שאלה:
במושב שלנו אין מקוה טהרה. השאלה, האם מותר למכור בהכנ”ס או ס”ת לצורך בניינו, כשאי אפשר בעניין אחר?
תשובה:
בניית מקוה טהרה דאורייתא, קודם לבניית בית הכנסת. וכשאי אפשר לבנותו בעניין אחר, מותר למכור את בהכנ”ס או ס”ת לצורך בניינו. וכן פסק מרן הגר”מ פיינשטין זצ”ל בשו”ת אגרות משה (ח”א או”ח סי’ נ”א).
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בספר מעיין אומר (ח”א עמ’ רנ”ח), התיר להשתמש בכספי בית הכנסת שנמכר, לצורך שיפוץ מקוה טהרה בהודו. וראה עוד בשו”ת יביע אומר (ח”ז או”ח סי’ כ”ה), שיותר טוב לבנות מקוה טהרה, מבניית בית הכנסת, שי”א שאיסור נדה בכלל גילוי עריות, ולכו”ע הוי בכרת.
ומרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הורה שיש להעדיף בניית מקוה טהרה על פני הקמת בית חולים, שאם חלילה יוולדו בני נדה ירבו מחלות ח”ו. וכאשר להיפך ישמרו על טהרת המשפחה, יסלק השי”ת את המחלות, כמו שנא’ “והסירותי מחלה מקרבך”.
מקורות:
הנה הגאון רבי משה פיינשטין זצ”ל בשו”ת אגרות משה (ח”א או”ח סי’ נ”א) דן גבי בניית מקוה טהרה בעזרת נשים, וכתב שמותר למכור ס”ת כדי לבנות מקוה כשאי אפשר בעניין אחר לפי שזה בכלל הדין לישא אשה, שמותר לשם כך למכור אפילו ס”ת כמבואר בגמרא מגילה (כז.).
ומצאתי עוד בשו”ת אגרות משה (חו”מ א’ סי’ מ”ב) שהעלה שודאי בנין מקוה קודם לבנין ביהכ”נ, אף אם אין לחוש ח”ו לתקלה, שהרי יהיה בזה מניעת פריה ורביה ושבת, וגם לעשות שלום בין איש לאשתו שבשביל כל אחד מהם הוא קודם, וגם שצריך למכור אף ס”ת וכל שכן בהכנ”ס בשביל זה. דבשביל פריה ורביה ושבת, מפורש שמוכרין ס”ת לישא אשה, מטעם לא תהו בראה לשבת יצרה. ואף שכבר קיים פריה ורביה כתב הב”ש (אהע”ז סי’ א’ סק”ב) שמוכרין ס”ת מדנקט קרא דשבת ולא קרא דפרו ורבו, וכ”כ המג”א (או”ח סי’ קנ”ג סק”ט, עיין במחצה”ש שם). וטעם זה דפריה ורביה ושבת, הוא גם בבניין מקוה ביותר, שהוא לכל הנשים שבעיר.
וכתב עוד שאף אם יכולין ליסע למקום רחוק שיש שם מקוה ודאי בעיר נמצאות הרבה נשים שלא יוכלו לילך למרחוק, ובשבתות וי”ט יהיו אסורות, שבאים מזה למניעה מפריה ורביה ושבת. ולהחלקת מחוקק (סק”י שם אהע”ז ס”א) מוכרין ס”ת גם בשביל איסור לעמוד בלא אשה מחשש הרהורי עברה, שזה ודאי יש לחוש כשהמקוה הוי בריחוק מקום שתאחר הרבה ימים בשביל זה מצד אונס שבתות ויו”ט.
ואולם למכור בהכנ”ס שכבר בנוי, כתב שאף שרשאי מדינא מכל שכן מס”ת, מכל מקום חמירא מס”ת לענין שתחילה צריכין להשתדל בכל הכוחות שלא למכור, כדאיתא בשו”ע (או”ח קנ”ג י”ג) לעניין פדיון שבוים, והוא הדין ללמוד תורה ולישא אשה, והוא מבואר בגמ’ ב”ב (ג) מטעם דדירתיה דאינש לא מזבני, וס”ת מוכרין דלא שייך טעם זה, ומפורש כן בט”ז (או”ח סי’ קנ”ג סק”ב) וש”ך (סק”א ביו”ד סי’ רנ”ב). אולם אם אי אפשר להשיג מעות אחרים, צריך למכור גם בהכנ”ס בשביל מקוה, כדאיתא במחצה”ש (או”ח סי’ קנ”ג ס”ק ל”ב) בביאור המג”א לעניין פדיון שבויים, והוא הדין לעניין לישא אשה, וכל שכן לעניין מקוה. וכל שכן לעניין קדימה שאם עדיין לא בנו בית הכנסת שצריכין תחלה לבנות מקוה.
והנה בשו”ת לבושי מרדכי (או”ח סו”ס קט”ז), דחה שמקוה אינו אלא הכשר מצוה, ואסור למכור ס”ת לבנייתו, דומיא דמכירת בהכנ”ס לעשות חנות שיהיה לו פרנסה שיוכל ללמוד, או חנות ליתומים שיזדמן להם שידוכים, שאסור.
ויש להשיב על דבריו, שהרי עצם היתר מכירת ס”ת לישא אשה הוי משום לא תהו בראה לשבת יצרה, כדאי’ להדיא בגמרא מגילה (כז.), ומבואר דהוי הכשר מצוה והתירו. ועל כרחך משום שלא חשיב כ”כ הכשר מצוה, כיון שאי אפשר לקיימו בעניין אחר, כך גם אם אי אפשר לבנות מקוה אלא ע”י מכירת ס”ת הרי זה מותר, משא”כ למכור בהכנ”ס לעשות חנות להשיא יתומים, זה באמת רחוק מאד ופשוט שאסור.
וכן ראיתי בשם הנצי”ב במשיב דבר (ח”ב סי’ מ”ה) דיש כח ורשות למכור בהמ”ד של כרך, לקנות מקוה ביתרון הכשר דעת תורה, ושכן כתב בשו”ת מהר”י שטייף (סי’ קפ”ז) שחוב גמור לקהל להשתדל תחילה לבנות מקוה טהרה קודם שמשתדלים לתקן תקנות להציל מעוון חילול שבת קודש.
וכן ראיתי בשו”ת יביע אומר (ח”ז או”ח סי’ כ”ה) שכתב שודאי הרבה יותר טוב לבנות מקוה טהרה מבניית בית הכנסת, שהרי לדעת מרן הבית יוסף (יו”ד ס”ס קצ”ה), איסור נדה הוא בכלל איסור גילוי עריות. וכן מתבאר מדברי הרשב”א (חולין י:), וכן כתב הגאון מהר”ש קלוגר בחכמת שלמה (יו”ד סי’ קנ”ז), להוכיח מכמה מקומות שנדה הוי בכלל גילוי עריות. ואפילו לדברי הפני יהושע (בתשו’ ח”ב סי’ מ”ד) שחולק וסובר שאין זה בכלל דבר שבערוה, וכן כתב הגאון ר’ יצחק אלחנן בתשו’ שבספר מור ואהלות (אהל ארץ נוד סי’ קצ”ה), ועוד רבים מהאחרונים, מ”מ איסור כרת הוא בכל פעם ופעם, ומטעם זה כתב הגאון החפץ חיים באגרותיו (נדפס “בכל כתבי החפץ חיים”, כרך ג’, בסוף הספר עמ’ פ”ז), שאסור לדור בעיר שאין בה מקוה טהרה, ומן הדין אם אין לקהילה מקוה כופין זה את זה לתרום עבור בניית מקוה טהרה כדת, ואפילו זקנים וזקנות חייבים לתרום עבור המקוה, וכמבואר בחו”מ (סי’ קס”ג ס”ג) “והקמת מקוה קודמת לבניית בית כנסת וקניית ס”ת ויתר כל המצות”.
והביא עוד שגם הגאון החזון איש (פאר הדור ח”ב עמ’ קנח), נשאל בזה, כשאין אפשרות לקהל אלא או לבנות בית כנסת או בניית מקוה טהרה, והשיב שבניית מקוה עדיף, שכבר אמרו (עירובין לב:) ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, וראוי לוותר על בהכ”נ להציל ישראל מעונש כרת. וכן בספר מעיין אומר (ח”א עמ’ רנ”ח), התיר להשתמש בכספי בית הכנסת שנמכר, לצורך שיפוץ מקוה טהרה בהודו.
ומצינו עוד למרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שנשאל אודות נדיב אשר נשאו ליבו להקים בעיר חדשה, בית חולים או מקוה טהרה, והשיב שיש להעדיף בניית המקוה, משום שאם חלילה יוולדו בני נדה ירבו ח”ו מחלות, ואם כולם ישמרו על טהרת המשפחה יסלק השי”ת את המחלות, כמו שנא’ “והסירותי מחלה מקרבך”.
אך חזות הוקשה לי ממה שדן החת”ס (ח”א יור”ד סי’ רמ”ד), באחד שנפטר ומסר כל ספריו להביאם לבית הכנסת שכל הרוצה ילמוד בהן, ונתעכב הרבה שנים מחשש שיגנבו או יאבדו הספרים, ועכשיו צריכים הציבור לבנות מקוה טהרה, והציבור נדחקו ואין לאל ידם, ורוצים למכור את הספרים לצורך בניין המקוה, והעלה שאסור לשנות מדעת המצוה. ומתחילה סברתי שודאי החת”ס מדבר בתשו’ לעניין מקוה טהרה לגברים, אולם מדלא הזכיר זאת החת”ס בכל התשובה, משמע שכוונתו למקוה טהרה כפשוטו.
והנה מתחילה סברתי לחלק, שהחת”ס מדבר במכירת ספרי קודש שאין עוד ספרים כאלו לתועלת לומדי התורה, לכן אין לשנות מדעת הנותן, משא”כ מכירת ס”ת שיכולים לקרוא בס”ת אחר, יש להתיר, שהרי עיקר האיסור למכור ס”ת אפילו כשיש לו ספרים הרבה. ועוד סברתי לחלק, דשאני התם שתלוי בדעת הנותן, משא”כ ס”ת של רבים שמותר למוכרם לבניית מקוה על דעת שבעה טובי העיר. ברם לאחר העיון נראה דלק”מ דבתשו’ החת”ס מדובר שאם לא ימכרו את הספרים, יבנו את המקוה ממעות אחרים, וכל הנידון רק מצד שינוי המצוה מספרים למקוה, וכמו שסיים שם בתשובתו, שידוע לו שכל אנשי הקהילה ההיא יראים ושלמים ולא יחליפו באר מים חיים בבור מים חיים, משא”כ כשא”א בעניין אחר, אף בכה”ג יהיה מותר למכור הספרים לבניית מקוה טהרה.
