מקורות:
הדברים מתוך ספרי הקטן שושנת העמקים דיני כתובה כרך ב’ שורש ט’ סימן ד’ ענף ג’ פרק ב’: והנה בעיקר מה שהתירו הראשונים (ומרן השו”ע) לקיים אשה שעברה על דת, איכא לאקשויי איככה נוכל להתיר לו והרי חשודה היא להכשילו בעתיד. ואחשבה לדעת לכאו’, דביאור הדבר הוא עפ”י מה שהרחבנו בדלותינו לעילא מן כל (סימן א’) גבי פלוגתא דרבנן ורבי מאיר ורבי יהודה בכתובות דף עב’ ע”א, דלפי פשטן של דברים, גם רבנן מודו ואזלי לרבי מאיר ולרבי יהודה דהבעל יש לאל ידו להזהר ולא להכשל, כגון שיפריש חלה לעצמו, ולא טענו רבנן אלא דאין הבעל מחוייב לעשות כן (אולם הבאנו שם עקולי ופשורי בזה, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא). וכן מפורש לעיני כל ישראל בחי’ הריטב”א בכתובות דף עב’ ע”א ד”ה ואלו יוצאות, דהעלה דההיתר לקיים אשה שעברה על דת הוא בתנאי: “אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו”. עכ”ל. ובהמשך דברי הריטב”א (ד”ה תניא היה רבי מאיר), לגבי מח’ רבי מאיר וחכמים הנ”ל, פירש בדברי חכמים (במה שהשיבו לטענת רבי מאיר שישנה תקנה לאשה נדרנית שיחזור ויקניטנה וכו’) וז”ל: “ואמרו לו חכמים שאין זו תקנה ברורה”. עכ”ל. כלומר דאכתי יש חשש שתנדור ולא תקיים, ועם זאת מודים חכמים מיהא דיש בזה תקנה קצת ואין הכרח שאכן תכשל בנדרים. ולכן אתי שפיר דמצד אחד מותר לקיימה, ומאידך מצווה להוציאה.
ברם בלכתך בדרך זה עדיין לא נושענו בנוגע לדין אשה שהכשילה את בעלה לשכב אצלה להיות עמה בהיותה נדה, והרי בזה לכאו’ לא שייך הסברא שכתבנו דהבעל יכול להזהר כי הרי סופרת לה לעצמה ואין מידה מציל. וממה שכתב השו”ע בסתימות דמותר לקיים אשה שעברה על דת, משמע בוודאי דה”ה אפי’ לאשה שהכשילתו בנדה (שזו אחת מהדוגמאות העיקריות של “עוברת על דת משה” שהובאו במשנה ובשו”ע).
ולכו חזו נא להגאון מוהר”י מליסא זלה”ה בספרו חוות דעת סי’ קפה’ סק”א עמד בזה וכתב דאשה שהכשילה את בעלה באיסור נדה באמת שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה, אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת, דאין לה כל סיבה לשקר, אי לאו בימות החורף שהטבילה טירחא. עיי”ש. [ובפת”ש יו”ד סי’ קפה’ סק”ב הביא דברי החוו”ד, וכתב על דבריו דאפשר דבמקום שנותנין שכר בעד הטבילה אינה נאמנת עיי”ש].
והנה בספרי הקטן שושנת העמקים חלק דיני כתובה כרך ב’ שורש ט’ סימן ד’ ענף ג’ פרק א’ הבאנו לשון הח”מ (ואחריו הב”ש) שכתב גבי חיוב כתובה בבעל שמקיים את אשתו כשעברה על דת: “והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצניעות וחזרה ממעשיה הראשונים” עכ”ל. והבאנו שתי הבנות דבריו, ולפי הבנה אחת יתכן דזה גופא בא לאשמועינן, דמהאי טעמא מותר לקיימה יען כי נאמנת בתשובתה וסמכינן עליה אפי’ שהכשילתו באיסור נדה. משא”כ אם לא קיבלה תשובה אה”נ אסור לקיימה[1].
ואכן בשו”ת פנים מאירות ח”א סי’ יא’[2] (ד”ה והנה גם בגוף) כתב לגבי משמשתו נדה, דהא דמותר לקיימה מיירי כשטוענת שמקבלת על עצמה “לשמור על עצמה מכאן והלאה”. והיינו דמותר לבעל להאמין לכנות תשובתה לענין לקיימה. וכ”כ בכרם שלמה האאס סי’ קטו’ סע’ ד’. וכן מסיק בספר עצי לבונה סי’ קפה’ סע’ ג’ (ד”ה ועיין בספר הנ”ל, וד”ה והנה שלא). וכן נקט בפשיטות בשו”ת פרי השדה דייטש ח”ב סי’ כב’ (ד”ה ומה שהביא). וכן בשו”ת שערי רחמים פראנקו ח”א חאה”ע סי’ א’ (עמ’ שכו’ בנדמ”ח, ד”ה אשר וד”ה ואין לומר) נקט דמהני קבלת תשובה כדי להתיר לבעל לחיות עם אשתו אע”פ שהכשילתו באיסור נדה. ולכאו’ לפי דבריהם י”ל דג”כ הכשילתו במה שלא הפרישה חלה, וכיוצא בה, מיירי דוקא בשקיבלה תשובה.
ומיהו צע”ק אם ניתן לומר דנאמנת במה שטוענת שחזרה בתשובה, דשמא אומרת כן כדי שלא יגרשנה, וכדינא דההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה בסנהדרין דף כה ע”א (ונפסק ביו”ד סי’ קיט’ סע’ טו’), דאמרינן דאינו נאמן לומר שחזר בתשובה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו, עיי”ש. וכיו”ב לענין מעשרות וכנפסק ברמב”ם פ”י מהלכות מעשר הל’ א’ (עפ”י המשנה בדמאי פ”ב מ”ב ועפ”י הברייתא בבכורות דף ל’ ע”ב): “המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל ע”ה, וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים, וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן.” עכ”ל. והכא נמי דכוותיה, דלכאו’ מה שטוענת בפיה שחוזרת בתשובה על מה שהכשילה את בעלה באיסור נדה, אינו ולא כלום[3]. וכבר נתקשו בזה כמה מהאחרונים שאזכיר לקמן (שו”ת דברי חיים מצאנז וכו’). והרב פרדס רימונים אביגדור סי’ קפה’ שפתי חכם סק”א נשאר בצע”ג מכח קושיא זו עיי”ש. וזיל קרי נמי בישועות יעקב סי’ קטו’ פירוש הארוך סק”ב שהעלה דאינה נאמנת לומר שחזרה בתשובה, וה”ן עוד נביא מכלול דבריו לקמן במילתין פרק ג’.
ואכן בעזר מקודש סי’ קטו’ סע’ ד’ (ד”ה ואם) כתב דהגם דבודאי תנאי ראשון כדי להתיר לקיימה הוא שתחזור בתשובה (וכמבואר בח”מ), עם זאת אין בזה שיעור כדי שביעה לסמוך עליה היכא דהכשילתו באיסור נדה. ונשא ונתן שם כיצד ליישב הא דמותר לקיימה גם היכא דמשמשתו נדה די”ל דוקא אם יש איזה אמתלא לדון אותה לכך זכות וכו’, עיי”ש.
והגאון הפלאה בקו”א סי’ קט”ו סק”י בתירוץ קמא ג”כ דמיירי שעשתה תשובה, ושוב עלה אל הישו”ב באופן נוסף, דמיירי שנבדקת ע”י שכנותיה, וכדין אשה חרשת בשו”ע יו”ד סי’ קצו’ סע’ ח’. עיי”ש.
ובשו”ת חת”ס חאה”ע ח”ב סי’ צז’ שאול נשאל בקושיה זו ממש, דאשה עוברת על דת דקיי”ל מותר לקיימה במשמשתו נדה איך יקיימנה הא נעשית חשוד על הדבר ואבדה נאמנתה, ובתחילה רצה החת”ס שם לחדש דאפשר דמשום הכי נאמר בירושלמי דהכשילתו בנדה מיירי שאמרה “פלוני חכם טיהר לי הכתם” ולא “פלוני חכם טיהר לי הדם”, משום דא”כ בלא עוברת על דת נמי אי אפשר לקיימה מטעם הנ”ל אך כיון דלא אשתכחא שקרנית אלא בכתם ה”ל חשודה לדבר קל (כתם דרבנן) ולא נחשדה על דבר חמור (דם ראיה דבכרת) ומותר לקיימה ולא אבדה נאמנתה.
ואולם לדינא כתב שם הרב חתם סופר ישוב אחר[4], והוא כדברי ההפלאה הנ”ל דיש לה תקנה ע”י בדיקת שכנותיה, אלא דהוסיף כמה תנאים, וז”ל: “מ”מ מותר לקיימה באופן זה דכל זמן שהיא בחזקת טהרה לא נחוש לה כלל ולא הוצרך קרא וספרה לה שתהי’ נאמנת לעצמה אלא בשהגיע עת וסתה וראתה ואז הוחזקה בטומאה אי לאו קרא ה”א דלא מהימנת אבל בין וסת לוסת ליכא למיחש למידי ואמנם מימים שרגילה לראות בהן אסורה לבעלה עד שתפסוק בטהרה ע”י נשים בקיאות ותראה גם בדיקה אחת משאר הימים נקיים דבעינן ספורים לפנינו יום אחד לכל הפחות ושוב פסק חזקת ראי’ שלה ואח”כ תטבול לפנינו וכה תנהוג לעולם ולהך שיטה שכ’ רמב”ן ריש גטין דלא האמינה תורה לאשה אלא מטעם מתוך שנאמנת לעצמה מהימנת נמי לבעלה וא”כ הכא צריך שיעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה שהיא אינה נאמנת על עצמה והאחרות לא שייך בהו מתוך ע”כ יעמוד הבעל בעצמו על הבדיקה כן נ”ל נכון לדינא.” עכ”ל. והניף ידו שנית (בקצרה) בחידושיו לכתובות מהדו”ב דף עב’ ע”א.
והתנבא בסגנון זה (דתבדק ע”י שכנותיה) גם בשו”ת ברית אברהם מפיטרוקוב חאה”ע סי’ יד’ אות ו’. וכן מסיק בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א חאה”ע סוס”י מט’ (וע”ע בח”ב בחיו”ד סי’ סט’). וכ”כ בשו”ת בנין דוד ח”א סי’ יא’ אות ז’ ד”ה ולדינא. וכ”כ בשו”ת פרדס רימונים כ”ץ בקו’ היתר מ”ר דף קד’ סוע”ב (והוסיף דצריכה לטבול תמיד בין תראה בין לא תראה). וכ”כ בספר גופי הלכות סי’ קפה’ סע’ א’ בבי”ה ד”ה למנות.
וראה גם בשו”ת דבר משה אמרילייו ח”ג חאה”ע סי’ י’ דף ט”ל ע”ג ד”ה ומעתה, דבהסכמ”ה עלה למש”כ בשו”ת משפט צדק דאשה שהכשילה את בעלה באיסור נדה אם נבדקת ע”י אחרים יש לסמוך עליה, עכ”פ בגוונא דידיה דהיו עוד צדדים להקל עיי”ש. ועיין גם ביד אהרן סי’ קטו’ סקי”א, ולפי דבריו שם אם ניתן לבדקה ע”י אחרות אינו רשאי להוציאה.
ומיהו בשו”ת עמודי אור סי’ פב’, בתשובת מוהר”ר חיים בן מוהרי”ץ זצ”ל (והיא ל”ו נדפס”ה אחרי תשובת הגהמ”ח שם), השג השיג על הישוב של החת”ס וסייעתו שכתבו דתבדק ע”י שכנותיה, דהרי דוקא באשה סומא מועיל שתראה בדיקותיה לשכנות, כיון דסמכינן עליה שאכן תראה להן הכל, משא”כ אשה שחשודה להכשיל את בעלה, במה הועילו חכמים בתקנתם והרי יכולה להעלים בדיקות שיצאו פסולות, ותראה לשכנותיה רק בדיקות נקיות. ומ”מ כתב דלא שמענו מעולם שאשה שהכשילה את בעלה שתהא אסורה עליו לעולם ולא תועיל לה תשובה. וא”כ הכי הוי דינא גם אם לא ברור טעם הדבר עיי”ש.
[ובתשובת הגאון המחבר בשו”ת עמודי אור שם אות כ’, כתב דהא דמועיל תשובתה, היינו היכא דקיבלה על עצמה גדרים שונים כפי ענינה, עיי”ש].
וראה גם בשו”ת עולת יצחק ציוני ח”א סי’ רכד’, דג”כ אין דעתו נוחה בישובו של החת”ס ודעימיה, דכתב דדוחק גדול הוא להעמיד אוקימתא דמה שמבואר בש”ס ובפוסקים דמותר לקיים אשה שהכשילתו נדה דהיינו כשנבדקת ע”י אחרות, דלא מצינו שום תנא או ראשון שטרח לאשמועינן זאת. אלא צריכין לומר דנהי דגבי טבח שנמצא טריפה תחת ידו אינו נאמן לטעון שחזר למוטב עד אשר יעשה ככל משפטו ללכת לעיר אחרת וכו’, מ”מ הכא לענין אשה הקילו חז”ל שתהא נאמנת מפני שקשים גירושין.
ועוד כתב הרב עולת יצחק שם ליתוב”י דעת”א בזה (וארדוף אצי”ג תוכן דבריו עפ”י מיעוט הבנתי, כי נועם אמריו באו בקצ”ר אמיץ), והוא, דכיון דרצון הבעל הוא לקיימה (ולא לגרשה ולתת כתובה), נמצא דאין לה הנאה ממונית ישירה ומיידית במה שטוענת שקיבלה תשובה, וממילא לא דמי לטבח שטוען כן כדי שלא יעבירוהו מאומנותו. ונהי דאחרי שהבעל יקיים אותה, אם יחפוץ לגרשה יצטרך לשלם כתובה, לא מפני זה נחוש שמערימה, כיון דאין בזה הנאה מיידית והגירושין לא נראים כעת על הפרק. וכי תאמר בלבבך דשפיר יש לה תועלת מיידית בטענתה, דהרי ע”י טענתה יהיה מותר לבעלה לקיימה ולא יגרשנה, איכא למימר דסוף סוף הואיל ואין זו תועלת ממונית לא החמירו חז”ל כולי האי למאן לקבל תשובתה [אלא דינה כהני דכתב הרמ”א בחו”מ סי’ לד’ סע’ לג’ וז”ל: “אבל עבר על שאר עבירות, מיד כשמקבל בבית דין שבעירו שלא לעשות עוד, סגי ליה, ודוקא שלא העבירוהו בשביל העבירה מאיזה אומנות.” עכ”ל מור”ם, אלא דלדברי הסמ”ע צ”ע]. עכת”ד.
ובשו”ת בדבר אליהו (להגר”א אב”ד טרלא) סי’ סה’ (ד”ה אמנם דברי) ג”כ עמד במדוכה זו מדוע כתבו הפוסקים דעוברת על דת משה נאמנת לומר שחזרה בתשובה ומאי שנא מטבח וכיו”ב, וכתב די”ל דשאני אשתו של אדם דמירתתה מבעלה, ואע”ג דהיא ל”ו נתפסה בקלקולה במה שהאכילה איסור לבעלה וחזינן דלא מירתתה, י”ל דהיינו משום דהיתה סבורה שלא יתפסוה וגם אם יתפסוה לא יקפיד, אבל כעת שראתה שאכן נודע הדבר שגם בעלה עלה עשן באפו, מכאן ואילך מתייראת שפיר ונאמנת לומר שקיבלה על עצמה שלא לחזור לסורה. עכת”ד, עיי”ש.
ובערוך השלחן עפשטיין סי’ קפה’ סע’ ג’ כתב דבר נאה ומתקבל על הדעת, דהכל תלוי בעיני הבעל, דאם נראה לו שאשתו היא כנה בתשובתה, מותר לו לקיימה עיי”ש[5]. ונראה להוסיף לבאר דעתו דעת עליון, דהא דמצינו גבי טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, דלא מהימן לן בתשובתו, היינו דוקא טבח כלפי עלמא, דאין אתנו יודע מחשבות לבו, משא”כ לגבי בעל ואשתו אשר היא כגופו, לב יודע מר”ת אשת”ו, דקים ליה בגווה שאכן כנים דבריה דחזרה בתשובה שלימה, מותר לו לסמוך על הבחנתו. וכעין האי עובדא דכתובות דף פה’ ע”א, דרבא האמין לבת רב חסדא שהיתה אשתו אע”ג דמדינא אין לה נאמנות [ונהי דלדעת הרי”ף והרמב”ם בזה”ז אין דנין דין קים ליה בגוויה, כבר כתב בשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ ד”ן דהיינו דוקא לענין דיני ממונות וכיו”ב, משא”כ לענין שלא להחזיק את הזולת כחשוד להאכיל איסורין, בזה כו”ע מודו דאם מכיר בו היטב שלא יכשיל, יכול לסמוך ע”ז, ובפרט בשעת הדחק. עיי”ש. והכי נמי בנ”ד].
ובשו”ת צמח צדק האחרון חאה”ע סי’ קלו’ כתב דהכל תלוי בהבחנת הדיינים, אם נראה בעיניהם שאכן מתחרטת על מעשיה, עיי”ש. וכן הבין בפשיטות בשו”ת משפטיך ליעקב בן יעקב ח”ו סי’ ד’ עמ’ צו’. וכעי”ז מסיק בספר אבני שהם פנירי סי’ קפה’ עמ’ סט’, דאם נראה לעיני המו”ץ שדבריה כנים שאכן חזרה בתשובה, יש לסמוך עליה שלא תכשילנו שוב באיסור נדה עיי”ש.
ובספר טהרת ישראל סי’ קפה’ אות ח’ כתב לחלק בכל זה, דגם אי נימא דאשה שהכשילה את בעלה באיסור נדה שוב אינה נאמנת לעולם ואסור לקיימה, מ”מ היכא דשניהם ברצונם עברו על האיסור (כגון שהיו מאחינו התועים ה”חילוניים”) ואח”כ התחרטו ושבו בתשובה, יתכן דבכה”ג נאמנת כיון די”ל דהאיסור היה קיל לגבה יען שהיה בידיעתו וגם לא חששה שבעלה יגלה קלונה ותפסיד כתובתה, משא”כ השתא דגם הבעל חזר בתשובה. ונשאר בצ”ע לדינא, עיי”ש. וכ”כ בספר פתחא זוטא הל’ נדה סי’ קפה’ סע’ א’ אות א’. וכ”כ בטהרת הבית ח”א סי’ ד’ עמ’ קנג’ בהערה.
ושא נא עיניך וראה גם בשו”ת מר ואהלות פוסק דף פד’ ע”ג-ד’ (אהל ארץ נוד סי’ יא’) שהאריך הרחיב ליישב בדרך מחודשת הא דמותר לקיים אשה שהכשילה את בעלה באיסור נדה, עיי”ש (ולא נציע דברותיו כאן עקב האריכות).
ובשו”ת ויען דוד וייס ח”ה חאה”ע סי’ כה’ הסיק דהואיל ובטבילה איכא טירחא ובושה (וכדאיתא בנדה דף טו’ ע”ב ילדה דבזיזא למיטבל), לכן גם אם נתפסה שלא טבלה, אכתי נאמנת לבדוק את עצמה, ומה שאינה נאמנת לטבול אפשר לתקן ע”י שתעיד עליה הבלנית, וכל זה בתנאי שעכ”פ טוענת שחזרה בתשובה עיי”ש.
וע”ע בהמשך מילתין פרק ג’ וד’ בענין ההשלכות למעשה מקבלת חרטת האשה, ביחס למעמדה כעוברת על דת.
אחרונים שחידשו הסתייגות ביחס להיתר לקיימה
ובשו”ת המבי”ט ח”ב סי’ מז’ הגם דלא הקשה להדיא כיצד מותר לקיים אשה שהכשילתו ולא נחוש שתכשילנו עוד, מ”מ הבין (עפ”י הרי”ף) דהא דמותר לקיים אשה שעוברת על דת היינו דוקא כשעברה באקראי (לאחר התראה), אך אם רגילה בכך, מחוייב להוציאה ואף כופין אותו להוציאה (מחשש שתכשילנו עוד בעתיד). וכ”כ בשו”ת מהר”י הלוי סי’ ט”ל (ד”ה אמנם כל, ואילך), דמה שמותר (מן התורה – לפי שיטתו) לקיים את האשה היינו דוקא כאשר עברה על דת פעם אחת בלבד וגם בלי התראה, אך אי לאו הכי אין לה תקנה עולמית וכופין את הבעל להוציא. וכן בעזר מקודש הנ”ל כתב דההיתר לקיימה הוא דוקא כשנכשלה פעם או פעמיים, אבל לא יותר מזה עיי”ש. ובשו”ת ויחי יעקב חאה”ע סי’ יד’ (ד”ה עוד יש לומר אפי’) כתב להדיא דהיכא דהורגלה לעבור על דת בקביעות וכגון להכשיל את בעלה באיסור נדה, אפי’ שטוענת שחזרה בתשובה מ”מ איננה נאמנת מאחר שכבר נשתרשה בעוון, וראיה מטבח שיצאה טריפה מתחת ידו וכו’, ורק כאשר עברה באקראי אזי נאמנת בתשובתה עיי”ש.
וככל הנראה כל הני רבוותא ז”ל למדו (עכ”פ לדעת רבנן דפליגי ארבי מאיר ורבי יהודה, וקיי”ל כרבנן) דאי אפשר להזהר לבל יכשל כל עוד שהיא רגילה להכשיל.
ומיהו בבית מאיר סי’ קטו’ סע’ ד’ ד”ה ואם רצה, כתב לדחות דברות מהר”י הלוי הנ”ל בטוט”ד. וכן בשו”ת צמח צדק האחרון חאה”ע סי’ קלו’ האריך הרחיב לדחות בשתי ידיו סברת מהר”י הלוי עיי”ש. וכן נקטו בהנח”ה סובר”ת כל האחרונים חביבים זלה”ה. ואולם בספר תהלה לדוד אורטינברג אה”ע סי’ ט”ל כתב דאין להקל נגד המבי”ט ומהר”י הלוי.
ראיה משו”ת הרשב”א
ומה שמביאים משו”ת הרשב”א ח”ז סי’ תקכ’ (היא תשובת מהר”מ מרוטנבורג שהובאה בתשב”ץ קטן), דמבואר מדבריו דלא מהני תשובה לאשה שעברה על דת (כי אם בגוונא שהיא זאת שהודתה שעברה על דת ומפיה אנו חיים, דאז הפה שאסר הוא הפה שהתיר), לפענ”ד אין מזה דמות ראיה כלל, דהרי אחד הרואה עיניו יחזו שבאותה תשובה שמיע ליה כלומר סבירא דאסור לקיים אשה שעוברת על דת (וכפי שהבאנו בספרי הדל שושנת העמקים הנ”ל שורש ט’ סימן ב’ ענף ה’), משא”כ לדידן דאתכא דמרן סמכינן, דס”ל דמותר לקיימה.
לסיומא דפירקא: חילוק מהותי
ואנא עניא שפר קדמי לומר בכל זה חילוק חשוב ואמיתי לפענ”ד (בין לענין עוברת על דת משה, בין לענין עוברת על דת יהודית), דהנה כל הנידון בפוסקים הנ”ל אם האשה נאמנת בתשובתה אי לאו ובאיזה אופן, מיירי באשה ששומרת תורה ומצוות באופן כללי, ורק דהכשילה את בעלה באיסור נדה, דאז יש לדון אם תהא שוב נאמנת לומר דחזרה בתשובה שלימה כל אותו עוון. משא”כ לגבי אשה חילונית שחזרה בתשובה, הרי עינינו הרואות שכל אורחות חייה השתנו, ועברה תהליך ממשי ומורכב, וא”כ ניכרים דברי אמת שכדבריה כן הוא ששוב לא תכשיל את בעלה באיסור נדה, ולא גרע מטבח שעבר מעירו והחזיר אבידה בדבר חשוב, כיון ששינתה את כל הרגליה בכל התחומים, וכולי האי לא חיישינן לרמאות.
ושא נא עיניך וראה בשו”ת דבר אליהו מטרלא סי סה’ ד”ה נחזור, שכתב גבי אשה שהכשילה את בעלה באיסור נדה, דאם לא ידעה שהוא איסור כרת (ורק ידעה שיש איסור בדבר), שפיר נאמנת לומר דחוזרת בתשובה אחרי שהודיעו לה שכרת תכרת, דאע”ג דבעלמא מי שהכשיל את חבירו אינו נאמן לטעון שחזר מסורו, מ”מ שאני הכא דישנה סיבה לחלק בין הזמן שלפני החטא לזמן שאחריו. עכת”ד עיי”ש. ועל אחת כמה וכמה באשה שגדלה במשפחה ובסביבה מאחינו התועים, דאז אף אם התרו בה מ”מ לא ידעה כלל שאיסור הוא דבר חמור, וכעת שנחשפה לעולם היהדות בכל פרטיו, בודאי שזו היא סיב”ה לומר שתהא נאמנת לומר שחזרה בתשובה, דבודאי “נפל דבר” בין העיתים. [ואפי’ הפוסקים שהבאנו בספרי הקטן שושנת העמקים הנ”ל שורש ט’ סימן ד’ ענף ב’ שכתבו דלא מהני מאי שלא משמע להו לאינשי איסורא כיון דסוף סוף התרו בה, הכא מודו כיון דחזרה בתשובה, וק”ל].
[1] ומיהו אי נימא דההיתר לקיים אשה שעברה על דת הוא דוקא כאשר חזרה בתשובה, א”כ נמצא דמה שפסק מרן בשלחנו הטהור דמצוה לגרשה, מיירי אפי’ שחזרה בתשובה. והוא חידוש. וכבר כתב בשו”ת נודע ביהודה חאה”ע מהדו”ק סי’ א’ דכאשר חזרה בתשובה ליכא מצוה לגרשה כלל, והבין שזו כוונת הח”מ הנ”ל עיי”ש, וכן נקטו רבים מן האחרונים חביבים ז”ל. והרשו”ת נתונה לומר דאיכא לפלוגי בין איסור נדה, דבזה אה”נ ההיתר לקיימה הוא כאשר חזרה בתשובה, לבין שאר איסורין דהבעל יכול להזהר בהם ולכן ההיתר לקיימה הוא אפי’ היכא דלא חזרה בתשובה (ובכה”ג מצוה לגרשה). ומה שהשו”ע לא חילק בין הכשילתו בנדה לשאר איסורין, הוא משום דבין הכי ובין הכי ישנו אופן שמותר לקיימה, ואה”נ פשיטא דההיתר הוא בגוונא דיש סיבה שיכול להנצל מן האיסור. וק”ל.
[2] ואולם יש לדעת שתשובה זו איננה להגהמ”ח זלה”ה.
[3] ואולם בעצי לבונה הנ”ל כתב דצריכה להתענות בה”ב וכו’, ואפשר דדמי קצת לטבח שההחזיר אבידה הכא דלא חטאה בממון אלא באיסורין, וצ”ע.
ובקושטא נראה שבנידון של אשה שהיתה מאחינו הטועים ה”חילוניים”, וכעת נוהגת כבנות ציון הכשרות בכל מכל כל, ושינתה כל אורח חייה, נראה דעדיפא מטבח שהחזיר אבידה, ואפרש שיחתי בזה לקמן בסוף הפרק הנוכחי.
[4] ומיהו בספר טהרת ישראל סי’ קפה’ הורה גבר להלכה כתירוץ קמא של החת”ס, דדוקא אם הכשילתו בכתם דרבנן הוא דמותר לקיימה, משא”כ אם הכשילתו בטומאה דאורייתא.
[5] ואם לא חזרה בתשובה כתב שם הרב ערוה”ש דיכול להשגיח שתבדק ע”י אחרים וכו’.
