מקורות
הנה בירושלמי (מגילה פרק ב׳ הלכה ג׳) מובא, בן עיר שעקר דירתו בליל ט״ו נתחייב כאן וכאן, ובן כרך שעקר דירתו בליל ט״ו נפטר מכאן ומכאן.
[שלשה פירושים עיקרים נאמרו על ירושלמי זה. א. ‘עקר’ דווקא, שעבר להתיישב בקביעות, בזה נתחייב שוב לקרוא בט”ו אף שכבר קרא בי”ד בתורת בן עיר, אבל הלך לכרך ואחר פורים יחזור לעיר, כיון שקרא בעיר שוב אינו קורא בכרך אף שהגיע לשם לפני כניסת ליל ט”ו. ולפי”ז י”א דה”ה בבן כרך שעקר בליל ט”ו נפטר מכאן וכאן, דווקא שעקר דירתו ועבר להתיישב בעיר, אבל אם הלך לעיר ושוב יחזור לכרך יהיה חייב בט”ו אף שאינו נמצא בט”ו בכרך. אבל יש חולקים על דברים אלו וס”ל דלשון הירושלמי ‘עקר’ לאו דווקא, וה”ה בהלך מעיר לכרך בליל ט”ו חייב לקרוא בט”ו אף שקרא כבר בעיר.
ב. שיטת החזו”א בדברי הירושלמי דהא דנתחייב בשניהם או נפטר משניהם דווקא כשעקר לפני כניסת ליל ט”ו, אבל בן כרך שחשיכה לו ליל ט”ו בכרך, ובהמשך הלילה עקר לעיר, שפיר קורא בט”ו, וכן בן עיר שבכניסת ליל ט”ו היה בעיר ושוב בהמשך הלילה עקר לכרך אינו חייב בקריאה בט”ו. אמנם שאר אחרונים חולקים, וס”ל דפשטות דברי הירושלמי משמע דאף דעקר לאחר כניסת ליל ט”ו מיירי.
ג. בפני משה מפרש דברי הירושלמי בלשון בתמיהה, שלא יתכן לחייבו כאן וכאן או לפוטרו כאן וכאן, ולדבריו, בן עיר שקרא בעירו ושוב עלה לירושלים לט”ו אינו מתחייב שוב במצוות פורים וקריאת המגילה, וכן יוצא לדינא עפ”י גירסת ה”קרבן העדה” שם שגורס נתחייב כאן דהיינו רק בעיר ולא בכרך].
ומכל מקום לפי רוב הפוסקים אליבא דירושלמי זה משמע שאפשר להתחייב פעם שניה, שלכן בן עיר שעקר דירתו בליל ט״ו נתחייב כאן וכאן. ואולם יש להוכיח מגמ’ בבלי (מגילה דף י״ט ע״א) שאין לחייב בן עיר שיצא יד״ח בעירו ביום י״ד והלך לכרך בליל ט״ו וביומו לקרוא פעם נוספת את המגילה, בין לאביי ובין לרבא, וא״כ אף אם נאמר שזו מחלוקת הבבלי והירושלמי, קיי״ל להלכה כהבבלי, כמבואר בדברי הרי״ף והרא״ש בסוף עירובין. (וראה בזה בשדי חמד אסיפת דינים כללי הפוסקים סימן ב׳ אות א׳). וגם נראה שהרמב״ם לית ליה הא דהירושלמי, שהרי לא הביאו בהלכות מגילה. וכן נראה מדברי מרן בשו״ע בסימן תרפ״ח סעיף ח׳ שכתב, בן עיר שהיה בספינה או בדרך ולא היה בידו מגילה ואחר כך נזדמנה לו בט״ו קורא אותה בט״ו. ולכאורה צ״ב, מדוע בנידון הירושלמי שהיה בכרך בי״ד ובעיר בט״ו אינו קורא בט״ו, הרי כיון שלא קרא בי״ד יקראנה בט״ו, ומשמע דלית ליה למרן הא דהירושלמי. אך אינו מוכרח, שאפשר לומר דכאן שאני, שהרי כבר נתחייב הוא בי״ד, אלא שלא היתה לו מגילה, וכיון שכבר מתחייב, משלים חיובו בט״ו, משא״כ בנידון הירושלמי שלא התחייב כלל בי״ד. (וגם יש לדון עוד שמא דוקא מי שהיה בספינה או בדרך קורא בט״ו, אבל מי שהיה חולה ולא יכל לקרוא המגילה בי״ד, והבריא בט״ו, אפשר שאינו חייב לקרוא המגילה). ועוד הירושלמי מיידי בעוקר דירתו, ויש לומר דעקר דירתו שאני. ומ״מ נראה עיקר כביאור ראשון. ועוד שיש לומר שהבבלי והירושלמי לא פליגי, והירושלמי מיירי במי שעקר דירתו, היינו שעובר לגור בכרך באופן קבוע, לפיכך חייב פעם נוספת בכרך, אבל הבבלי מיירי במי שלא עקר דירתו, ועל כן אינו מתחייב שוב. ולכן כתב הגאון רבי צבי פסח פראנק בספר מקראי קודש סימן י״ט, שאין לחייב בן עיר שכבר יצא ידי חובתו שיחזור ויתחייב פעם נוספת כדין מוקף בן יומו, שהחידוש שנאמר למוקף בן יומו די לנו לאומרו למי שעדיין לא יצא ידי חובה, אבל לא לחייבו שנית, אבל בעוקר דירתו וכעת נעשה דייר קבוע בכרך חיובו מעיקר הדין, שכעת בן מוקף הוא, ולכן מתחייב שנית ככל שאר המוקפין,
ועל כן, אף שמעיקרא היה נראה שכל מי שקרא את המגילה בי״ד ונסע ביום י״ד לירושלים, שיש לו לחוש שיתחייב שנית, נראה שוב שאין לחייב מעיקר שהבבלי חולק על הירושלמי, ועוד שיש מקום לומר שאף לגמ’ ירושלמי אין זה אלא כעוקר דירתו ממש, ומשום כך גם אין לו לומר על הניסים בתפילה ובברכת המזון, אבל בן ירושלים שהיה בעיר בי״ד וקרא שם מגילה, וכעת חוזר למקומו והוא כעת מוקף ממש, יש לו לקרוא שוב את המגילה בט״ו, וכן נראה מדברי הרן (במגילה דף י״ט ע״א), ע״ש בדבריו. (וכן כתב במקראי קודש שם, ושכן מפורש בדברי הריטב״א במגילה דף י״ט ע״א. אלא שלענין ברכה לא יצא הדבר מכלל ספק ולא יברך בעצמו את ברכות המגילה. (וראה גם בכה״ח סימן תרפ”ח אות כ״ט). וישתדל לשמוע מאחרים את הברכה. וכן לא יפטור את בני הכרך – הירושלמים בקריאת המגילה. (שמעתי טעם לדבר מתלמיד חכם חשוב, שהסביר הרי לפי הירושלמי שאפשר להתחייב פעמיים בפורים כל זה מדרבנן, והרי קריאת מגילה בבוקר של יום פורים הוי מדברי קבלה, לכן זה שכבר יצא ידי חובה של פורים באלעד והגיע לירושלים וחייב את עצמו שוב, הרי הקריאה ביום פורים בירושלים הוי מדברי קבלה והוא חיובו מדרבנן, אכן לא יכול להוציא ידי חובה את ירושלמים). וכן יש לו לקיים שוב משלוח מנות ומתנות לאביונים, והרי מעיקר הדין די בנתינת פרוטה לכל עני כדי לקיים לקיים מצות מתנות לאביונים. וכן אין צריך מעיקר הדין פת לסעודת פורים, וכן יכול לומר על הניסים בתפילה וברכת המזון. וכן פסק מרן ביחווה דעת חלק ז’ סימן ק’ט.
