לאכוף על ילדה לא לדבר עם נערים, האם זה נכון?

שאלתך חשובה מאד במיוחד שמדובר כאן על איסור חמור מהתורה.

נקדים הקדמה קצרה. כידוע לך, הקב”ה ברא את העולם באופן שהאדם נולד כתינוק קטן שאינו מבין מאומה, אח”כ הוא גודל ונהיה ילד, ומבין קצת יותר אבל עד ה”בר מצוה\בת מצוה” עדיין אין לו דעת מספיק, אח”כ הוא גודל עוד אבל אומרים חז”ל שעד גיל 20 עדיין אין לו דעת מיושבת לגמרי. ויחד עם תהליך הזה, הקב”ה נתן לילד את ההורים, שעליהם התפקיד להדריך את ילדיהם בדרך הנכונה, כי כאמור הילד לבד אין לו את היכולות לדעת את הכיוון בצורה מושלמת. אז, כמו שאם ילד בן 5 רץ לכביש הסוער, כיון שאינו מבין את משמעות מעשיו בזה, וחובת ההורה היא להציל אותו, וזה מה שהקב”ה דורש ממהורה, כך אם נערה בת 15 מכניסה את עצמה לשיחות עם נערים, כי איננה מבינה מספיק את הסכנה הרוחנית הכרוכה בזה, חובת ההורה לעשות את כל מה שאפשרותה להציל אותה, וזה מה שהקב”ה דורש מההורים.

כמובן אין צורך להרים את הקול ואין צורך באיומים וכל שכן לא בהרמת יד, אלא מדברים עם המתבגרת על ידי הסמכות הטבעית של ההורים, “אמא לא מסכימה, נקודה” ללא סערת רגשות אלא ביציבות נינוחה, להעביר את התחושה שיש כאן “קיר”, ש”לא שייך” ואין מה לדבר בכלל, הכל תוך תחושה פנימית שברור לאמא שהנערה רוצה לשמוע בקול אמא (כי זה הטבע הפנימי האמיתי של הבנים והבנות שלנו, שחפצים בזה), וברור שהנערה מסוגלת לשמוע לאמא , וברור גם שהיא תשמע לאמא כי היא “אמא” ולה המסכות (ואגב לא תמיד צריכים להסביר כל דבר, רק אם זה בבחינת “נעשה ונשמע”, שקודם כל שומעים בקול אמא, ואח”כ אפשר גם להחכים ע”י הבנה הענין, לצורך הידיעה ולא לצורך היישום). אל דאגה, הבת יודעת שאת אומרת זאת לטובתה, לא תחששי לרגע לשום מחשבה אחרת.

הבת שלך היא נסיכה, כמו כל בנות ישראל, היא בת מלך מלכי המלכים הקב”ה, ועל מלכה חשובה כזו צריכים להגן, ולא ח”ו להפקיר ביד נערים שהיום רק מדברים ומחר גם צוחקים ומחרתיים קצת יותר מזה, כי כך דרכו של היצר להתחיל כל דבר לאט לאט. [ומספיק ששיחות אלו גורמות לה “להרגיש בנוח” עם גברים, זה כבר נזק גדול להמשך הדרך, היא אמורה להיות שמורה עד לחתונה בעזרת ה’]. וההגנה הטובה ביותר היא לומר את ה”לא” החלטתי והברור לדברים שעלולים להזיק לה רוחנית, ללא כל היסוס. וצריכים לדעת שגם נפשית, זה מה שטוב לילדים ולנערים שלנו, הם רוצים את ההדרכה שלנו, הם רוצים שניתן להם את הגבולות, שאבא ואמא יגנו עליהם, ויגידו את ה”לא”. גם אם הם מתחננים אחרת, בנפשם עמוק הם משתוקקים שנעמיד בפניהם חומה מפני סכנות (רוחניות וגשמיות) של העולם. [כל זה מגובה במחקרים].

בעולם הכללי, מה שכתבנו כאן עלול להישמע כ”לא יפה”… כביכול איזה זכות יש לנו “להתערב” לנערה ב”החלטות” שלה, אבל גם אצלם אם פתאום הנושא הוא “סמים” וכדומה, אז הם מבינים היטב שצריכים להתערב “ואין דבר כזה” לתת לנערה את הפיקוד בידיים, כי היא חצתה קווים אדומים… אז התורה הקדושה יש לה קווים אדומים עוד הרבה לפני הסמים, כי הקב”ה שברא את העולם הוא יודע מה מזיק לנפש שלנו ולא רק מה שמזיק לגוף שלנו. ולמעשה הגישה הזו של העולם הכללי כבר הוכיחה את עצמה ככושלת, רואים מול עינינו איך הנוער נראה אצל אלו ש”מתחנכים” באופן זה, ולהיכן הוביל החינוך הכללי. אז אין לנו להתבלבל מרוחות זרות, ועלינו כהורים, לעמוד על המשמר, ולהגן מבנינו ובנותינו מליפול שולל אחר מצודות היצר, וזה תפקידנו וזה חובתנו.

וברשותך אני רוצה לדעת גם בנקודה שמשתקפת מהמכתב שלך, שאמנם נראית נקודה “צדדים” אבל יש בה חשיבות לא מבוטלת. דיברת הרבה בנושא של הגיסה שמביעה דעתה בחינוך של הבת שלך, וזה גרם לך להיכנס לספיקות. זה לגיטימי שאדם יכול להביע דעה בחינוך, מתוך רצון לעזור, ולשוחח עם ההורים (ולא עם הילדים!!!) על דעותיו, אבל חשוב לדעת שבסופו של דבר בכל עניין חינוכי המחליטים הבלעדיים זה אתם ההורים, וההורים צריכים תמיד להרגיש בטוחים בעצמם שהם יודעים לקבל את ההחלטות הנכונות ללא ספק. אמרו חז”ל “שלשה שותפים באדם הקב”ה אביו ואמו”. הוי אומר שה’ בחר בך ובבעלך כשותפים שלו לכל דבר לחנך את הילדה (ואת שאר הילדים כמובן), מה שזה אומר שהקב”ה סומך עליכם באופן מוחלט שתעשו את הטוב ביותר עבור חינוך הילדה. אם הורה ניגש לחינוך בתחושה של “אולי אני לא צודק” זה הנזק הכי גדול שיכול להיות. אפשר לשמוע דעות, אבל לא להתרגש ולא להתבלבל, לדעת תמיד שאת ובעליך יודעים להגיע למסקנות הטובות ביותר עבור ילדיכם. ואגלה לך יותר מזה: אם היעוץ לא היה בכתב, לא היתי בכלל אומרת לך מה לעשות, היתי שואלת אותך שאלות עד שאת היית מגלה שאת יודעת לבד את כל התשובה בצורה הטובה ביותר (בצורה הרבה יותר טובה ממה שכתבתי כאן), כי הקב”ה שם לכל ילד את ההורים המדוייקים עבורו, וכל מה שכתבתי כאן הוא “מחוסר ברירה” כי בדרך כתיבה אין אפשרות להוביל את המהלך הנכון. אז תהיה בטוחה בעצך, ובדעות של בעלך, ולא הגיסה ולא אני ולא אף אחד אחר יודע יותר טוב מההורים עצמם.