מי שכועס, עובר על איסור מהתורה? האם יש חיוב הלכתי לעבוד על המידות הרעות?

הרב אריאל מאיר משיב כהלכה

ארץ השואל: ספרד

שאלה:

שמעתי שמי שכועס עובר על איסור דאורייתא של והלכת בדרכיו, בטבעי אני כעסן וקשה לי מאד לא לכעוס בכלל, האם הדברים נכונים? וכיצד אפשר לתבוע אדם להיות שלם במידת הכעס מיד כשנעשה בר מצוה?

תשובה:

העבודה על מדת הרחמים על הבריות הינה מצוות עשה דאורייתא לרוב הראשונים, כמו שאמרו חז”ל מהו רחום אף אתה היה רחום, ובכלל זה המעשים הנולדים ממידת הרחמים, והמולידים את מידת הרחמים, כמו גמילות חסד למי שנצרך לזה, כביקור חולים, ניחום אבלים וכדו’. מלבד דעת הרס”ג והיראים שהמדות הרעות אינם עבירה בעצם אלא שמולידות מעשים רעים (וכן נקט מהרח”ו).
ואמנם העבודה על מידות הכעס, הגאוה, תאוות הגוף, רדיפת ממון, קמצנות, נחלקו רבותינו הראשונים אם כלולים במצוות והלכת בדרכיו, שדעת הרמב”ם והמאירי ורבינו בחיי שאף הם בכלל מצוות והלכת בדרכיו, ודעת בה”ג וסמ”ג שאינם בכלל מצוות והלכת בדרכיו.
ולענין הלכה נראה עיקר כדעת רבינו הרמב”ם שהוא פוסק מובהק, ועוד שעמו כמה ראשונים (וק”ו להולכים בדעת הגרב”צ אבא שאול זצ”ל שנקט שבכל מקום שלא גילה מרן השו”ע דעתו פוסקים כהרמב”ם).
ומ”מ גם לדעת הרמב”ם לא עוברים על מצוות והלכת בדרכיו בכל פעם שנכשל באותה מידה, אלא החיוב הוא עצם העבודה על המידות להגיע בהם ל”קו האמצע” כל אחד “כפי כחו”, ולא עובר במצוה זו אלא מי שלא עובד על מידותיו. וגם לדעת שאר ראשונים צריך האדם לתקן מידותיו כדי להנצל ממעשים רעים.
וחשוב להדגיש, שמלבד איסור והלכת בדרכיו ישנם איסורים רבים שאפשר להכשל בהם מכח המידות, כגון שמחמת הכעס מצער את חבירו שלא כדין ועובר על אונאת דברים, או שמדבר בגנותו באופנים האסורים וחוטא בלשון הרע, ואלו דברים אסורים בהחלט מדאורייתא לכל הדעות.
 

מקורות:
דעת הרמב”ם שהוא מצוה על כלל המידות הטובות
הרמב”ם בסה”מ (עשה ח’) כתב, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס”פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י”י אלהיכם תלכו, ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכ”כ שם במנין הקצר להדמות בדרכיו. ובהל’ דעות פ”א אחר שהזכיר בדעות הכעס והגאוה ותאוות הגוף ורדיפת ממון וקמצנות ומהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב, כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. וכ”כ בהלכות דעות הקדמה להדמות בדרכיו. ובהל’ תשובה ז ג שצריך לשוב בתשובה גם מהדעות הרעות, והזכיר הכעס האיבה הקנאה ההיתול רדיפת כבוד וממון ומאכלות. וע”ע במש”כ להלן מדבריו בסה”מ שורש ט’ (וע”ע במש”כ במו”נ ח”א סוף פנ”ד). ומבואר דס”ל שמצוות והלכת בדרכיו כוללת כל המעשים והמידות שיהיו בדרך היושר. והו”ד בשו”ת רבי אברהם בנו סי’ סג, וברשב”ץ בזהר הרקיע. וכ”כ החינוך (מצוה תריא) שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, ובסוף דבריו סיים, דיניה גם כן קצרים, ענינם הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו בין באכילה בין בשתיה בין במשא ומתן בין בדברי תורה בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממוצעת ולא יתרחק אל הקצוות לעולם וכו’. עכ”ל.

וכ”כ רבינו בחיי (תלמיד הרשב”א) בספר כד הקמח (ערך ענוה) לענין מידת הענוה.
העובר על המצוה לדיעה זו
החינוך (שם) כתב ועובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקיים המצוה הזאת, ביטל עשה זה. וכן נראה מלשון הרמב”ם דעות א ו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

והנה בסה”מ שורש ט’ כתב וכן צונו להתנהג במדה מהמדות. כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו (לעיל עמ’ נה ומ”ע רו) ואהבת לרעך כמוך. והזהירנו במדה מן המדות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנטירה והנקימה (ל’ שב – ה) ודרישת הדם (על”ת רצב) וזולת זה מן המדות הרעות כמו שאבאר. עכ”ל. ונראה מדבריו שהחמלה והרחמנות והצדקה והחסד נלמדו מואהבת לרעך כמוך, והשנאה והנטירה והנקימה ודרישת הדם נאסרו איסור פרטי, ואח”כ רמז שגם שאר מדות רעות נאסרו כמו שאבאר ונראה שכוונתו למש”כ במצוה ח’ שם ובהל’ דעות. ולכאורה נראה דס”ל שהנקימה והנטירה והשנאה נאסרו איסור גמור באיסור פרטי שנתייחד להם ואינו תלוי כפי כחו אלא חייב לשרשם מכל וכל וכמצוות צדקה וחסד שהביא בסמוך שנתחייבנו בהם בהחלט, ולא אמר שהחיוב לעשות כפי כחו אלא במה שנלמד מוהלכת בדרכיו דהיינו הדברים שהביא בפ”א מדעות, ובאמת שם לא נזכר השנאה והנקימה והנטירה. ואמנם בהל’ דעות שם הביא הרחמנות והאכזריות אבל נראה דשאני אכזריות ורחמנות שהם בתכונות בלא מעשה מחמלה במעשה שנלמדת מואהבת לרעך כמוך, והוא דבר הלמד מעניינו.
קושיות ספר שו”ע המידות
ובספר שו”ע המדות (להרה”ג אסי הלוי שליט”א, שער המדות עמ’ כ’ ואילך) הקשה מדברי הרמב”ם יסודי התורה ה יא שכתב שת”ח שהוא בעל קטטה וכעס הוא בכלל חילול ה’, והרי אסור בלאו הכי משום והלכת בדרכיו. ולכאו’ היה נראה לומר שמלבד והלכת בדרכיו שכבר פירש במקום אחר הוא גם בכלל חילול ה’, או דאיירי באופן שמותר להתקוטט ולכעוס בדרך הממוצעת ומ”מ בת”ח יש בזה חילול ה’.

ועוד הקשה מדברי הרמב”ם בשמונה פרקים פ”ז שכתב ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. והרי בהל’ יסודי התורה רפ”ז כתב בענין הנביא שאין הנבואה חלה אלא על מי שלא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. אפשר לומר לפו”ר שכוונתו שהנבואה לא חלה על מי שלא מתגבר תמיד, אבל אם מתגבר תמיד אפי’ לא קנה מעלות המידות בקנין, דהיינו שנשאר בתכונתו אותן פחיתויות לא תמנע ממנו הנבואה. ומ”מ אינו ענין
בענין מידת התאוה
ועוד הקשה מהל’ דעות ה י שאם היה עשיר אוכל בשר בכל יום ואפי’ ת”ח, ומהל’ מתנו”ע ז ד שפסק לדין בן טובים, ומהשו”ע אה”ע ע שצריך לפרנס אשתו לפי כבוד משפחתה. ובפשוטו נראה דהא דהלכות דעות לא איירי כלל בענין תאוה אלא בחיזוק הגוף, וכשממונו ראוי לכך שפיר דמי, וכן בבן טובים הוא כשזה צורכו, והכלל הוא שמה שנאסר הוא דרך תאוה וגירוי היצר אבל כל שיש צורך לא נאסר, והגדרת צורך הוא אף צורך הנפש במה שהורגלה, וגם צורך כבוד כעבד שרץ לפניו חשוב צורך ואינו בכלל הכבוד האסור, וגם החיוב לזון אשתו לפי כבוד משפחתה הוא בכה”ג ולא אם דרכם בגירוי תאוות. וע”ע בראב”ד הו”ד בטור או”ח סי’ רמ בענין מגרי יצר הרע בעצמו שמשמע שאינו אסור אלא מביא לידי איסור, וכ”מ בשו”ע שם. ובשו”ע או”ח סי’ רלא נראה שהדבר הצריך מותר אף להנאה אבל חסידות לעשותו לשם שמים, ואילו הדבר שאינו צריך אסור מוהלכת בדרכיו.

ומה שהקשה מפיהמ”ש אבות א יז ששיחה בטילה היא הדיבור הנמאס ורק החסידים הניחוהו, והקשה שהרי אינו צורך הגוף. ונראה שעכ”פ הדיבור הזה אינו בכלל מדת התאוה אלא כמשחית דיבורו.

ומה שהקשה מגמ’ שבת כה ע”ב דירה נאה וכו’ מרחיבים דעתו של אדם. וי”ל שכיון שמרחיבים דעתו הוא לצורך ולא גירוי תאוה בעלמא.

ומה שהקשה מהרמב”ם הל’ ת”ת פ”ג שמשמע שאין התורה נקנית מתוך עידון ואכילה ושתיה, ומשמע שאינו איסור. ונראה דאיירי אף באופן המותר שהתורה נקנית במאמץ ולא מתוך עידון.

ומה שהקשה שב”ד דנים לפי דין תורה ואף שמי שעומד על שורת הדין עובר על והלכת בדרכיו. י”ל שאין הדבר מסור לב”ד שתלוי בכמה פרטים המסורים ללב כגון שמא תמיד הוא מוותר ועתה מטה עצמו לקצה של שורת הדין, וגם לא נתברר לי היכן מבואר שנתחייבנו לעשות לפנים משורת הדין.

ועוד הקשה מהל’ דעות ג ב שכתב שצריך שיכוון מעשיו לידע את ה’ ולא להנות, שאם אוכל להנות אינו אוכל אלא הערב ויבעל כדי להנות, וכתב הכס”מ שם שאינו חיוב. והרי ההולך אחר תאוותו עובר על והלכת בדרכיו. וכן קשה בדברי הרמב”ם בפיהמ”ש סנהדריו ז ד שעולה מדבריו שם שמותר לשמש כדי להנות (וציין לכך בסהמ”צ שנג).

העולה מן האמור שאיסור מידת התאוה הוא רק בדבר שאין לו בו צורך כלל לא צורך גופני ולא צורך נפשי כעני בן טובים, ומגרה יצר הרע בעצמו.
תכלית המדות לדעה זו
שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם (סי’ סג) אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים וכו’ (וכעין זה הם דברי מהרח”ו הו”ד להלן).
דעת המאירי
והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א’ פ”ד) וז”ל, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אף על פי שאין בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו יעזוב רשע דרכו ואין און מחשבותיו וישוב אל יי וג’, כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אף על פי שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר”ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות וכו’. עכ”ל.

וצ”ב לשון שאין בקצתם גוף עבירה, ונראה שכוונתו שבכל אלו שמנה אין בהם גוף עבירה, אבל במדות אחרות יש גוף עבירה, וצ”ב אלו הם שיש בהם גוף עבירה ומפני מה אין באלו גוף עבירה.

והנה המדות שמנה כאן שאין בהם גוף עבירה הן הן המידות שכתב הרמב”ם בהל’ תשובה ז ג שצריך לשוב מהן (ונוסף בדברי הרמב”ם שם רק רדיפת המאכלות), ואף המאירי כתב שצריך לשוב מהן, וגם ברמב”ם שם וגם המאירי כאן הביאו קרא דיעזוב רשע דרכו וכו’, ומדלא הזכיר המאירי שהוא נאמן ביתו של הרמב”ם שגדולי המחברים היינו הרמב”ם חלוק וסבור שהוא גוף עבירה נראה דס”ל שגם דעת הרמב”ם כפי שביאר הוא שאינו גוף עבירה, אף שהזכיר הרמב”ם על כך לשון עוון בהם, וכן יש לסייע קצת ממה שהביא ענין התשובה מהמדות בפ”ז שמדבר במעלות התשובה ולא בפרקים הקודמים שמדברים בגופי העבירות.

אלא שמ”מ יקשה על זה מדברי הרמב”ם דעות א ה ובסה”מ עשה ח’ שמשמע שהוא ביטול עשה וא”כ  הוא גוף עבירה ממש.

ואפשר שדברי המאירי חוזרים על מיצוע המידות באופן שהוא יותר מכחו, שאף שלא עובר בזה על והלכת בדרכיו גם לדעת הרמב”ם וכמשנ”ת מ”מ אחר שהם מביאים לעבירות הרי שצריך בעל התשובה לנקות עצמו מהם וכמו שמבואר שהוא דרך מדרכי התשובה, וביאר בזה דברי הרמב”ם הל’ תשובה, ואפשר דקשיא ליה על דבריו בהל’ תשובה מאי קמ”ל אחר שהוא ביטול עשה וכבר הזכיר התשובה מביטול עשה בפ”א מתשובה, וע”כ ביאר דאיירי במה שיותר מכחו והוא דרך מדרכי התשובה. מש”כ בהל’ דעות ובסהמ”צ הוא במה שבכחו לעשות וזה ביטול עשה ואין צריך הרמב”ם להוסיף שצריך לחזור מהם.
וכן דעת רבינו יונה
ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג’ אות לו כתב שמדת הרחמנות בכלל והלכת בדרכיו. ולא כתב כן בשאר מידות.
דעת הסמ”ג שחוזר רק על מידת ההטבה לזולת
וכ”נ מלשון סמ”ג רמזי מצוות עשה ללכת בדרכיו שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו ונאמר (דברים יג, ה) אחרי ה’ (א – להיך) [א – להיכם] תלכו, [והוא] לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: (יראים תח, ריט רכ, סה”מ ח, דעות פ”א ה”ה, ועי’ אבל פי”ד ה”א).

הסמ”ג עשין סי’ ז’ מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע’ ח ע”ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה’ אלקיכם תלכו ומפרש בפ”ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה’ לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ומבקר חולים שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה’ באלוני ממרא, ומנחם אבלים שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, וקובר מתים שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה עושה כך. וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דברי הימים א כח, ט וע”ש ברד”ק) דע את א – להי אביך ועבדהו, שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו שנאמר עליו (ירמיה כב, טו טז) שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה’ ונאמר עוד (שם ט, כב כג וברד”ק) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו’ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה’:

ותימה שהביא לשון הרמב”ם שע”כ כוונתו כמ”ש בהל’ דעות שחוזר על כל המידות והוא פירש לענין לעשות צדקה וחסד ומשפט, (וביאור המשפט שמדבר בו הוא לעשות דין עני ואביון).

ואפשר שכן דעת מהר”י וייל סי’ קצא.

ועיין בדברי רש”י דברים יג ה שהזכיר מעשי החסד אבל ביאר כן על ‘ובו תדבקון’ ולא מ’והלכת בדרכיו’.
וכן דעת בה”ג
ובה”ג מנה (לב) וללכת בדרכיו. (לג) להלביש ערומים. (לד) לקבור מתים. (לה) לנחם אבלים. (לו) בקור חולים. והרמב”ן שורש א’ כתב אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. עכ”ל. ולכאו’ לדבריו נראה שאין בכלל והלכת בדרכיו כל המידות אלא מעשי חסד.
דעת הרמב”ן
הרמב”ן (סוף ספר המצוות) כשמנה העשין שסילק ממנין הרמב”ם לא השמיט מצוה ח’ היינו והלכת בדרכיו. ולכאו’ נראה שמסכים לה.

וצ”ע אם מה שלא השמיט הרמב”ן מצוה זו כי הסכים לנוסח שבלשון הרמב”ם במנין המצוות שלא פירט שמדבר בכלל המידות אלא רומז לדרשות חז”ל שבהם נתפרש רק להיות רחום ולגמול חסדים, או שכיון שודאי כוונת הרמב”ם כפי שביאר בהל’ דעות לכלל המידות, ע”כ שהרמב”ן הבין כן כוונתו והסכים לה, ונראה לע”ד שאף אם הרמב”ן לא הסכים עם הרמב”ם לכלול במצוות והלכת בדרכיו כל המידות, מ”מ אפשר שסבר שכולל הרחמים כשאר ראשונים, ועכ”פ מספק אין לכלול הרמב”ן כדעת הרמב”ם.

(וע”ע בהשגות הרמב”ן (שורש א) שביאר כוונת בה”ג כתב, והתשובה הרביעית היא [יג] שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אמר [יז – יח] שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן היא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתע’ בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (סז ב). הכל כמו שכ’ הרב זצ”ל וכו’.    אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה, באמת כתב [אות לב – ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר’ חנינא מאי דכתיב אחרי י”י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח’ להדמות בו ית’ כפי יכלתנו והוא שנ’ והלכת בדרכיו והביא מ”ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו’. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ’ אחרי י”י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים.    וא”כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ’.     והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. עכ”ל.  ונראה שהרמב”ם הבין בבה”ג שמנה כל אחת מאלו למצוה בפני עצמה).
רס”ג לא מנה מצוות והלכת בדרכיו
רס”ג השמיט מצות והלכת בדרכיו ולא הזכירה כלל, ובספר שו”ע המידות (שער המדות עמ’ ה’) הביא מהאמונות והדעות מאמר עשירי סי’ א’ ובסי’ ב’ שתפס בענין המידות לשון ראוי, צ”ע אם קאי על רחמים או על שאר מידות.
היראים מבאר והלכת בדרכיו לענין אחר
והיראים סי’ תח קנג קנד ביאר שוהלכת בדרכיו היא מצוה להוסיף על כל המצוות, ומבואר שאין למדים מכך לענין חיוב המידות הטובות.
דברי האחרונים
ובזה מיושב שאחרונים רבים הבינו שעבודת המידות אינה חיוב גמור, והוא כי נקטו להלכה כדעת הסוברים שוהלכת בדרכיו אינו חיוב לכל המידות. שכן דעת המהרח”ו בשערי קדושה (ח”א שער ב’) שאינם מתרי”ג מצוות אלא שהן הכנות עיקריות על תרי”ג מצוות בקיומן או בביטולם. וכ”כ בח”ב שער ח’. וכן הבינו אחרונים רבים, ובספר שו”ע המידות שם ציין לעיין לרמ”ק בתומר דבורה (פ”א), ובשו”ת חוות יאיר סי’ רה, והגר”א אסתר י ג, ובשיר השירים א ה, ובמסילת ישרים פ”ג.

שאלה:

שמעתי שמי שכועס עובר על איסור דאורייתא של והלכת בדרכיו, בטבעי אני כעסן וקשה לי מאד לא לכעוס בכלל, האם הדברים נכונים? וכיצד אפשר לתבוע אדם להיות שלם במידת הכעס מיד כשנעשה בר מצוה?

תשובה:

העבודה על מדת הרחמים על הבריות הינה מצוות עשה דאורייתא לרוב הראשונים, כמו שאמרו חז”ל מהו רחום אף אתה היה רחום, ובכלל זה המעשים הנולדים ממידת הרחמים, והמולידים את מידת הרחמים, כמו גמילות חסד למי שנצרך לזה, כביקור חולים, ניחום אבלים וכדו’. מלבד דעת הרס”ג והיראים שהמדות הרעות אינם עבירה בעצם אלא שמולידות מעשים רעים (וכן נקט מהרח”ו).

ואמנם העבודה על מידות הכעס, הגאוה, תאוות הגוף, רדיפת ממון, קמצנות, נחלקו רבותינו הראשונים אם כלולים במצוות והלכת בדרכיו, שדעת הרמב”ם והמאירי ורבינו בחיי שאף הם בכלל מצוות והלכת בדרכיו, ודעת בה”ג וסמ”ג שאינם בכלל מצוות והלכת בדרכיו.

ולענין הלכה נראה עיקר כדעת רבינו הרמב”ם שהוא פוסק מובהק, ועוד שעמו כמה ראשונים (וק”ו להולכים בדעת הגרב”צ אבא שאול זצ”ל שנקט שבכל מקום שלא גילה מרן השו”ע דעתו פוסקים כהרמב”ם).

ומ”מ גם לדעת הרמב”ם לא עוברים על מצוות והלכת בדרכיו בכל פעם שנכשל באותה מידה, אלא החיוב הוא עצם העבודה על המידות להגיע בהם ל”קו האמצע” כל אחד “כפי כחו”, ולא עובר במצוה זו אלא מי שלא עובד על מידותיו. וגם לדעת שאר ראשונים צריך האדם לתקן מידותיו כדי להנצל ממעשים רעים.

וחשוב להדגיש, שמלבד איסור והלכת בדרכיו ישנם איסורים רבים שאפשר להכשל בהם מכח המידות, כגון שמחמת הכעס מצער את חבירו שלא כדין ועובר על אונאת דברים, או שמדבר בגנותו באופנים האסורים וחוטא בלשון הרע, ואלו דברים אסורים בהחלט מדאורייתא לכל הדעות.

 

מקורות:

דעת הרמב”ם שהוא מצוה על כלל המידות הטובות

הרמב”ם בסה”מ (עשה ח’) כתב, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס”פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י”י אלהיכם תלכו, ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכ”כ שם במנין הקצר להדמות בדרכיו. ובהל’ דעות פ”א אחר שהזכיר בדעות הכעס והגאוה ותאוות הגוף ורדיפת ממון וקמצנות ומהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב, כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. וכ”כ בהלכות דעות הקדמה להדמות בדרכיו. ובהל’ תשובה ז ג שצריך לשוב בתשובה גם מהדעות הרעות, והזכיר הכעס האיבה הקנאה ההיתול רדיפת כבוד וממון ומאכלות. וע”ע במש”כ להלן מדבריו בסה”מ שורש ט’ (וע”ע במש”כ במו”נ ח”א סוף פנ”ד). ומבואר דס”ל שמצוות והלכת בדרכיו כוללת כל המעשים והמידות שיהיו בדרך היושר. והו”ד בשו”ת רבי אברהם בנו סי’ סג, וברשב”ץ בזהר הרקיע. וכ”כ החינוך (מצוה תריא) שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, ובסוף דבריו סיים, דיניה גם כן קצרים, ענינם הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו בין באכילה בין בשתיה בין במשא ומתן בין בדברי תורה בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממוצעת ולא יתרחק אל הקצוות לעולם וכו’. עכ”ל.

וכ”כ רבינו בחיי (תלמיד הרשב”א) בספר כד הקמח (ערך ענוה) לענין מידת הענוה.

העובר על המצוה לדיעה זו

החינוך (שם) כתב ועובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקיים המצוה הזאת, ביטל עשה זה. וכן נראה מלשון הרמב”ם דעות א ו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

והנה בסה”מ שורש ט’ כתב וכן צונו להתנהג במדה מהמדות. כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו (לעיל עמ’ נה ומ”ע רו) ואהבת לרעך כמוך. והזהירנו במדה מן המדות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנטירה והנקימה (ל’ שב – ה) ודרישת הדם (על”ת רצב) וזולת זה מן המדות הרעות כמו שאבאר. עכ”ל. ונראה מדבריו שהחמלה והרחמנות והצדקה והחסד נלמדו מואהבת לרעך כמוך, והשנאה והנטירה והנקימה ודרישת הדם נאסרו איסור פרטי, ואח”כ רמז שגם שאר מדות רעות נאסרו כמו שאבאר ונראה שכוונתו למש”כ במצוה ח’ שם ובהל’ דעות. ולכאורה נראה דס”ל שהנקימה והנטירה והשנאה נאסרו איסור גמור באיסור פרטי שנתייחד להם ואינו תלוי כפי כחו אלא חייב לשרשם מכל וכל וכמצוות צדקה וחסד שהביא בסמוך שנתחייבנו בהם בהחלט, ולא אמר שהחיוב לעשות כפי כחו אלא במה שנלמד מוהלכת בדרכיו דהיינו הדברים שהביא בפ”א מדעות, ובאמת שם לא נזכר השנאה והנקימה והנטירה. ואמנם בהל’ דעות שם הביא הרחמנות והאכזריות אבל נראה דשאני אכזריות ורחמנות שהם בתכונות בלא מעשה מחמלה במעשה שנלמדת מואהבת לרעך כמוך, והוא דבר הלמד מעניינו.

קושיות ספר שו”ע המידות

ובספר שו”ע המדות (להרה”ג אסי הלוי שליט”א, שער המדות עמ’ כ’ ואילך) הקשה מדברי הרמב”ם יסודי התורה ה יא שכתב שת”ח שהוא בעל קטטה וכעס הוא בכלל חילול ה’, והרי אסור בלאו הכי משום והלכת בדרכיו. ולכאו’ היה נראה לומר שמלבד והלכת בדרכיו שכבר פירש במקום אחר הוא גם בכלל חילול ה’, או דאיירי באופן שמותר להתקוטט ולכעוס בדרך הממוצעת ומ”מ בת”ח יש בזה חילול ה’.

ועוד הקשה מדברי הרמב”ם בשמונה פרקים פ”ז שכתב ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. והרי בהל’ יסודי התורה רפ”ז כתב בענין הנביא שאין הנבואה חלה אלא על מי שלא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. אפשר לומר לפו”ר שכוונתו שהנבואה לא חלה על מי שלא מתגבר תמיד, אבל אם מתגבר תמיד אפי’ לא קנה מעלות המידות בקנין, דהיינו שנשאר בתכונתו אותן פחיתויות לא תמנע ממנו הנבואה. ומ”מ אינו ענין

בענין מידת התאוה

ועוד הקשה מהל’ דעות ה י שאם היה עשיר אוכל בשר בכל יום ואפי’ ת”ח, ומהל’ מתנו”ע ז ד שפסק לדין בן טובים, ומהשו”ע אה”ע ע שצריך לפרנס אשתו לפי כבוד משפחתה. ובפשוטו נראה דהא דהלכות דעות לא איירי כלל בענין תאוה אלא בחיזוק הגוף, וכשממונו ראוי לכך שפיר דמי, וכן בבן טובים הוא כשזה צורכו, והכלל הוא שמה שנאסר הוא דרך תאוה וגירוי היצר אבל כל שיש צורך לא נאסר, והגדרת צורך הוא אף צורך הנפש במה שהורגלה, וגם צורך כבוד כעבד שרץ לפניו חשוב צורך ואינו בכלל הכבוד האסור, וגם החיוב לזון אשתו לפי כבוד משפחתה הוא בכה”ג ולא אם דרכם בגירוי תאוות. וע”ע בראב”ד הו”ד בטור או”ח סי’ רמ בענין מגרי יצר הרע בעצמו שמשמע שאינו אסור אלא מביא לידי איסור, וכ”מ בשו”ע שם. ובשו”ע או”ח סי’ רלא נראה שהדבר הצריך מותר אף להנאה אבל חסידות לעשותו לשם שמים, ואילו הדבר שאינו צריך אסור מוהלכת בדרכיו.

ומה שהקשה מפיהמ”ש אבות א יז ששיחה בטילה היא הדיבור הנמאס ורק החסידים הניחוהו, והקשה שהרי אינו צורך הגוף. ונראה שעכ”פ הדיבור הזה אינו בכלל מדת התאוה אלא כמשחית דיבורו.

ומה שהקשה מגמ’ שבת כה ע”ב דירה נאה וכו’ מרחיבים דעתו של אדם. וי”ל שכיון שמרחיבים דעתו הוא לצורך ולא גירוי תאוה בעלמא.

ומה שהקשה מהרמב”ם הל’ ת”ת פ”ג שמשמע שאין התורה נקנית מתוך עידון ואכילה ושתיה, ומשמע שאינו איסור. ונראה דאיירי אף באופן המותר שהתורה נקנית במאמץ ולא מתוך עידון.

ומה שהקשה שב”ד דנים לפי דין תורה ואף שמי שעומד על שורת הדין עובר על והלכת בדרכיו. י”ל שאין הדבר מסור לב”ד שתלוי בכמה פרטים המסורים ללב כגון שמא תמיד הוא מוותר ועתה מטה עצמו לקצה של שורת הדין, וגם לא נתברר לי היכן מבואר שנתחייבנו לעשות לפנים משורת הדין.

ועוד הקשה מהל’ דעות ג ב שכתב שצריך שיכוון מעשיו לידע את ה’ ולא להנות, שאם אוכל להנות אינו אוכל אלא הערב ויבעל כדי להנות, וכתב הכס”מ שם שאינו חיוב. והרי ההולך אחר תאוותו עובר על והלכת בדרכיו. וכן קשה בדברי הרמב”ם בפיהמ”ש סנהדריו ז ד שעולה מדבריו שם שמותר לשמש כדי להנות (וציין לכך בסהמ”צ שנג).

העולה מן האמור שאיסור מידת התאוה הוא רק בדבר שאין לו בו צורך כלל לא צורך גופני ולא צורך נפשי כעני בן טובים, ומגרה יצר הרע בעצמו.

תכלית המדות לדעה זו

שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם (סי’ סג) אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים וכו’ (וכעין זה הם דברי מהרח”ו הו”ד להלן).

דעת המאירי

והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א’ פ”ד) וז”ל, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אף על פי שאין בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו יעזוב רשע דרכו ואין און מחשבותיו וישוב אל יי וג’, כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אף על פי שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר”ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות וכו’. עכ”ל.

וצ”ב לשון שאין בקצתם גוף עבירה, ונראה שכוונתו שבכל אלו שמנה אין בהם גוף עבירה, אבל במדות אחרות יש גוף עבירה, וצ”ב אלו הם שיש בהם גוף עבירה ומפני מה אין באלו גוף עבירה.

והנה המדות שמנה כאן שאין בהם גוף עבירה הן הן המידות שכתב הרמב”ם בהל’ תשובה ז ג שצריך לשוב מהן (ונוסף בדברי הרמב”ם שם רק רדיפת המאכלות), ואף המאירי כתב שצריך לשוב מהן, וגם ברמב”ם שם וגם המאירי כאן הביאו קרא דיעזוב רשע דרכו וכו’, ומדלא הזכיר המאירי שהוא נאמן ביתו של הרמב”ם שגדולי המחברים היינו הרמב”ם חלוק וסבור שהוא גוף עבירה נראה דס”ל שגם דעת הרמב”ם כפי שביאר הוא שאינו גוף עבירה, אף שהזכיר הרמב”ם על כך לשון עוון בהם, וכן יש לסייע קצת ממה שהביא ענין התשובה מהמדות בפ”ז שמדבר במעלות התשובה ולא בפרקים הקודמים שמדברים בגופי העבירות.

אלא שמ”מ יקשה על זה מדברי הרמב”ם דעות א ה ובסה”מ עשה ח’ שמשמע שהוא ביטול עשה וא”כ  הוא גוף עבירה ממש.

ואפשר שדברי המאירי חוזרים על מיצוע המידות באופן שהוא יותר מכחו, שאף שלא עובר בזה על והלכת בדרכיו גם לדעת הרמב”ם וכמשנ”ת מ”מ אחר שהם מביאים לעבירות הרי שצריך בעל התשובה לנקות עצמו מהם וכמו שמבואר שהוא דרך מדרכי התשובה, וביאר בזה דברי הרמב”ם הל’ תשובה, ואפשר דקשיא ליה על דבריו בהל’ תשובה מאי קמ”ל אחר שהוא ביטול עשה וכבר הזכיר התשובה מביטול עשה בפ”א מתשובה, וע”כ ביאר דאיירי במה שיותר מכחו והוא דרך מדרכי התשובה. מש”כ בהל’ דעות ובסהמ”צ הוא במה שבכחו לעשות וזה ביטול עשה ואין צריך הרמב”ם להוסיף שצריך לחזור מהם.

וכן דעת רבינו יונה

ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג’ אות לו כתב שמדת הרחמנות בכלל והלכת בדרכיו. ולא כתב כן בשאר מידות.

דעת הסמ”ג שחוזר רק על מידת ההטבה לזולת

וכ”נ מלשון סמ”ג רמזי מצוות עשה ללכת בדרכיו שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו ונאמר (דברים יג, ה) אחרי ה’ (א – להיך) [א – להיכם] תלכו, [והוא] לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: (יראים תח, ריט רכ, סה”מ ח, דעות פ”א ה”ה, ועי’ אבל פי”ד ה”א).

הסמ”ג עשין סי’ ז’ מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע’ ח ע”ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה’ אלקיכם תלכו ומפרש בפ”ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה’ לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ומבקר חולים שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה’ באלוני ממרא, ומנחם אבלים שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, וקובר מתים שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה עושה כך. וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דברי הימים א כח, ט וע”ש ברד”ק) דע את א – להי אביך ועבדהו, שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו שנאמר עליו (ירמיה כב, טו טז) שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה’ ונאמר עוד (שם ט, כב כג וברד”ק) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו’ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה’:

ותימה שהביא לשון הרמב”ם שע”כ כוונתו כמ”ש בהל’ דעות שחוזר על כל המידות והוא פירש לענין לעשות צדקה וחסד ומשפט, (וביאור המשפט שמדבר בו הוא לעשות דין עני ואביון).

ואפשר שכן דעת מהר”י וייל סי’ קצא.

ועיין בדברי רש”י דברים יג ה שהזכיר מעשי החסד אבל ביאר כן על ‘ובו תדבקון’ ולא מ’והלכת בדרכיו’.

וכן דעת בה”ג

ובה”ג מנה (לב) וללכת בדרכיו. (לג) להלביש ערומים. (לד) לקבור מתים. (לה) לנחם אבלים. (לו) בקור חולים. והרמב”ן שורש א’ כתב אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. עכ”ל. ולכאו’ לדבריו נראה שאין בכלל והלכת בדרכיו כל המידות אלא מעשי חסד.

דעת הרמב”ן

הרמב”ן (סוף ספר המצוות) כשמנה העשין שסילק ממנין הרמב”ם לא השמיט מצוה ח’ היינו והלכת בדרכיו. ולכאו’ נראה שמסכים לה.

וצ”ע אם מה שלא השמיט הרמב”ן מצוה זו כי הסכים לנוסח שבלשון הרמב”ם במנין המצוות שלא פירט שמדבר בכלל המידות אלא רומז לדרשות חז”ל שבהם נתפרש רק להיות רחום ולגמול חסדים, או שכיון שודאי כוונת הרמב”ם כפי שביאר בהל’ דעות לכלל המידות, ע”כ שהרמב”ן הבין כן כוונתו והסכים לה, ונראה לע”ד שאף אם הרמב”ן לא הסכים עם הרמב”ם לכלול במצוות והלכת בדרכיו כל המידות, מ”מ אפשר שסבר שכולל הרחמים כשאר ראשונים, ועכ”פ מספק אין לכלול הרמב”ן כדעת הרמב”ם.

(וע”ע בהשגות הרמב”ן (שורש א) שביאר כוונת בה”ג כתב, והתשובה הרביעית היא [יג] שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אמר [יז – יח] שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן היא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתע’ בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (סז ב). הכל כמו שכ’ הרב זצ”ל וכו’.    אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה, באמת כתב [אות לב – ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר’ חנינא מאי דכתיב אחרי י”י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח’ להדמות בו ית’ כפי יכלתנו והוא שנ’ והלכת בדרכיו והביא מ”ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו’. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ’ אחרי י”י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים.    וא”כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ’.     והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. עכ”ל.  ונראה שהרמב”ם הבין בבה”ג שמנה כל אחת מאלו למצוה בפני עצמה).

רס”ג לא מנה מצוות והלכת בדרכיו

רס”ג השמיט מצות והלכת בדרכיו ולא הזכירה כלל, ובספר שו”ע המידות (שער המדות עמ’ ה’) הביא מהאמונות והדעות מאמר עשירי סי’ א’ ובסי’ ב’ שתפס בענין המידות לשון ראוי, צ”ע אם קאי על רחמים או על שאר מידות.

היראים מבאר והלכת בדרכיו לענין אחר

והיראים סי’ תח קנג קנד ביאר שוהלכת בדרכיו היא מצוה להוסיף על כל המצוות, ומבואר שאין למדים מכך לענין חיוב המידות הטובות.

דברי האחרונים

ובזה מיושב שאחרונים רבים הבינו שעבודת המידות אינה חיוב גמור, והוא כי נקטו להלכה כדעת הסוברים שוהלכת בדרכיו אינו חיוב לכל המידות. שכן דעת המהרח”ו בשערי קדושה (ח”א שער ב’) שאינם מתרי”ג מצוות אלא שהן הכנות עיקריות על תרי”ג מצוות בקיומן או בביטולם. וכ”כ בח”ב שער ח’. וכן הבינו אחרונים רבים, ובספר שו”ע המידות שם ציין לעיין לרמ”ק בתומר דבורה (פ”א), ובשו”ת חוות יאיר סי’ רה, והגר”א אסתר י ג, ובשיר השירים א ה, ובמסילת ישרים פ”ג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1698049214:1605
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1605
        )

    [_wp_page_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => האם יש חיוב לעבוד על המידות הרעות?
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => יש חובה הלכתית לתקן את המידות? מידות רעות הן עבירה או משהו שכדאי לתקן. לתשובה מפורטת הכנסו לאתר משיב כהלכה לפני פסיקות מרן >>
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 44
        )

    [_yoast_wpseo_content_score] => Array
        (
            [0] => 30
        )

    [_yoast_wpseo_estimated-reading-time-minutes] => Array
        (
            [0] => 15
        )

    [mechaber] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:29:"הרה"ג אריאל מאיר";}
        )

    [_mechaber] => Array
        (
            [0] => field_612536f9f7350
        )

    [time] => Array
        (
            [0] => כב שבט תשפ"ב
        )

    [_time] => Array
        (
            [0] => field_61253829f7352
        )

    [name] => Array
        (
            [0] => a:2:{i:0;s:17:"יחסי אנוש";i:1;s:10:"שונות";}
        )

    [_name] => Array
        (
            [0] => field_6127828d07a3a
        )

    [תמונה] => Array
        (
            [0] => 10920
        )

    [_תמונה] => Array
        (
            [0] => field_615eb60518e04
        )

    [_yoast_wpseo_primary_catgori_shut] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [type] => Array
        (
            [0] => פשוטה
        )

    [_type] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [langy] => Array
        (
            [0] => he
        )

    [_langy] => Array
        (
            [0] => field_65301e82f29c2
        )

    [question] => Array
        (
            [0] => שמעתי שמי שכועס עובר על איסור דאורייתא של והלכת בדרכיו, בטבעי אני כעסן וקשה לי מאד לא לכעוס בכלל, האם הדברים נכונים? וכיצד אפשר לתבוע אדם להיות שלם במידת הכעס מיד כשנעשה בר מצוה?
תשובה: 
העבודה על מדת הרחמים על הבריות הינה מצוות עשה דאורייתא לרוב הראשונים, כמו שאמרו חז"ל מהו רחום אף אתה היה רחום, ובכלל זה המעשים הנולדים ממידת הרחמים, והמולידים את מידת הרחמים, כמו גמילות חסד למי שנצרך לזה, כביקור חולים, ניחום אבלים וכדו'. מלבד דעת הרס"ג והיראים שהמדות הרעות אינם עבירה בעצם אלא שמולידות מעשים רעים (וכן נקט מהרח"ו).
ואמנם העבודה על מידות הכעס, הגאוה, תאוות הגוף, רדיפת ממון, קמצנות, נחלקו רבותינו הראשונים אם כלולים במצוות והלכת בדרכיו, שדעת הרמב"ם והמאירי ורבינו בחיי שאף הם בכלל מצוות והלכת בדרכיו, ודעת בה"ג וסמ"ג שאינם בכלל מצוות והלכת בדרכיו. 
ולענין הלכה נראה עיקר כדעת רבינו הרמב"ם שהוא פוסק מובהק, ועוד שעמו כמה ראשונים (וק"ו להולכים בדעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שנקט שבכל מקום שלא גילה מרן השו"ע דעתו פוסקים כהרמב"ם).
ומ"מ גם לדעת הרמב"ם לא עוברים על מצוות והלכת בדרכיו בכל פעם שנכשל באותה מידה, אלא החיוב הוא עצם העבודה על המידות להגיע בהם ל"קו האמצע" כל אחד "כפי כחו", ולא עובר במצוה זו אלא מי שלא עובד על מידותיו. וגם לדעת שאר ראשונים צריך האדם לתקן מידותיו כדי להנצל ממעשים רעים. 
וחשוב להדגיש, שמלבד איסור והלכת בדרכיו ישנם איסורים רבים שאפשר להכשל בהם מכח המידות, כגון שמחמת הכעס מצער את חבירו שלא כדין ועובר על אונאת דברים, או שמדבר בגנותו באופנים האסורים וחוטא בלשון הרע, ואלו דברים אסורים בהחלט מדאורייתא לכל הדעות.
 

מקורות:
דעת הרמב"ם שהוא מצוה על כלל המידות הטובות
הרמב"ם בסה"מ (עשה ח') כתב, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו, ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכ"כ שם במנין הקצר להדמות בדרכיו. ובהל' דעות פ"א אחר שהזכיר בדעות הכעס והגאוה ותאוות הגוף ורדיפת ממון וקמצנות ומהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב, כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. וכ"כ בהלכות דעות הקדמה להדמות בדרכיו. ובהל' תשובה ז ג שצריך לשוב בתשובה גם מהדעות הרעות, והזכיר הכעס האיבה הקנאה ההיתול רדיפת כבוד וממון ומאכלות. וע"ע במש"כ להלן מדבריו בסה"מ שורש ט' (וע"ע במש"כ במו"נ ח"א סוף פנ"ד). ומבואר דס"ל שמצוות והלכת בדרכיו כוללת כל המעשים והמידות שיהיו בדרך היושר. והו"ד בשו"ת רבי אברהם בנו סי' סג, וברשב"ץ בזהר הרקיע. וכ"כ החינוך (מצוה תריא) שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, ובסוף דבריו סיים, דיניה גם כן קצרים, ענינם הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו בין באכילה בין בשתיה בין במשא ומתן בין בדברי תורה בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממוצעת ולא יתרחק אל הקצוות לעולם וכו'. עכ"ל.

וכ"כ רבינו בחיי (תלמיד הרשב"א) בספר כד הקמח (ערך ענוה) לענין מידת הענוה.
העובר על המצוה לדיעה זו
החינוך (שם) כתב ועובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקיים המצוה הזאת, ביטל עשה זה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דעות א ו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

והנה בסה"מ שורש ט' כתב וכן צונו להתנהג במדה מהמדות. כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו (לעיל עמ' נה ומ"ע רו) ואהבת לרעך כמוך. והזהירנו במדה מן המדות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנטירה והנקימה (ל' שב - ה) ודרישת הדם (על"ת רצב) וזולת זה מן המדות הרעות כמו שאבאר. עכ"ל. ונראה מדבריו שהחמלה והרחמנות והצדקה והחסד נלמדו מואהבת לרעך כמוך, והשנאה והנטירה והנקימה ודרישת הדם נאסרו איסור פרטי, ואח"כ רמז שגם שאר מדות רעות נאסרו כמו שאבאר ונראה שכוונתו למש"כ במצוה ח' שם ובהל' דעות. ולכאורה נראה דס"ל שהנקימה והנטירה והשנאה נאסרו איסור גמור באיסור פרטי שנתייחד להם ואינו תלוי כפי כחו אלא חייב לשרשם מכל וכל וכמצוות צדקה וחסד שהביא בסמוך שנתחייבנו בהם בהחלט, ולא אמר שהחיוב לעשות כפי כחו אלא במה שנלמד מוהלכת בדרכיו דהיינו הדברים שהביא בפ"א מדעות, ובאמת שם לא נזכר השנאה והנקימה והנטירה. ואמנם בהל' דעות שם הביא הרחמנות והאכזריות אבל נראה דשאני אכזריות ורחמנות שהם בתכונות בלא מעשה מחמלה במעשה שנלמדת מואהבת לרעך כמוך, והוא דבר הלמד מעניינו.
קושיות ספר שו"ע המידות
ובספר שו"ע המדות (להרה"ג אסי הלוי שליט"א, שער המדות עמ' כ' ואילך) הקשה מדברי הרמב"ם יסודי התורה ה יא שכתב שת"ח שהוא בעל קטטה וכעס הוא בכלל חילול ה', והרי אסור בלאו הכי משום והלכת בדרכיו. ולכאו' היה נראה לומר שמלבד והלכת בדרכיו שכבר פירש במקום אחר הוא גם בכלל חילול ה', או דאיירי באופן שמותר להתקוטט ולכעוס בדרך הממוצעת ומ"מ בת"ח יש בזה חילול ה'.

ועוד הקשה מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ז שכתב ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. והרי בהל' יסודי התורה רפ"ז כתב בענין הנביא שאין הנבואה חלה אלא על מי שלא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. אפשר לומר לפו"ר שכוונתו שהנבואה לא חלה על מי שלא מתגבר תמיד, אבל אם מתגבר תמיד אפי' לא קנה מעלות המידות בקנין, דהיינו שנשאר בתכונתו אותן פחיתויות לא תמנע ממנו הנבואה. ומ"מ אינו ענין
בענין מידת התאוה
ועוד הקשה מהל' דעות ה י שאם היה עשיר אוכל בשר בכל יום ואפי' ת"ח, ומהל' מתנו"ע ז ד שפסק לדין בן טובים, ומהשו"ע אה"ע ע שצריך לפרנס אשתו לפי כבוד משפחתה. ובפשוטו נראה דהא דהלכות דעות לא איירי כלל בענין תאוה אלא בחיזוק הגוף, וכשממונו ראוי לכך שפיר דמי, וכן בבן טובים הוא כשזה צורכו, והכלל הוא שמה שנאסר הוא דרך תאוה וגירוי היצר אבל כל שיש צורך לא נאסר, והגדרת צורך הוא אף צורך הנפש במה שהורגלה, וגם צורך כבוד כעבד שרץ לפניו חשוב צורך ואינו בכלל הכבוד האסור, וגם החיוב לזון אשתו לפי כבוד משפחתה הוא בכה"ג ולא אם דרכם בגירוי תאוות. וע"ע בראב"ד הו"ד בטור או"ח סי' רמ בענין מגרי יצר הרע בעצמו שמשמע שאינו אסור אלא מביא לידי איסור, וכ"מ בשו"ע שם. ובשו"ע או"ח סי' רלא נראה שהדבר הצריך מותר אף להנאה אבל חסידות לעשותו לשם שמים, ואילו הדבר שאינו צריך אסור מוהלכת בדרכיו.

ומה שהקשה מפיהמ"ש אבות א יז ששיחה בטילה היא הדיבור הנמאס ורק החסידים הניחוהו, והקשה שהרי אינו צורך הגוף. ונראה שעכ"פ הדיבור הזה אינו בכלל מדת התאוה אלא כמשחית דיבורו.

ומה שהקשה מגמ' שבת כה ע"ב דירה נאה וכו' מרחיבים דעתו של אדם. וי"ל שכיון שמרחיבים דעתו הוא לצורך ולא גירוי תאוה בעלמא.

ומה שהקשה מהרמב"ם הל' ת"ת פ"ג שמשמע שאין התורה נקנית מתוך עידון ואכילה ושתיה, ומשמע שאינו איסור. ונראה דאיירי אף באופן המותר שהתורה נקנית במאמץ ולא מתוך עידון.

ומה שהקשה שב"ד דנים לפי דין תורה ואף שמי שעומד על שורת הדין עובר על והלכת בדרכיו. י"ל שאין הדבר מסור לב"ד שתלוי בכמה פרטים המסורים ללב כגון שמא תמיד הוא מוותר ועתה מטה עצמו לקצה של שורת הדין, וגם לא נתברר לי היכן מבואר שנתחייבנו לעשות לפנים משורת הדין.

ועוד הקשה מהל' דעות ג ב שכתב שצריך שיכוון מעשיו לידע את ה' ולא להנות, שאם אוכל להנות אינו אוכל אלא הערב ויבעל כדי להנות, וכתב הכס"מ שם שאינו חיוב. והרי ההולך אחר תאוותו עובר על והלכת בדרכיו. וכן קשה בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש סנהדריו ז ד שעולה מדבריו שם שמותר לשמש כדי להנות (וציין לכך בסהמ"צ שנג).

העולה מן האמור שאיסור מידת התאוה הוא רק בדבר שאין לו בו צורך כלל לא צורך גופני ולא צורך נפשי כעני בן טובים, ומגרה יצר הרע בעצמו.
תכלית המדות לדעה זו
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' סג) אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים וכו' (וכעין זה הם דברי מהרח"ו הו"ד להלן).
דעת המאירי
והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א' פ"ד) וז"ל, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אף על פי שאין בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו יעזוב רשע דרכו ואין און מחשבותיו וישוב אל יי וג', כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אף על פי שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר"ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות וכו'. עכ"ל.

וצ"ב לשון שאין בקצתם גוף עבירה, ונראה שכוונתו שבכל אלו שמנה אין בהם גוף עבירה, אבל במדות אחרות יש גוף עבירה, וצ"ב אלו הם שיש בהם גוף עבירה ומפני מה אין באלו גוף עבירה.

והנה המדות שמנה כאן שאין בהם גוף עבירה הן הן המידות שכתב הרמב"ם בהל' תשובה ז ג שצריך לשוב מהן (ונוסף בדברי הרמב"ם שם רק רדיפת המאכלות), ואף המאירי כתב שצריך לשוב מהן, וגם ברמב"ם שם וגם המאירי כאן הביאו קרא דיעזוב רשע דרכו וכו', ומדלא הזכיר המאירי שהוא נאמן ביתו של הרמב"ם שגדולי המחברים היינו הרמב"ם חלוק וסבור שהוא גוף עבירה נראה דס"ל שגם דעת הרמב"ם כפי שביאר הוא שאינו גוף עבירה, אף שהזכיר הרמב"ם על כך לשון עוון בהם, וכן יש לסייע קצת ממה שהביא ענין התשובה מהמדות בפ"ז שמדבר במעלות התשובה ולא בפרקים הקודמים שמדברים בגופי העבירות.

אלא שמ"מ יקשה על זה מדברי הרמב"ם דעות א ה ובסה"מ עשה ח' שמשמע שהוא ביטול עשה וא"כ  הוא גוף עבירה ממש.

ואפשר שדברי המאירי חוזרים על מיצוע המידות באופן שהוא יותר מכחו, שאף שלא עובר בזה על והלכת בדרכיו גם לדעת הרמב"ם וכמשנ"ת מ"מ אחר שהם מביאים לעבירות הרי שצריך בעל התשובה לנקות עצמו מהם וכמו שמבואר שהוא דרך מדרכי התשובה, וביאר בזה דברי הרמב"ם הל' תשובה, ואפשר דקשיא ליה על דבריו בהל' תשובה מאי קמ"ל אחר שהוא ביטול עשה וכבר הזכיר התשובה מביטול עשה בפ"א מתשובה, וע"כ ביאר דאיירי במה שיותר מכחו והוא דרך מדרכי התשובה. מש"כ בהל' דעות ובסהמ"צ הוא במה שבכחו לעשות וזה ביטול עשה ואין צריך הרמב"ם להוסיף שצריך לחזור מהם.
וכן דעת רבינו יונה
ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות לו כתב שמדת הרחמנות בכלל והלכת בדרכיו. ולא כתב כן בשאר מידות.
דעת הסמ"ג שחוזר רק על מידת ההטבה לזולת
וכ"נ מלשון סמ"ג רמזי מצוות עשה ללכת בדרכיו שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו ונאמר (דברים יג, ה) אחרי ה' (א - להיך) [א - להיכם] תלכו, [והוא] לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: (יראים תח, ריט רכ, סה"מ ח, דעות פ"א ה"ה, ועי' אבל פי"ד ה"א).

הסמ"ג עשין סי' ז' מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע' ח ע"ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו ומפרש בפ"ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ומבקר חולים שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, ומנחם אבלים שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, וקובר מתים שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה עושה כך. וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דברי הימים א כח, ט וע"ש ברד"ק) דע את א - להי אביך ועבדהו, שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו שנאמר עליו (ירמיה כב, טו טז) שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה' ונאמר עוד (שם ט, כב כג וברד"ק) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה':

ותימה שהביא לשון הרמב"ם שע"כ כוונתו כמ"ש בהל' דעות שחוזר על כל המידות והוא פירש לענין לעשות צדקה וחסד ומשפט, (וביאור המשפט שמדבר בו הוא לעשות דין עני ואביון).

ואפשר שכן דעת מהר"י וייל סי' קצא.

ועיין בדברי רש"י דברים יג ה שהזכיר מעשי החסד אבל ביאר כן על 'ובו תדבקון' ולא מ'והלכת בדרכיו'.
וכן דעת בה"ג 
ובה"ג מנה (לב) וללכת בדרכיו. (לג) להלביש ערומים. (לד) לקבור מתים. (לה) לנחם אבלים. (לו) בקור חולים. והרמב"ן שורש א' כתב אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. עכ"ל. ולכאו' לדבריו נראה שאין בכלל והלכת בדרכיו כל המידות אלא מעשי חסד.
דעת הרמב"ן
הרמב"ן (סוף ספר המצוות) כשמנה העשין שסילק ממנין הרמב"ם לא השמיט מצוה ח' היינו והלכת בדרכיו. ולכאו' נראה שמסכים לה.

וצ"ע אם מה שלא השמיט הרמב"ן מצוה זו כי הסכים לנוסח שבלשון הרמב"ם במנין המצוות שלא פירט שמדבר בכלל המידות אלא רומז לדרשות חז"ל שבהם נתפרש רק להיות רחום ולגמול חסדים, או שכיון שודאי כוונת הרמב"ם כפי שביאר בהל' דעות לכלל המידות, ע"כ שהרמב"ן הבין כן כוונתו והסכים לה, ונראה לע"ד שאף אם הרמב"ן לא הסכים עם הרמב"ם לכלול במצוות והלכת בדרכיו כל המידות, מ"מ אפשר שסבר שכולל הרחמים כשאר ראשונים, ועכ"פ מספק אין לכלול הרמב"ן כדעת הרמב"ם.

(וע"ע בהשגות הרמב"ן (שורש א) שביאר כוונת בה"ג כתב, והתשובה הרביעית היא [יג] שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אמר [יז - יח] שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן היא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתע' בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (סז ב). הכל כמו שכ' הרב זצ"ל וכו'.    אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה, באמת כתב [אות לב - ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי י"י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח' להדמות בו ית' כפי יכלתנו והוא שנ' והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו'. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ' אחרי י"י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים.    וא"כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ'.     והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. עכ"ל.  ונראה שהרמב"ם הבין בבה"ג שמנה כל אחת מאלו למצוה בפני עצמה).
רס"ג לא מנה מצוות והלכת בדרכיו 
רס"ג השמיט מצות והלכת בדרכיו ולא הזכירה כלל, ובספר שו"ע המידות (שער המדות עמ' ה') הביא מהאמונות והדעות מאמר עשירי סי' א' ובסי' ב' שתפס בענין המידות לשון ראוי, צ"ע אם קאי על רחמים או על שאר מידות.
היראים מבאר והלכת בדרכיו לענין אחר 
והיראים סי' תח קנג קנד ביאר שוהלכת בדרכיו היא מצוה להוסיף על כל המצוות, ומבואר שאין למדים מכך לענין חיוב המידות הטובות.
דברי האחרונים
ובזה מיושב שאחרונים רבים הבינו שעבודת המידות אינה חיוב גמור, והוא כי נקטו להלכה כדעת הסוברים שוהלכת בדרכיו אינו חיוב לכל המידות. שכן דעת המהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') שאינם מתרי"ג מצוות אלא שהן הכנות עיקריות על תרי"ג מצוות בקיומן או בביטולם. וכ"כ בח"ב שער ח'. וכן הבינו אחרונים רבים, ובספר שו"ע המידות שם ציין לעיין לרמ"ק בתומר דבורה (פ"א), ובשו"ת חוות יאיר סי' רה, והגר"א אסתר י ג, ובשיר השירים א ה, ובמסילת ישרים פ"ג.
        )

    [_question] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [answer] => Array
        (
            [0] => העבודה על מדת הרחמים על הבריות הינה מצוות עשה דאורייתא לרוב הראשונים, כמו שאמרו חז"ל מהו רחום אף אתה היה רחום, ובכלל זה המעשים הנולדים ממידת הרחמים, והמולידים את מידת הרחמים, כמו גמילות חסד למי שנצרך לזה, כביקור חולים, ניחום אבלים וכדו'. מלבד דעת הרס"ג והיראים שהמדות הרעות אינם עבירה בעצם אלא שמולידות מעשים רעים (וכן נקט מהרח"ו).
ואמנם העבודה על מידות הכעס, הגאוה, תאוות הגוף, רדיפת ממון, קמצנות, נחלקו רבותינו הראשונים אם כלולים במצוות והלכת בדרכיו, שדעת הרמב"ם והמאירי ורבינו בחיי שאף הם בכלל מצוות והלכת בדרכיו, ודעת בה"ג וסמ"ג שאינם בכלל מצוות והלכת בדרכיו. 
ולענין הלכה נראה עיקר כדעת רבינו הרמב"ם שהוא פוסק מובהק, ועוד שעמו כמה ראשונים (וק"ו להולכים בדעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שנקט שבכל מקום שלא גילה מרן השו"ע דעתו פוסקים כהרמב"ם).
ומ"מ גם לדעת הרמב"ם לא עוברים על מצוות והלכת בדרכיו בכל פעם שנכשל באותה מידה, אלא החיוב הוא עצם העבודה על המידות להגיע בהם ל"קו האמצע" כל אחד "כפי כחו", ולא עובר במצוה זו אלא מי שלא עובד על מידותיו. וגם לדעת שאר ראשונים צריך האדם לתקן מידותיו כדי להנצל ממעשים רעים. 
וחשוב להדגיש, שמלבד איסור והלכת בדרכיו ישנם איסורים רבים שאפשר להכשל בהם מכח המידות, כגון שמחמת הכעס מצער את חבירו שלא כדין ועובר על אונאת דברים, או שמדבר בגנותו באופנים האסורים וחוטא בלשון הרע, ואלו דברים אסורים בהחלט מדאורייתא לכל הדעות.
 

מקורות:
דעת הרמב"ם שהוא מצוה על כלל המידות הטובות
הרמב"ם בסה"מ (עשה ח') כתב, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו, ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכ"כ שם במנין הקצר להדמות בדרכיו. ובהל' דעות פ"א אחר שהזכיר בדעות הכעס והגאוה ותאוות הגוף ורדיפת ממון וקמצנות ומהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב, כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. וכ"כ בהלכות דעות הקדמה להדמות בדרכיו. ובהל' תשובה ז ג שצריך לשוב בתשובה גם מהדעות הרעות, והזכיר הכעס האיבה הקנאה ההיתול רדיפת כבוד וממון ומאכלות. וע"ע במש"כ להלן מדבריו בסה"מ שורש ט' (וע"ע במש"כ במו"נ ח"א סוף פנ"ד). ומבואר דס"ל שמצוות והלכת בדרכיו כוללת כל המעשים והמידות שיהיו בדרך היושר. והו"ד בשו"ת רבי אברהם בנו סי' סג, וברשב"ץ בזהר הרקיע. וכ"כ החינוך (מצוה תריא) שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, ובסוף דבריו סיים, דיניה גם כן קצרים, ענינם הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו בין באכילה בין בשתיה בין במשא ומתן בין בדברי תורה בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממוצעת ולא יתרחק אל הקצוות לעולם וכו'. עכ"ל.

וכ"כ רבינו בחיי (תלמיד הרשב"א) בספר כד הקמח (ערך ענוה) לענין מידת הענוה.
העובר על המצוה לדיעה זו
החינוך (שם) כתב ועובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקיים המצוה הזאת, ביטל עשה זה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דעות א ו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

והנה בסה"מ שורש ט' כתב וכן צונו להתנהג במדה מהמדות. כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו (לעיל עמ' נה ומ"ע רו) ואהבת לרעך כמוך. והזהירנו במדה מן המדות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנטירה והנקימה (ל' שב - ה) ודרישת הדם (על"ת רצב) וזולת זה מן המדות הרעות כמו שאבאר. עכ"ל. ונראה מדבריו שהחמלה והרחמנות והצדקה והחסד נלמדו מואהבת לרעך כמוך, והשנאה והנטירה והנקימה ודרישת הדם נאסרו איסור פרטי, ואח"כ רמז שגם שאר מדות רעות נאסרו כמו שאבאר ונראה שכוונתו למש"כ במצוה ח' שם ובהל' דעות. ולכאורה נראה דס"ל שהנקימה והנטירה והשנאה נאסרו איסור גמור באיסור פרטי שנתייחד להם ואינו תלוי כפי כחו אלא חייב לשרשם מכל וכל וכמצוות צדקה וחסד שהביא בסמוך שנתחייבנו בהם בהחלט, ולא אמר שהחיוב לעשות כפי כחו אלא במה שנלמד מוהלכת בדרכיו דהיינו הדברים שהביא בפ"א מדעות, ובאמת שם לא נזכר השנאה והנקימה והנטירה. ואמנם בהל' דעות שם הביא הרחמנות והאכזריות אבל נראה דשאני אכזריות ורחמנות שהם בתכונות בלא מעשה מחמלה במעשה שנלמדת מואהבת לרעך כמוך, והוא דבר הלמד מעניינו.
קושיות ספר שו"ע המידות
ובספר שו"ע המדות (להרה"ג אסי הלוי שליט"א, שער המדות עמ' כ' ואילך) הקשה מדברי הרמב"ם יסודי התורה ה יא שכתב שת"ח שהוא בעל קטטה וכעס הוא בכלל חילול ה', והרי אסור בלאו הכי משום והלכת בדרכיו. ולכאו' היה נראה לומר שמלבד והלכת בדרכיו שכבר פירש במקום אחר הוא גם בכלל חילול ה', או דאיירי באופן שמותר להתקוטט ולכעוס בדרך הממוצעת ומ"מ בת"ח יש בזה חילול ה'.

ועוד הקשה מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ז שכתב ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. והרי בהל' יסודי התורה רפ"ז כתב בענין הנביא שאין הנבואה חלה אלא על מי שלא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. אפשר לומר לפו"ר שכוונתו שהנבואה לא חלה על מי שלא מתגבר תמיד, אבל אם מתגבר תמיד אפי' לא קנה מעלות המידות בקנין, דהיינו שנשאר בתכונתו אותן פחיתויות לא תמנע ממנו הנבואה. ומ"מ אינו ענין
בענין מידת התאוה
ועוד הקשה מהל' דעות ה י שאם היה עשיר אוכל בשר בכל יום ואפי' ת"ח, ומהל' מתנו"ע ז ד שפסק לדין בן טובים, ומהשו"ע אה"ע ע שצריך לפרנס אשתו לפי כבוד משפחתה. ובפשוטו נראה דהא דהלכות דעות לא איירי כלל בענין תאוה אלא בחיזוק הגוף, וכשממונו ראוי לכך שפיר דמי, וכן בבן טובים הוא כשזה צורכו, והכלל הוא שמה שנאסר הוא דרך תאוה וגירוי היצר אבל כל שיש צורך לא נאסר, והגדרת צורך הוא אף צורך הנפש במה שהורגלה, וגם צורך כבוד כעבד שרץ לפניו חשוב צורך ואינו בכלל הכבוד האסור, וגם החיוב לזון אשתו לפי כבוד משפחתה הוא בכה"ג ולא אם דרכם בגירוי תאוות. וע"ע בראב"ד הו"ד בטור או"ח סי' רמ בענין מגרי יצר הרע בעצמו שמשמע שאינו אסור אלא מביא לידי איסור, וכ"מ בשו"ע שם. ובשו"ע או"ח סי' רלא נראה שהדבר הצריך מותר אף להנאה אבל חסידות לעשותו לשם שמים, ואילו הדבר שאינו צריך אסור מוהלכת בדרכיו.

ומה שהקשה מפיהמ"ש אבות א יז ששיחה בטילה היא הדיבור הנמאס ורק החסידים הניחוהו, והקשה שהרי אינו צורך הגוף. ונראה שעכ"פ הדיבור הזה אינו בכלל מדת התאוה אלא כמשחית דיבורו.

ומה שהקשה מגמ' שבת כה ע"ב דירה נאה וכו' מרחיבים דעתו של אדם. וי"ל שכיון שמרחיבים דעתו הוא לצורך ולא גירוי תאוה בעלמא.

ומה שהקשה מהרמב"ם הל' ת"ת פ"ג שמשמע שאין התורה נקנית מתוך עידון ואכילה ושתיה, ומשמע שאינו איסור. ונראה דאיירי אף באופן המותר שהתורה נקנית במאמץ ולא מתוך עידון.

ומה שהקשה שב"ד דנים לפי דין תורה ואף שמי שעומד על שורת הדין עובר על והלכת בדרכיו. י"ל שאין הדבר מסור לב"ד שתלוי בכמה פרטים המסורים ללב כגון שמא תמיד הוא מוותר ועתה מטה עצמו לקצה של שורת הדין, וגם לא נתברר לי היכן מבואר שנתחייבנו לעשות לפנים משורת הדין.

ועוד הקשה מהל' דעות ג ב שכתב שצריך שיכוון מעשיו לידע את ה' ולא להנות, שאם אוכל להנות אינו אוכל אלא הערב ויבעל כדי להנות, וכתב הכס"מ שם שאינו חיוב. והרי ההולך אחר תאוותו עובר על והלכת בדרכיו. וכן קשה בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש סנהדריו ז ד שעולה מדבריו שם שמותר לשמש כדי להנות (וציין לכך בסהמ"צ שנג).

העולה מן האמור שאיסור מידת התאוה הוא רק בדבר שאין לו בו צורך כלל לא צורך גופני ולא צורך נפשי כעני בן טובים, ומגרה יצר הרע בעצמו.
תכלית המדות לדעה זו
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' סג) אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים וכו' (וכעין זה הם דברי מהרח"ו הו"ד להלן).
דעת המאירי
והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א' פ"ד) וז"ל, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אף על פי שאין בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו יעזוב רשע דרכו ואין און מחשבותיו וישוב אל יי וג', כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אף על פי שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר"ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות וכו'. עכ"ל.

וצ"ב לשון שאין בקצתם גוף עבירה, ונראה שכוונתו שבכל אלו שמנה אין בהם גוף עבירה, אבל במדות אחרות יש גוף עבירה, וצ"ב אלו הם שיש בהם גוף עבירה ומפני מה אין באלו גוף עבירה.

והנה המדות שמנה כאן שאין בהם גוף עבירה הן הן המידות שכתב הרמב"ם בהל' תשובה ז ג שצריך לשוב מהן (ונוסף בדברי הרמב"ם שם רק רדיפת המאכלות), ואף המאירי כתב שצריך לשוב מהן, וגם ברמב"ם שם וגם המאירי כאן הביאו קרא דיעזוב רשע דרכו וכו', ומדלא הזכיר המאירי שהוא נאמן ביתו של הרמב"ם שגדולי המחברים היינו הרמב"ם חלוק וסבור שהוא גוף עבירה נראה דס"ל שגם דעת הרמב"ם כפי שביאר הוא שאינו גוף עבירה, אף שהזכיר הרמב"ם על כך לשון עוון בהם, וכן יש לסייע קצת ממה שהביא ענין התשובה מהמדות בפ"ז שמדבר במעלות התשובה ולא בפרקים הקודמים שמדברים בגופי העבירות.

אלא שמ"מ יקשה על זה מדברי הרמב"ם דעות א ה ובסה"מ עשה ח' שמשמע שהוא ביטול עשה וא"כ  הוא גוף עבירה ממש.

ואפשר שדברי המאירי חוזרים על מיצוע המידות באופן שהוא יותר מכחו, שאף שלא עובר בזה על והלכת בדרכיו גם לדעת הרמב"ם וכמשנ"ת מ"מ אחר שהם מביאים לעבירות הרי שצריך בעל התשובה לנקות עצמו מהם וכמו שמבואר שהוא דרך מדרכי התשובה, וביאר בזה דברי הרמב"ם הל' תשובה, ואפשר דקשיא ליה על דבריו בהל' תשובה מאי קמ"ל אחר שהוא ביטול עשה וכבר הזכיר התשובה מביטול עשה בפ"א מתשובה, וע"כ ביאר דאיירי במה שיותר מכחו והוא דרך מדרכי התשובה. מש"כ בהל' דעות ובסהמ"צ הוא במה שבכחו לעשות וזה ביטול עשה ואין צריך הרמב"ם להוסיף שצריך לחזור מהם.
וכן דעת רבינו יונה
ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות לו כתב שמדת הרחמנות בכלל והלכת בדרכיו. ולא כתב כן בשאר מידות.
דעת הסמ"ג שחוזר רק על מידת ההטבה לזולת
וכ"נ מלשון סמ"ג רמזי מצוות עשה ללכת בדרכיו שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו ונאמר (דברים יג, ה) אחרי ה' (א - להיך) [א - להיכם] תלכו, [והוא] לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: (יראים תח, ריט רכ, סה"מ ח, דעות פ"א ה"ה, ועי' אבל פי"ד ה"א).

הסמ"ג עשין סי' ז' מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע' ח ע"ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו ומפרש בפ"ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ומבקר חולים שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, ומנחם אבלים שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, וקובר מתים שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה עושה כך. וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דברי הימים א כח, ט וע"ש ברד"ק) דע את א - להי אביך ועבדהו, שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו שנאמר עליו (ירמיה כב, טו טז) שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה' ונאמר עוד (שם ט, כב כג וברד"ק) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה':

ותימה שהביא לשון הרמב"ם שע"כ כוונתו כמ"ש בהל' דעות שחוזר על כל המידות והוא פירש לענין לעשות צדקה וחסד ומשפט, (וביאור המשפט שמדבר בו הוא לעשות דין עני ואביון).

ואפשר שכן דעת מהר"י וייל סי' קצא.

ועיין בדברי רש"י דברים יג ה שהזכיר מעשי החסד אבל ביאר כן על 'ובו תדבקון' ולא מ'והלכת בדרכיו'.
וכן דעת בה"ג 
ובה"ג מנה (לב) וללכת בדרכיו. (לג) להלביש ערומים. (לד) לקבור מתים. (לה) לנחם אבלים. (לו) בקור חולים. והרמב"ן שורש א' כתב אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. עכ"ל. ולכאו' לדבריו נראה שאין בכלל והלכת בדרכיו כל המידות אלא מעשי חסד.
דעת הרמב"ן
הרמב"ן (סוף ספר המצוות) כשמנה העשין שסילק ממנין הרמב"ם לא השמיט מצוה ח' היינו והלכת בדרכיו. ולכאו' נראה שמסכים לה.

וצ"ע אם מה שלא השמיט הרמב"ן מצוה זו כי הסכים לנוסח שבלשון הרמב"ם במנין המצוות שלא פירט שמדבר בכלל המידות אלא רומז לדרשות חז"ל שבהם נתפרש רק להיות רחום ולגמול חסדים, או שכיון שודאי כוונת הרמב"ם כפי שביאר בהל' דעות לכלל המידות, ע"כ שהרמב"ן הבין כן כוונתו והסכים לה, ונראה לע"ד שאף אם הרמב"ן לא הסכים עם הרמב"ם לכלול במצוות והלכת בדרכיו כל המידות, מ"מ אפשר שסבר שכולל הרחמים כשאר ראשונים, ועכ"פ מספק אין לכלול הרמב"ן כדעת הרמב"ם.

(וע"ע בהשגות הרמב"ן (שורש א) שביאר כוונת בה"ג כתב, והתשובה הרביעית היא [יג] שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אמר [יז - יח] שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן היא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתע' בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (סז ב). הכל כמו שכ' הרב זצ"ל וכו'.    אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה, באמת כתב [אות לב - ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי י"י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח' להדמות בו ית' כפי יכלתנו והוא שנ' והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו'. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ' אחרי י"י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים.    וא"כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ'.     והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. עכ"ל.  ונראה שהרמב"ם הבין בבה"ג שמנה כל אחת מאלו למצוה בפני עצמה).
רס"ג לא מנה מצוות והלכת בדרכיו 
רס"ג השמיט מצות והלכת בדרכיו ולא הזכירה כלל, ובספר שו"ע המידות (שער המדות עמ' ה') הביא מהאמונות והדעות מאמר עשירי סי' א' ובסי' ב' שתפס בענין המידות לשון ראוי, צ"ע אם קאי על רחמים או על שאר מידות.
היראים מבאר והלכת בדרכיו לענין אחר 
והיראים סי' תח קנג קנד ביאר שוהלכת בדרכיו היא מצוה להוסיף על כל המצוות, ומבואר שאין למדים מכך לענין חיוב המידות הטובות.
דברי האחרונים
ובזה מיושב שאחרונים רבים הבינו שעבודת המידות אינה חיוב גמור, והוא כי נקטו להלכה כדעת הסוברים שוהלכת בדרכיו אינו חיוב לכל המידות. שכן דעת המהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') שאינם מתרי"ג מצוות אלא שהן הכנות עיקריות על תרי"ג מצוות בקיומן או בביטולם. וכ"כ בח"ב שער ח'. וכן הבינו אחרונים רבים, ובספר שו"ע המידות שם ציין לעיין לרמ"ק בתומר דבורה (פ"א), ובשו"ת חוות יאיר סי' רה, והגר"א אסתר י ג, ובשיר השירים א ה, ובמסילת ישרים פ"ג.
        )

    [_answer] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [publishdate] => Array
        (
            [0] => 24-01-2022
        )

    [_publishdate] => Array
        (
            [0] => field_65302beb935c6
        )

    [_yoast_wpseo_wordproof_timestamp] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [כותרת_שאלה] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_כותרת_שאלה] => Array
        (
            [0] => field_63330b6251120
        )

    [תוכן_שאלה] => Array
        (
            [0] => 

שמעתי שמי שכועס עובר על איסור דאורייתא של והלכת בדרכיו, בטבעי אני כעסן וקשה לי מאד לא לכעוס בכלל, האם הדברים נכונים? וכיצד אפשר לתבוע אדם להיות שלם במידת הכעס מיד כשנעשה בר מצוה?
) [_תוכן_שאלה] => Array ( [0] => field_63330b7d51121 ) [תשובה] => Array ( [0] => ) [_תשובה] => Array ( [0] => field_63330b9351122 ) [תוכן_תשובה] => Array ( [0] => העבודה על מדת הרחמים על הבריות הינה מצוות עשה דאורייתא לרוב הראשונים, כמו שאמרו חז"ל מהו רחום אף אתה היה רחום, ובכלל זה המעשים הנולדים ממידת הרחמים, והמולידים את מידת הרחמים, כמו גמילות חסד למי שנצרך לזה, כביקור חולים, ניחום אבלים וכדו'. מלבד דעת הרס"ג והיראים שהמדות הרעות אינם עבירה בעצם אלא שמולידות מעשים רעים (וכן נקט מהרח"ו). ואמנם העבודה על מידות הכעס, הגאוה, תאוות הגוף, רדיפת ממון, קמצנות, נחלקו רבותינו הראשונים אם כלולים במצוות והלכת בדרכיו, שדעת הרמב"ם והמאירי ורבינו בחיי שאף הם בכלל מצוות והלכת בדרכיו, ודעת בה"ג וסמ"ג שאינם בכלל מצוות והלכת בדרכיו. ולענין הלכה נראה עיקר כדעת רבינו הרמב"ם שהוא פוסק מובהק, ועוד שעמו כמה ראשונים (וק"ו להולכים בדעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שנקט שבכל מקום שלא גילה מרן השו"ע דעתו פוסקים כהרמב"ם). ומ"מ גם לדעת הרמב"ם לא עוברים על מצוות והלכת בדרכיו בכל פעם שנכשל באותה מידה, אלא החיוב הוא עצם העבודה על המידות להגיע בהם ל"קו האמצע" כל אחד "כפי כחו", ולא עובר במצוה זו אלא מי שלא עובד על מידותיו. וגם לדעת שאר ראשונים צריך האדם לתקן מידותיו כדי להנצל ממעשים רעים. וחשוב להדגיש, שמלבד איסור והלכת בדרכיו ישנם איסורים רבים שאפשר להכשל בהם מכח המידות, כגון שמחמת הכעס מצער את חבירו שלא כדין ועובר על אונאת דברים, או שמדבר בגנותו באופנים האסורים וחוטא בלשון הרע, ואלו דברים אסורים בהחלט מדאורייתא לכל הדעות.   מקורות: דעת הרמב"ם שהוא מצוה על כלל המידות הטובות הרמב"ם בסה"מ (עשה ח') כתב, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו, ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. וכ"כ שם במנין הקצר להדמות בדרכיו. ובהל' דעות פ"א אחר שהזכיר בדעות הכעס והגאוה ותאוות הגוף ורדיפת ממון וקמצנות ומהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב, כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. וכ"כ בהלכות דעות הקדמה להדמות בדרכיו. ובהל' תשובה ז ג שצריך לשוב בתשובה גם מהדעות הרעות, והזכיר הכעס האיבה הקנאה ההיתול רדיפת כבוד וממון ומאכלות. וע"ע במש"כ להלן מדבריו בסה"מ שורש ט' (וע"ע במש"כ במו"נ ח"א סוף פנ"ד). ומבואר דס"ל שמצוות והלכת בדרכיו כוללת כל המעשים והמידות שיהיו בדרך היושר. והו"ד בשו"ת רבי אברהם בנו סי' סג, וברשב"ץ בזהר הרקיע. וכ"כ החינוך (מצוה תריא) שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, ובסוף דבריו סיים, דיניה גם כן קצרים, ענינם הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו בין באכילה בין בשתיה בין במשא ומתן בין בדברי תורה בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממוצעת ולא יתרחק אל הקצוות לעולם וכו'. עכ"ל. וכ"כ רבינו בחיי (תלמיד הרשב"א) בספר כד הקמח (ערך ענוה) לענין מידת הענוה. העובר על המצוה לדיעה זו החינוך (שם) כתב ועובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקיים המצוה הזאת, ביטל עשה זה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דעות א ו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו. והנה בסה"מ שורש ט' כתב וכן צונו להתנהג במדה מהמדות. כמו מה שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו (לעיל עמ' נה ומ"ע רו) ואהבת לרעך כמוך. והזהירנו במדה מן המדות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנטירה והנקימה (ל' שב - ה) ודרישת הדם (על"ת רצב) וזולת זה מן המדות הרעות כמו שאבאר. עכ"ל. ונראה מדבריו שהחמלה והרחמנות והצדקה והחסד נלמדו מואהבת לרעך כמוך, והשנאה והנטירה והנקימה ודרישת הדם נאסרו איסור פרטי, ואח"כ רמז שגם שאר מדות רעות נאסרו כמו שאבאר ונראה שכוונתו למש"כ במצוה ח' שם ובהל' דעות. ולכאורה נראה דס"ל שהנקימה והנטירה והשנאה נאסרו איסור גמור באיסור פרטי שנתייחד להם ואינו תלוי כפי כחו אלא חייב לשרשם מכל וכל וכמצוות צדקה וחסד שהביא בסמוך שנתחייבנו בהם בהחלט, ולא אמר שהחיוב לעשות כפי כחו אלא במה שנלמד מוהלכת בדרכיו דהיינו הדברים שהביא בפ"א מדעות, ובאמת שם לא נזכר השנאה והנקימה והנטירה. ואמנם בהל' דעות שם הביא הרחמנות והאכזריות אבל נראה דשאני אכזריות ורחמנות שהם בתכונות בלא מעשה מחמלה במעשה שנלמדת מואהבת לרעך כמוך, והוא דבר הלמד מעניינו. קושיות ספר שו"ע המידות ובספר שו"ע המדות (להרה"ג אסי הלוי שליט"א, שער המדות עמ' כ' ואילך) הקשה מדברי הרמב"ם יסודי התורה ה יא שכתב שת"ח שהוא בעל קטטה וכעס הוא בכלל חילול ה', והרי אסור בלאו הכי משום והלכת בדרכיו. ולכאו' היה נראה לומר שמלבד והלכת בדרכיו שכבר פירש במקום אחר הוא גם בכלל חילול ה', או דאיירי באופן שמותר להתקוטט ולכעוס בדרך הממוצעת ומ"מ בת"ח יש בזה חילול ה'. ועוד הקשה מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ז שכתב ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. והרי בהל' יסודי התורה רפ"ז כתב בענין הנביא שאין הנבואה חלה אלא על מי שלא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. אפשר לומר לפו"ר שכוונתו שהנבואה לא חלה על מי שלא מתגבר תמיד, אבל אם מתגבר תמיד אפי' לא קנה מעלות המידות בקנין, דהיינו שנשאר בתכונתו אותן פחיתויות לא תמנע ממנו הנבואה. ומ"מ אינו ענין בענין מידת התאוה ועוד הקשה מהל' דעות ה י שאם היה עשיר אוכל בשר בכל יום ואפי' ת"ח, ומהל' מתנו"ע ז ד שפסק לדין בן טובים, ומהשו"ע אה"ע ע שצריך לפרנס אשתו לפי כבוד משפחתה. ובפשוטו נראה דהא דהלכות דעות לא איירי כלל בענין תאוה אלא בחיזוק הגוף, וכשממונו ראוי לכך שפיר דמי, וכן בבן טובים הוא כשזה צורכו, והכלל הוא שמה שנאסר הוא דרך תאוה וגירוי היצר אבל כל שיש צורך לא נאסר, והגדרת צורך הוא אף צורך הנפש במה שהורגלה, וגם צורך כבוד כעבד שרץ לפניו חשוב צורך ואינו בכלל הכבוד האסור, וגם החיוב לזון אשתו לפי כבוד משפחתה הוא בכה"ג ולא אם דרכם בגירוי תאוות. וע"ע בראב"ד הו"ד בטור או"ח סי' רמ בענין מגרי יצר הרע בעצמו שמשמע שאינו אסור אלא מביא לידי איסור, וכ"מ בשו"ע שם. ובשו"ע או"ח סי' רלא נראה שהדבר הצריך מותר אף להנאה אבל חסידות לעשותו לשם שמים, ואילו הדבר שאינו צריך אסור מוהלכת בדרכיו. ומה שהקשה מפיהמ"ש אבות א יז ששיחה בטילה היא הדיבור הנמאס ורק החסידים הניחוהו, והקשה שהרי אינו צורך הגוף. ונראה שעכ"פ הדיבור הזה אינו בכלל מדת התאוה אלא כמשחית דיבורו. ומה שהקשה מגמ' שבת כה ע"ב דירה נאה וכו' מרחיבים דעתו של אדם. וי"ל שכיון שמרחיבים דעתו הוא לצורך ולא גירוי תאוה בעלמא. ומה שהקשה מהרמב"ם הל' ת"ת פ"ג שמשמע שאין התורה נקנית מתוך עידון ואכילה ושתיה, ומשמע שאינו איסור. ונראה דאיירי אף באופן המותר שהתורה נקנית במאמץ ולא מתוך עידון. ומה שהקשה שב"ד דנים לפי דין תורה ואף שמי שעומד על שורת הדין עובר על והלכת בדרכיו. י"ל שאין הדבר מסור לב"ד שתלוי בכמה פרטים המסורים ללב כגון שמא תמיד הוא מוותר ועתה מטה עצמו לקצה של שורת הדין, וגם לא נתברר לי היכן מבואר שנתחייבנו לעשות לפנים משורת הדין. ועוד הקשה מהל' דעות ג ב שכתב שצריך שיכוון מעשיו לידע את ה' ולא להנות, שאם אוכל להנות אינו אוכל אלא הערב ויבעל כדי להנות, וכתב הכס"מ שם שאינו חיוב. והרי ההולך אחר תאוותו עובר על והלכת בדרכיו. וכן קשה בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש סנהדריו ז ד שעולה מדבריו שם שמותר לשמש כדי להנות (וציין לכך בסהמ"צ שנג). העולה מן האמור שאיסור מידת התאוה הוא רק בדבר שאין לו בו צורך כלל לא צורך גופני ולא צורך נפשי כעני בן טובים, ומגרה יצר הרע בעצמו. תכלית המדות לדעה זו שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' סג) אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים וכו' (וכעין זה הם דברי מהרח"ו הו"ד להלן). דעת המאירי והמאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר א' פ"ד) וז"ל, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אף על פי שאין בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו יעזוב רשע דרכו ואין און מחשבותיו וישוב אל יי וג', כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אף על פי שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר"ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות וכו'. עכ"ל. וצ"ב לשון שאין בקצתם גוף עבירה, ונראה שכוונתו שבכל אלו שמנה אין בהם גוף עבירה, אבל במדות אחרות יש גוף עבירה, וצ"ב אלו הם שיש בהם גוף עבירה ומפני מה אין באלו גוף עבירה. והנה המדות שמנה כאן שאין בהם גוף עבירה הן הן המידות שכתב הרמב"ם בהל' תשובה ז ג שצריך לשוב מהן (ונוסף בדברי הרמב"ם שם רק רדיפת המאכלות), ואף המאירי כתב שצריך לשוב מהן, וגם ברמב"ם שם וגם המאירי כאן הביאו קרא דיעזוב רשע דרכו וכו', ומדלא הזכיר המאירי שהוא נאמן ביתו של הרמב"ם שגדולי המחברים היינו הרמב"ם חלוק וסבור שהוא גוף עבירה נראה דס"ל שגם דעת הרמב"ם כפי שביאר הוא שאינו גוף עבירה, אף שהזכיר הרמב"ם על כך לשון עוון בהם, וכן יש לסייע קצת ממה שהביא ענין התשובה מהמדות בפ"ז שמדבר במעלות התשובה ולא בפרקים הקודמים שמדברים בגופי העבירות. אלא שמ"מ יקשה על זה מדברי הרמב"ם דעות א ה ובסה"מ עשה ח' שמשמע שהוא ביטול עשה וא"כ  הוא גוף עבירה ממש. ואפשר שדברי המאירי חוזרים על מיצוע המידות באופן שהוא יותר מכחו, שאף שלא עובר בזה על והלכת בדרכיו גם לדעת הרמב"ם וכמשנ"ת מ"מ אחר שהם מביאים לעבירות הרי שצריך בעל התשובה לנקות עצמו מהם וכמו שמבואר שהוא דרך מדרכי התשובה, וביאר בזה דברי הרמב"ם הל' תשובה, ואפשר דקשיא ליה על דבריו בהל' תשובה מאי קמ"ל אחר שהוא ביטול עשה וכבר הזכיר התשובה מביטול עשה בפ"א מתשובה, וע"כ ביאר דאיירי במה שיותר מכחו והוא דרך מדרכי התשובה. מש"כ בהל' דעות ובסהמ"צ הוא במה שבכחו לעשות וזה ביטול עשה ואין צריך הרמב"ם להוסיף שצריך לחזור מהם. וכן דעת רבינו יונה ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות לו כתב שמדת הרחמנות בכלל והלכת בדרכיו. ולא כתב כן בשאר מידות. דעת הסמ"ג שחוזר רק על מידת ההטבה לזולת וכ"נ מלשון סמ"ג רמזי מצוות עשה ללכת בדרכיו שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו ונאמר (דברים יג, ה) אחרי ה' (א - להיך) [א - להיכם] תלכו, [והוא] לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: (יראים תח, ריט רכ, סה"מ ח, דעות פ"א ה"ה, ועי' אבל פי"ד ה"א). הסמ"ג עשין סי' ז' מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע' ח ע"ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו ומפרש בפ"ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ומבקר חולים שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, ומנחם אבלים שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, וקובר מתים שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה עושה כך. וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דברי הימים א כח, ט וע"ש ברד"ק) דע את א - להי אביך ועבדהו, שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו שנאמר עליו (ירמיה כב, טו טז) שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה' ונאמר עוד (שם ט, כב כג וברד"ק) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה': ותימה שהביא לשון הרמב"ם שע"כ כוונתו כמ"ש בהל' דעות שחוזר על כל המידות והוא פירש לענין לעשות צדקה וחסד ומשפט, (וביאור המשפט שמדבר בו הוא לעשות דין עני ואביון). ואפשר שכן דעת מהר"י וייל סי' קצא. ועיין בדברי רש"י דברים יג ה שהזכיר מעשי החסד אבל ביאר כן על 'ובו תדבקון' ולא מ'והלכת בדרכיו'. וכן דעת בה"ג ובה"ג מנה (לב) וללכת בדרכיו. (לג) להלביש ערומים. (לד) לקבור מתים. (לה) לנחם אבלים. (לו) בקור חולים. והרמב"ן שורש א' כתב אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. עכ"ל. ולכאו' לדבריו נראה שאין בכלל והלכת בדרכיו כל המידות אלא מעשי חסד. דעת הרמב"ן הרמב"ן (סוף ספר המצוות) כשמנה העשין שסילק ממנין הרמב"ם לא השמיט מצוה ח' היינו והלכת בדרכיו. ולכאו' נראה שמסכים לה. וצ"ע אם מה שלא השמיט הרמב"ן מצוה זו כי הסכים לנוסח שבלשון הרמב"ם במנין המצוות שלא פירט שמדבר בכלל המידות אלא רומז לדרשות חז"ל שבהם נתפרש רק להיות רחום ולגמול חסדים, או שכיון שודאי כוונת הרמב"ם כפי שביאר בהל' דעות לכלל המידות, ע"כ שהרמב"ן הבין כן כוונתו והסכים לה, ונראה לע"ד שאף אם הרמב"ן לא הסכים עם הרמב"ם לכלול במצוות והלכת בדרכיו כל המידות, מ"מ אפשר שסבר שכולל הרחמים כשאר ראשונים, ועכ"פ מספק אין לכלול הרמב"ן כדעת הרמב"ם. (וע"ע בהשגות הרמב"ן (שורש א) שביאר כוונת בה"ג כתב, והתשובה הרביעית היא [יג] שמנה בעל ההלכות נחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אמר [יז - יח] שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן היא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתע' בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (סז ב). הכל כמו שכ' הרב זצ"ל וכו'.    אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה, באמת כתב [אות לב - ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי י"י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח' להדמות בו ית' כפי יכלתנו והוא שנ' והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו'. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ' אחרי י"י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים.    וא"כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ'.     והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. עכ"ל.  ונראה שהרמב"ם הבין בבה"ג שמנה כל אחת מאלו למצוה בפני עצמה). רס"ג לא מנה מצוות והלכת בדרכיו רס"ג השמיט מצות והלכת בדרכיו ולא הזכירה כלל, ובספר שו"ע המידות (שער המדות עמ' ה') הביא מהאמונות והדעות מאמר עשירי סי' א' ובסי' ב' שתפס בענין המידות לשון ראוי, צ"ע אם קאי על רחמים או על שאר מידות. היראים מבאר והלכת בדרכיו לענין אחר והיראים סי' תח קנג קנד ביאר שוהלכת בדרכיו היא מצוה להוסיף על כל המצוות, ומבואר שאין למדים מכך לענין חיוב המידות הטובות. דברי האחרונים ובזה מיושב שאחרונים רבים הבינו שעבודת המידות אינה חיוב גמור, והוא כי נקטו להלכה כדעת הסוברים שוהלכת בדרכיו אינו חיוב לכל המידות. שכן דעת המהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') שאינם מתרי"ג מצוות אלא שהן הכנות עיקריות על תרי"ג מצוות בקיומן או בביטולם. וכ"כ בח"ב שער ח'. וכן הבינו אחרונים רבים, ובספר שו"ע המידות שם ציין לעיין לרמ"ק בתומר דבורה (פ"א), ובשו"ת חוות יאיר סי' רה, והגר"א אסתר י ג, ובשיר השירים א ה, ובמסילת ישרים פ"ג. ) [_תוכן_תשובה] => Array ( [0] => field_63330ba451123 ) [country] => Array ( [0] => ספרד ) [_country] => Array ( [0] => field_652fe3233b842 ) [include] => Array ( [0] => ) [_include] => Array ( [0] => field_65313c6aec354 ) [entry_views] => Array ( [0] => 72 ) )

צור קשר

מזכירות:

זקוק לתפילה מיוחדת??

כ-70 רבנים אברכי הכולל יתפללו עבורכם לאחר סדר שלם של לימוד תורה בהתמדה, בתפילה מיוחדת עם כוונות עפ”י הסוד. וראינו בזה ישועות גדולות בחסדי ה’.
השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בקרוב בע”ה