השתטחות ותפילה בקברות הצדיקים – מקורות בדברי חז”ל

יש להקדים, שאין אנחנו מתפללים לצדיקים עצמם שהם יושיעו אותנו, כי אם יעשו כן זה באמת כעין עבודה זרה, אלא אנחנו מתפללים לה’ שיושיע אותנו בזכות הצדיקים, ומותר אפילו לבקש מנשמת הצדיק “להתפלל” להקב”ה עבורנו, כמו שכתבנו לבאר כל זה בארוכה בס”ד בתשובה אחרת. [אך כפי שכבר כתבתנו לכם, אע”פ שיש מעלה בהשתטחות בקברות הצדיק, אין להרבות בזה, הן מצד ביטול תורה, הן מצד החשש להתדבקות החיצונים].

ולענין המקור לתפילות בקברות הצדיקים, וכן לענין דברי הרמב”ם שהזכרתם, אעתיק בזה מה שכתבתי בספרי הקטן שושני ציו”ן (עודנו בכת”י):

נושא ההשתטחות על קברות הצדיקים (בעתות צרה מיהא, צרת הפרט או הכלל), מוזכר להדיא בש”ס ובמדרשי חז”ל בכמה דוכתי, דכנודע כלב בן יפונה השתטח על קברי האבות כדי להינצל מעצת המרגלים[1], ויוסף הצדיק התפלל בקבר אמו ע”ה כאשר עבר שם עם אורחת הישמעאלים[2], וכמו כן בעת שיעבוד מצרים כאשר נאמר “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו” השתטחו בני ישראל על הארונות של השבטים (בניו של יעקב אבינו ע”ה) כדי שיתפללו על גאולתם[3], וכן ירמיה הנביא לאחר החורבן הלך למערת המכפלה לבקש מהאבות להתפלל[4], ואלמנת הנביא עובדיה התפללה על קבר בעלה כאשר יורם בן אחאב זמם לקחת את בניה[5].

וכן רבי מני בריה דרבי יונה, כאשר ציערוהו אנשי בית הנשיא, השתטח על קבר אביו והודיע לנשמת המנוח את צערו, ועי”ז ניצל בדרך נס[6]. ורב חביבא העיד על ת”ח שנתעוור, שהתפלל במערת הקבורה של רבי חייא, ונתרפא[7].

וכמו כן מובא בגמ’ כדבר ידוע, שכאשר העולם צריך לגשמים, יוצאים לבית הקברות, אלא דנחלקו האמוראים בטעם הדבר[8], ועכ”פ מודו תרוויהו דע”י שהולכים לבית הקברות של זרע היהודים, המתים מבקשים עלינו רחמים[9] (וכל שכן אם הולכים אל קברות הצדיקים דעדיף טפי[10]). ובמדרש רבה מובא[11], שאחד מתלמידיו של רשב”י היה שוכח את תלמודו, והלך לבכות בבית הקברות, וגילו לו בחלום מה עליו לעשות, ונושע.

ויתירה מזו מובא בחז”ל, שאחת הסיבות שהקב”ה הסתיר את מקום קבורתו של משה רבינו, היינו, משום שאילו היו משתטחים על קברו ומבקשים את הגאולה, היתה הגאולה מגיעה בהכרח, טרם זמנה[12].

ובמדרש רבתי[13] נאמר לגבי מקום קבורת רחל אמנו: “ויצב יעקב מצבה – כדי שידעו ישראל את קברה וישתטחו עליה, ותבקש עליהם רחמים” ע”כ[14].

ועל כולם, נושא ההשתטחות מבואר באר היטב בספר הזוהר הקדוש, שמאריך בדבר בכמה דוכתי[15]. וע”ע בהערה[16].

ובכן מצינו במלכים א’[17] בפסוק “ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה, ויאמרו אליו אנשי העיר, הקבר איש האלקים וגו'” שעם ישראל היו משמרים מסורת מיקום קברות הצדיקים גם לאחר מאות שנים מעת הקבורה[18].

ועל סגוליות קברות הצדיקים (לאו דוקא לענין השתטחות ותפילה) מצינו במלכים ב’[19], שכאשר השליכו גופת אדם בתוך חפירה באופן שנגעה בעצמות אלישע הנביא ע”ה שהיה קבור שם, חזר האיש לתחיה, שנאמר: “וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו”, ומכאן למדו חז”ל[20] “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן”[21]. ועל גודל קדושת קברו של משה רבינו אמרו חז”ל “שאם ינקב נקב מקבורתו של משה אין כל העולם כולו יכול לעמוד באורה”[22]. ועוד אמרו רבותינו ז”ל, שבזכות עצמותיו של יוסף הצדיק, נקרע הים בצאת ישראל ממצרים[23] (וע”ע לקמן פרק ???, שהבאנו מאמרי חז”ל נוספים בענין עצמות יוסף ומעלתם). ועל אודות קברו של האמורא “רב”, העידו חז”ל שהיו לוקחים מעפרו כסגולה לריפוי קדחת[24]. ועוד מצינו בחז”ל, שהצמחיה שמסיבב לקבר, מושפעת מזכות האדם הנקבר[25].

ומצינו בחז”ל נמי ענין של “לימוד” אצל קברות הצדיקים[26].

וראה עוד במה שכתבנו במקום אחר, שהבאנו שכבר הכריעו כל האחרונים ז”ל, שההשתטחות על קברות הצדיקים היא בגדר “מנהג ישראל” מקדמא דנא, ואין להרהר אחריה ח”ו.

[ומה שכתב הרמב”ם[27] “ולא יפנה אדם לבקר הקברות” עכ”ל, פירשו הראשונים והאחרונים ז”ל באופנים שונים, והצד השווה שבהם, שאין כוונת הרמב”ם להביע התנגדות להשתטחות בקברות הצדיקים[28]. והרמב”ם גופיה כתב באיגרת, דבעת ביקורו בארץ ישראל נסע במיוחד לחברון כדי להשתטח במערת המכפלה, ולאחר מכן קבע את הימים האלה מידי שנה בשנה לימי שמחה ומשתה על שזכה להתפלל בקברי האבות[29]].

מקורות:

[1] בסוטה דף ל”ד ע”ב. [והבט וראה למוהרח”ו זלה”ה בספר עץ הדעת טוב פרשת בשלח דף קע”ז ע”א, עה”פ “ועליתם בהר”, שמשה רבינו ע”ה רצה שגם שאר המרגלים ישתטחו במערת המכפלה, כדי לעורר את האבות ע”ה להתפלל שעם ישראל יזכו להיכנס לארץ, עיי”ש].

[2] ספר הישר (הקדמון, מתקופת בית שני, ונחשב בספרי הפוסקים למדרש חז”ל) פרשת וישב. עיי”ש. ואף גם זאת הבט וראה להגאון המהר”ש קלוגר זצ”ל בספרו חכמת התורה (מהדורת חכמת שלמה) פרשת וישב על הפסוק “וישלחהו מעמק חברון” (בראשית ל”ז י”ד), שכתב שעוד לפני מכירת יוסף, כאשר יוסף ירד דותינה לראות את שלום אחיו, התפלל במערת המכפלה שלא ינזק (ובכן ניצל מהמות), וסיים מהרש”ק “וזה אמת לדעתי בעהי”ת”, עיי”ש.

[3] זוהר פרשת שמות דף ט”ז ע”ב על פי ביאור הרמ”ק בספרו אור יקר כרך ז’ עמ’ פ”ח. ובהגדת מוסר אביך עמ’ שע”ג כתב דכן איתא להדיא ב”מדרש”, ובעניי אנכי לא ידעתי היכן ימצא תמצא מדרש זה, אלא כאמור זהו ביאור הרמ”ק בכוונת דברי הזוה”ק.

[4] איכה רבה, בפתיחות סי’ כ”ד, ועיי”ש בענין התפילה מול הר נבו (ובעהי”ת נרחיב בזה במקומו). וע”כ תרגום שני על מגילת אסתר שירמיה הנביא אח”כ התפלל גם בקבר שמואל הנביא (“ואזל ונפל על קברי נביא וכו'” עיי”ש כל המעשה).

[5] זוהר חדש מגילת רות דף ל”ח ע”ב. ובאוצר המדרשים אייזנשטיין עמ’ קמ”ה.

[6] תענית דף כ”ג ע”ב.

[7] בבא מציעא דף פ”ה ע”ב (אם כי משם אין ראיה כולי האי ואכמ”ל).

[8] תענית דף ט”ז ע”א: “למה יוצאין לבית הקברות. פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים”. ועיין סוטה דף לד ע”ב תוס’ ד”ה אבותי.

[9] כ”כ ריטב”א בתענית שם, דגם מ”ד דס”ל ד”הרי אנו חשובין לפניך כמתים”, מודה ואזיל לטעם השני, “כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים”. עיי”ש.

וצאינה וראינה למוהרי”מ מזרחי זלה”ה בשו”ת פרי הארץ ח”ג סי’ ז’ דף י”ט סוע”א שכתב לדייק מדברי התוס’ בתענית שם (ממה שכתבו דעפ”י גמ’ זו נהגו ללכת בכל ט’ באב לבית העלמין – וכן הוא במפה בשו”ע באו”ח סי’ תקנ”ט סע’ י’) דהמנהג כמ”ד דטעמא הוא כדי שהנפטרים יבקשו רחמים עלינו, דהרי לענין ט’ באב שאין עצירת גשמים אלא צער החורבן שייך רק טעם זה שיתפללו על הגאולה ולא שייך כולי האי לאידך טעמא, עיי”ש, ואע”ג שאח”כ כתב בפרי הארץ שם דבפסקי התוס’ (וכן נמי בשו”ע או”ח סי’ תקע”ט) מבואר דנקטי כאידך טעמא (ולכן נדחק גם לגבי דברי התוס’ הנ”ל), הנה בהגלות נגלות דברי הריב”א הנ”ל אין סתירה בין הדברים והכל עולה בקנה אחד, כי לדידן שני הטעמים הם נכונים וק”ל.

[10] כ”כ הגאון מהר”ש לאנייאדו זלה”ה בספרו כלי פז על ישעיהו פרק ח”ן פסוק י”ב, עיי”ש. ופוק חזי במטה משה סי’ תתל”ט, דלגבי מנהג ההליכה לביה”ק בערב ראש השנה, הביא את הטעם ד”הרי אנו חשובין לפניך כמתים” כלפי ההליכה לקברי “צדיקים”, וז”ל: “ואח”כ הוכלין על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו”. עכ”ל [ואח”כ הביא ג”כ טעמא דבקשת רחמים]. וכלשון הזה כתב ג”כ בשל”ה הק’ במס’ ר”ה פרק נר מצוה אות י’ בשם מצאתי כתוב.

[11] קהלת רבה פרשה י’ אות א’ עה”פ אם קהה הברזל.

[12] גמ’ סוטה דף י”ד ע”א לפי גירסת עין יעקב: “ואמר רבי חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד ביהמ”ק ליחרב ולהגלות ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכי’ ויתחננו למשה ויאמרו לו “משה רבינו עמוד בתפלה בעדינו”, ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וכו'” ע”כ [וכן הוא בהגהות הב”ח שם בסוטה, וכן גרס רבינו בצלאל אשכנזי ז”ל בדרשותיו פרשת דברים (סוף עמ’ רל”ה במהדורת ש”ב הגרי”ב שליט”א), וכ”כ דגרסינן בספר מנורת המאור אלנקואה פ”ב הל’ תעניות, וגירסא זו הובאה בשפיטות (כגירסא יחידה) בספרי דבי רב רבים וכגון בפחד יצחק לאפרונטי מע’ צרכיו פ”ה, ובכתונת אור להגאון בעל שו”ת פנים מאירות פרשת וישלח דף י”ח ע”א, ובספר כנויי נדרים למהרש”ק בפתיחה ד”ה והנה אחז”ל, ובספר יקר הערך למוהר”ר מעתוק ן’ עמרם מע’ מ’ אות י”ג, ועוד].

וע”ע להגאון מוהרי”ץ דושינסקי זצ”ל בספר תורת מהרי”ץ פרשת בלק דף ע”א ע”ג, שכתב מדנפשיה דבודאי אילו היה ידוע מקום קבורתו של משה רבינו, כל התפילות שהיו עם ישראל מתפללים שם היו מתקבלות והיו זוכים לכל הישועות, כיון שמשה רבינו מעולם לא שבו תפילותיו ריקן, וכל שכן אחרי מותו, דגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, אלא דאיתא בבמדבר רבה “לפי שנתעצל משה בהריגת זמרי לפיכך לא ידע איש את קבורתו”, והיינו שכיון שמשה רבינו נתעצל בדבר זה שהיה מביא כפרה לעם ישראל, נבצר ממנו זכות זו שמקום קבורתו יהיה מקום תפילה לעם ישראל לכל הישועות, עכ”ד עיי”ש. ובדומה לזה כתב מסברא דנפשיה הרה”ג ר’ יאשיהו יוסף פינטו שליט”א בספרו זוכר לברית סוף מאמר כ”ו.

[13] מדרש בראשית רבתי פרשת וישלח עמוד ק”ע.

[14] בענין קברה של רחל אמנו, הזכרנו לשון המדרש הנ”ל דוקא, ולא לשון חז”ל בשאר דוכתי, מפני שבשאר דוכתי לא מוזכר להדיא ענין ההשתטחות על קברה, וכך נאמר בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה פ”ב: “ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת – מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת, אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה”ד קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.” ע”כ. והיינו דגם בלי השתטחות רחל עמדה להתפלל עליהם, כאשר נלקחו לשביה ועברו בקירוב מקום לקברה. וכמובן אין בזה כל דמות סתירה למדרש בראשית רבתי שהזכרנו בפנים, דהמדרש שהבאנו בפנים עוסק בסיבת העמדת מצבה על קברה (“ויצב יעקב מצבה”), והוא כדי שיוכלו בני ישראל בכל הדורות להשתטח על קברה, ואילו המדרש שהבאנו בהערה עוסק בסיבת מיקום הקבורה (“ותקבר בדרך אפרת”), שהוא כדי שהיא תעמוד ותתפלל כאשר עם ישראל עוברים דרך שם בעת יציאתם לשביה ע”י נבוזרדאן.

ועכ”פ גם בפסיקתא רבתי (מהדורת איש שלום) פיסקא ג’ מבואר דהכוונה היא שיהיו משתטחים על קבר רחל (וגם על קבר האבות במערת המכפלה, אלא שההשתטחות על קבר רחל מועילה יותר לענין הגאולה), ושם נאמר: “שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא שלי, מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה מנין שכן כתב בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.” ע”כ.

[15] וכגון בפרשת אחרי מות דף ע’ ע”ב: “ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא, אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא, ובכאן על קברייהו אינון דאתחזו לאודעא להו, מאי טעמא, דשויין רעותא דילהון לאתדבקא נפשא בנפשא, כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון ומודיעי להו צערא דעלמא, וכלהו עאלין בההוא פתחא דג”ע ומודיעי לרוח, ואינון רוחין דמתעטרן בג”ע מלאכי עלאין אזלי בינייהו וכלהו מודיעין לנשמה, ונשמה אודעת לקודשא בריך הוא, וכולהו בעאן רחמי על חיין, וחס קודשא בריך הוא על עלמא בגיניהון. ועל דא אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו’.” ע”כ, וראה שם עוד באריכות רבה מאוד.

[16] וישנם מקומות נוסיפים בחז”ל שאמנם אינו מפורש בהם ענין ההשתטחות על קברות הצדיקים, מ”מ האחרונים פירשו שזו היתה כוונת חז”ל. וכגון בהא דאיתמר בברכות דף ח”י ע”א ד”רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות”, דביאר הרמ”ע מפאנו זלה”ה במאמר הנפש ח”ה פ”ד שבאו להשתטח על קברות הצדיקים עיי”ש. ובגמ’ בסוטה דף י’ ע”א: “ותשב בפתח עינים – א”ר אלכסנדרי מלמד, שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו”, שפירש רבינו אליהו מזרחי בפרשת וישב ל”ח י”ד שהכוונה היא שהתפללה במערת המכפלה. וכן במדרש שמות רבה פרשת וארא פרשה ח’ נאמר: “מה עשה שלמה, ארז”ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר ה’ אלהים אל תשב פני משיחך.” ע”כ, ופירש השפת אמת ב”ליקוטים” פרשת וארא, דלאו דוקא “הביא” (דהרי אסור להביא את ארון המת למחנה שכינה), אלא הכוונה היא ששלמה הלך להתפלל בקבר דוד המלך ע”ה, עיי”ש. וכן במדרש הנעלם פרשת חיי שרה דף קכ”ו ע”א נאמר “רבי אבא סבא קם על רגלוי ואמר מנוחה ושלום גרמין יהא לך ר’ שמעון בן יוחאי דחזרת עטרה ליושנה” – ופירש מהריא”ז מרגליות זלה”ה בספר כחו דרשב”י מערכת ג’ אות א’ דרבי אבא סבא השתטח על ציון הרשב”י במירון ואז “קם על רגלוי ואמר וכו'”. וכן בכמה דוכתי.

[17] פרק כ”ג פסוק טו”ב.

[18] כמו שכתב הרד”ק על הפסוק הנ”ל, וז”ל: “ויאמרו אליו אנשי העיר – קבלה היתה בידם. כי מעת שנקבר שם הנביא עד הזמן ההוא יותר משלש מאות וחמשים שנה, אלא קבלה היתה בידם, בן מפי אב.” עכ”ל.

[19] פרק י”ג פסוק כ”א.

[20] חולין דף ז’ ע”ב.

^[21] ופירש רש”י שם הטעם דנקטו “יותר” מבחייהן: “ואילו בחייו כשרצה להחיות בן השונמית, הוצרך לשום פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים.” ע”כ

[22] פסיקתא רבתי פיסקא כ”א (עשרת הדברות פרשה קמייתא) בשם רשב”י.

[23] מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח (מסכתא ד”ויהי” פרשה ג’): “שמעון איש קטרון אומר בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים שנאמר ויעזוב בגדו אצלה וינס החוצה (בראשית ט”ל י”ב) וכתיב הים ראה וינס (תהלים קי”ד ג’).” ע”כ. ובבראשית רבה פרשת וישב פרשה פ”ד הוסיפו עוד: “א”ר יודן ב”ר שמעון, אף הירדן לא נקרע אלא בזכותו של יוסף.” ע”כ. ועוד מצינו, שכל מקום שהיה שם קברו של יוסף, היה מתברך בזכות קברו, כדאיתא בבראשית רבתי פרשת ויחי: “בתחלה היה נקבר בשדה אחד, ונתברך כל השדה בשבילו כשהיה קבור שם, כשראוהו, אחרים גנבוהו משם ונשאוהו וקברוהו בשדותיהם כדי שיתברכו. נשמע למלכות, אמרו חכמי פרעה מצרים אינה שותה אלא מימי נילוס, קברו אותו בנילוס, נתברך בזכותו. מיד עשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס, כדי שלא יבא עליהם רעב.” ע”כ.

[24] סנהדרין דף מ”ז ע”ב: “קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא” ע”כ.

[25] רש”י על מלכים ב’ פרק כ”ג פסוק טו”ב (על הפסוק שהזכרנו לעיל בענין “הקבר איש האלקים”), מביא מדברי המדרש (לפנינו לא מצאתיו לעת עתה): “מה הציון הלז – ראה קבר מצדו אחד עלה קמשונים וחרולים וצדו א’ הדסים ובשמים ותמה עליו ואמר מה זה”, וראה שם בהמשך, שפשר הענין הוא שנקבר רשע (נביא שקר) ליד צדיק (נביא אמת) ליד, כך שליד הצדיק גדלו הדסים ובשמים, וליד הרשע גדלו קמשונים וחרולים.

^[26] כגון בבבא קמא דף ט”ז ע”ב אודות קבר חזקיהו המלך: “וכבוד עשו לו במותו – מלמד שהושיבו ישיבה (תלמידים לעסוק שם בתורה) על קברו.” ע”כ. ובמדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור לו: “מעשה ברבי יהושע בן לוי שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה, והיו עסוקין במדת [גירסת מוהרז”ו על מדרש רבה פרשת נח פל”ח: במערת] ר’ שמעון בן יוחאי, וכו'” ע”כ (ואם כי יש לדחות שהכוונה היא למערה שבה הרשב”י התחבא מהרומאים, מהמשך דברי המדרש שם משמע יותר שהכוונה היא למערת הקבורה של הרשב”י).

^[27] בפ”ד מהל’ אבל הל’ ד’. והוא לשון הברייתא באבל רבתי פ”ד הל’ י”ב.

^[28] בשו”ת הריב”ש סי’ תכ”א, אחר שהזכיר בשאלה שם לשון הרמב”ם הנ”ל, כתב וז”ל: “הלשון הזה הוא קצת סתום, גם יש שנוי בנוסחא בקצת ספרים, שכתוב בהן ולא יפנה אדם לבית הקברות. ונראה פי’ הלשון הזה, שהוא מחובר למה שלמעלה ממנו, שכתב שאין עושין נפש לקברי הצדיקים, והוא הבנין שעושין על הקבר כדי שיהיה נזכר שם הנקבר בבנין ההוא, והצדיקים אין צריכין לזה, שמעשיהם הטובים הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבית הקברות כלומר שאין להביט אל בית הקברות ולבנין שעל קבריהם, כי אם למעשיהם. ואף לפי הנוסחא הכתוב בה לבקר הקברות, כך פירושה ג”כ, שלא יביט אדם לבקר מפני הבנין ההוא, כי אם למעשיהם הטובים יפנה, וזה די להם לזכרון תמיד.” עכ”ל (והאריך הרחיב שם לדחות ביאורים אחרים בכוונת הרמב”ם). וכן פירש מרן הכסף משנה שם. והרדב”ז בביאורו על הרמב”ם שם כתב וז”ל: “ופירוש לבקר הקברות הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת וזה יש בו מדרכי האמורי, אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם.” עכ”ל. ויש שכתבו (בהגהות לריב”ש הנ”ל) להגיה בדברי הרמב”ם דצ”ל “ולא ימנע אדם לבקר הקברות”, דלפ”ז מקור הרמב”ם הוא במסכת שמחות ריש פרק ח’, דעד ג’ ימים (ויש גורסין ל’ ימים) מותר לבדוק את הקברים לוודות שלא טעו לקבור אדם חי, עיי”ש. ובספר בנין יהושע מסכת שמחות פרק ח’ סק”א כתב ליישב דמקור הרמב”ם הוא ממסכת שמחות הנ”ל בלי צורך להגיה, והוא עפ”י מה שכתבו הדרישה ביו”ד סי’ שצ”ד סק”ג והש”ך שם סק”ב דמה שכתוב במסכת שמחות שפוקדין על המתים ג’ ימים, היינו בימיהם שהיו מניחין את המת בכוכין, שאז היה אפשר לראותו, משא”כ האידנא שקוברים אותו באדמה, אפי’ ביום הראשון אין לפתוח את הקבר כדי לבדוק אם הוא חי, וראה ביאור הענין בשלחן גבוה ביו”ד שם סק”ו. והם הם דברים הרמב”ם דאין לבקר (לבדוק) הקברות. ובשו”ת חת”ס ח”ב חיו”ד סי’ של”ח (ד”ה ובזה יובנו) הרגיש בפירוש זה, אך נתקשה דגם כאשר היו מניחין בכוכין, היו ממלאים בעפר, וא”כ מאי שנא. וכתב לפרש בדרך דומה, דבימי התנאים היו מניחים במהמורות עד שיתעכל הבשר ורק אח”כ קוברים באדמה כמבואר בירושלמי סוף פ”ב דסנהדרין, אזי הוא דנאמר במסכת שמחות שהיה מותר לבדוק עד ג’ ימים שמא אם הוא עודנו חי, משא”כ בזמן הרמב”ם שהיו תיכף קוברים באדמה (כבימינו) אסור לבקר (לבדוק) הקברות אם עדיין חיים באפו כי בודאי מת והוי דרכי האמורי. עיי”ש. ובשו”ת דודאי השדה סי’ א’ אות ב’ התהלך באר”ש בכעין הנ”ל, דהרמב”ם ס”ל דבזה”ז שעושים טהרה למת ומלבישים אותו תכריכים ומניחין אותו בארון ואח”כ בקרקע ומתעסקים עמו הרבה, שוב לא יתכן שהיה חי ולא הרגישו בו, ולכן כבר ביום הראשון אסור לבקר (לבדוק) הקברות אם עדיין חי. עיי”ש. ובצפנת פענח על הש”ס (עפ”י כת”י – ה’תשכ”ב) מסכת שמחות פ”ח פירש, דכיון דההיתר של מסכת שמחות לבדוק אם הוא חי אינו אלא עד ג’ ימים ולא יותר, לכן כתב הרמב”ם דאסור (וצ”ב).

והרב השואל בשו”ת טוב טעם ודעת מהדו”ג ח”ב סי’ ר”ז אכן רצה לפרש בדברי הרמב”ם הנ”ל שבדורות הראשונים לא היו משתטחים על הקברות הצדיקים ורק בדורות האחרונות החלו בדבר זה, ועל זה השיבו הגאון מהרש”ק וז”ל: “ידידי, זה ודאי אינו, דמימות עולם היא להתפלל על קברי הצדיקים, ומקרא מלא הוא ויבא עד חברון וכו'” וראה שם שהאריך הרחיב בזה מדברי חז”ל, ופירש את דברי הרמב”ם בשלושה אופנים שונים עיי”ש. והניף ידו שנית בעין דמעה (חוברת חמישית הנקראת מאיר עיני המחכים לסליחתו) דף ב’ ע”ג.

ויש בכל זה אריכות דברים באחרונים, וע”ע במעבר יבק אמרי נעם פרק מ’, ובספר מנחם אבלים מע’ ב’ ערך ביקור, ובשו”ת תורת יקותיאל מהדו”ת חאו”ח סי’ צ”ג ד”ה ועיין, ובשו”ת דברי יואל מסאטמר ח”א חיו”ד סי’ ק’ אות א’, ובשו”ת לבושי יו”ט סי’ ט”ל ד”ה והנה בשו”ת, ובשו”ת אגרות משה ח”ד מיו”ד סי’ ז”ן אות ה’, ובשו”ת יין הטוב חיו”ד סי’ י”ב ד”ה ומה שכתב, ובספר ניר לדוד פינקל ח”א ב”אקדמות מילין”, ובשו”ת חמדת צבי ח”ב סי’ כ”א אות ז’-ט’, ובשו”ת מאזנים למשפט ח”א סי’ ל”ז, ובשו”ת שבט הלוי בח”ג סי’ קס”ב (ומש”כ בח”ז יעלה ויבוא זכרונו בהמשך מילתין בעיה”ת), ובשו”ת דברי יציב חיו”ד סי’ זכ”ר ובספרו שפע חיים מכתבי תורה ח”ד סוף סי’ קמ”ב, ובשו”ת עטרת פז ח”א כרך א’ או”ח סי’ י’ עמ’ רכ”ג, ובספר שם טוב כאסר על הרמב”ם שם, ובספר נהגו העם בהל’ אבלות אות מ”ג, ושאר אחרונים רבים ועצומים.

[29] איגרת הרמב”ם שהועתקה בספר חרדים במצוות התלויות בארץ ישראל פרק ג’ (ונדפסה איגרת זו ג”כ בסוף פירוש הרמב”ם למס’ ראש השנה מהדורת בריל, וראה גם בספר איגרות הרמב”ם בהוצאת הרב שילת ח”א עמ’ רכ”ד), וז”ל: “ובאחד בשבת, ט’ בחודש [מרחשוון], יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל ית’ על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיה לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה’ ואכילה ושתיה. אלקים יעזרני על הכל ויקוים לי נדרי לה’ אשלם אמן”. עכ”ל. ומובא ג”כ בשל”ה הק’ מסכת יומא פרק נר מצוה אות צ’.

ויש לציין שגם רבינו דוד הנגיד הראשון (בן רבינו אברהם בן הרמב”ם), אשר כידוע נלחם רבות ליישב משנת זקנו הרמב”ם ז”ל והיה “קנאי” לפסקיו, השתטח על קברי הלל הזקן ושמאי הזקן במירון (כ”כ בספר ארץ חיים סתהון יו”ד סי’ רמ”ג סע’ ז’, וראה גם במבוא לספר מדרש רבי דוד בהוצאת הגר”א כ”ץ, עמ’ י”א). וכן נכדו, רבינו דוד הנגיד השני ז”ל (זה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות שהפיץ בד’ כנפות הארץ את החרם החמור נגד מבזי כבודו של הרמב”ם ושל ספריו), כתב באיגרת ששלח לאנשי קהילתו (נדפסה בריש ספר מלחמות ה’ בהוצאת הג”ר ראובן מרגליות זצ”ל, עמ’ מ”ג, מתורגם מהעברית), שייצא למסע השתטחות (ג’ייארה) על קברות הצדיקים ושיתפלל עליהם עיי”ש.