור אין לו רשות), יום שבו אנו נדמים כמלאכים וכביכול נכנסים לתוך כנפי השכינה והקב”ה מטהר אותנו כמו מִקְוֵה שמטהר את מי שנכנס לתוכו. ומעניין שקודם יום הכיפורים בערב יום הכיפורים יש מצוה מיוחדת לאכול, שזה גוון נוסף של “יום חול” שיש בו מצוה מהתורה להרבות באכילה.
גם יש לשים לב, שכאמור עשי”ת מלבד ימי החול שבהם מורכבים הם מג’ דרגות קדושה: – ‘שבת’ שהוא דרגת הקדושה החמורה ביותר (המחלל שבת דינו בסקילה, והמומר לחילול שבת כמומר לעבודה זרה). – יו”כ שהוא אסור במלאכה כמו שבת אך אין בו חיוב מיתה על עשיית מלאכה (אלא רק כרת בידי שמיים). ר”ה שדינו כדין יו”ט שמותר לעשות בו מלאכת אוכל נפש.
נמצאנו למדים כי ימים אלו עמוסים בגוונים של קדושה הארה וטהרה, ולא נותר לנו אלא לנצל אותם כראוי, ובפרט שכאמור בכלל ימים אלו הקב”ה קרוב אלינו ויש אפשרות להשיג במאמץ קטן מה שבשאר ימים לא ניתן להשיג במאמצים גדולים וכבירים.
צום גדליה
כאן המקום להרחיב בעניינו של יום צום גדליה (כפי שהובא בקונט’ עבודת יוה”כ לרה”ג יוחנן רוזנברג שליט”א), אשר לא לחינם הונח לנו בתוך עשרת תשובה, כי בודאי הוא חלק מהמהות של ימים אלו, וחבל שזה יהיה איזה צום שמחפשים איך לעבור אותו בלא להרגישו.
הגמרא במסכת ראש השנה (יח:) אומרת “צום השביעי” זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו.
וכתב הרמב”ם בהלכות תעניות (ריש פרק ה) שיש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב. ומנה שם הרמב”ם בראשונה את יום שלישי בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן.
בכדי להבין יותר מה בדיוק אירע שם, ומהו הרקע ההיסטורי לקביעת צום גדליה. נעתיק קטע הסבר מתוך ספר התודעה:
צום זה תקנו חכמים על הריגת גדליהו בן אחיקם, שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה בעצת מלך עמון. וכשנהרג גדליה כבתה גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר החרבן הראשון, ושארית יהודה גלתה מארץ ישראל, ונהרגו אלפים רבים מישראל.
כשהחריב נבוכדנאצר מלך בבל את בית המקדש והגלה את העם לבבל, השאיר בארץ דלת העם והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם. והיהודים אשר ישבו במואב, בעמון ובאדום ובשאר הארצות, כשמעם כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו – וישובו אל ארץ יהודה ויעבדו את הכרמים אשר נתן להם מלך בבל, ותהי להם הרוָחה.
אולם מלך בני עמון, שעינוֹ היתה צרה בשארית יהודה, שלח את ישמעאל בן נתניה להכות נפש את גדליהו, ובחֹדש השביעי בא ישמעאל אל גדליהו למצפה. ואף כי הוגד לגדליהו שישמעאל זומם לרצחו, לא האמין לדבר, שלא רצה לקבל לשון הרע, וקבל את ישמעאל בכבוד. וישמעאל הרג את גדליהו ואת רוב היהודים אשר היו אתו שם, ואת הכשדים אשר השאיר אתו מלך בבל. היהודים הנשארים בארץ חששו מנקמת מלך בבל וברחו למצרים. וכך נתפזרה שארית הפליטה והארץ נשארה שממה. לזכר צרות אלו קבעו את ‘צום השביעי’, ביום הריגת גדליהו בחֹדש השביעי.
ובספר יסוד ושורש העבודה (פרק יא אות ה) אחר שכתב שנקבע צום זה על הריגת הצדיק הגדול גדליה, ועל הריגת עם הקודש בני ישראל לאלפים ורבבות, ועל חורבן הארץ הקדושה מכל וכל. כתב שלכן בכל עת ובכל רגע של יום צום זה, יכניס בלבו כל איש ישראל מעם קדוש, צער ואנינות גדולים, לקונן על חורבן בית מקדשתנו ותפארתנו ועל ארצנו החרבה ועל הריגת הצדיק הזה.
