מקורות ונימוקים:
מתניתין ב”ק ריש פרק הגוזל ומאכיל דף קי”א:, הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם.
ובגמ’ מבואר, אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מאי טעמא כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי. ושאלה הגמרא מדברי המשנה דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם, ותירצה הגמרא, אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש, ע”כ.
בדברי הגמרא מבואר, שהגונב והאכיל אחרים מגנבתו, אם האחרים שאכלו מן הגניבה, אכלו קודם יאוש, הרי הם מחוייבים להשיב את הגניבה, והנגנב יכול לגבות את ממונו מן הגנב או מהאחרים שאכלו. ורק אם אכלו האחרים לאחר יאוש פטורים מתשלום, הואיל וקנו הגנב את גניבתו ביאוש ושינוי רשות, ורק הגנב לבדו חייב בתשלומים.
וכן פסק השולחן ערוך להלכה חושן משפט סימן שסא סעיף ה’ בזה”ל: לא הוי שינוי אלא אם כן מכרו או נתנו לאחר. אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו, כאילו נטלו מבית הבעלים, אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני, או אם ירצה יגבה חצי מזה וחצי מזה. ואם פרעו השני לראשון, או שהגזלן הראשון מחל לשני, אינו כלום, כי אין דינו של שני אלא עם הבעלים, ל”ש אם ידע השני שהוא גזול ביד הגזלן ל”ש שלא ידע. ואפילו אם אכלו השני, חייב לשלם לבעלים.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, הואיל ובעל מכונת הממתקים לא התייאש, שהרי לא נודע לו כלל על הגניבה, וקיימ”ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. לפיכך האוכל את הגניבה חייב לשלם עליה לבעליה.
