חזקים ברוכים על ההערה. ובכן במקום אחר הארכנו בס”ד אודות דברי מרן רבינו מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל שכתב בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ס”ד דאמרינן “דינא דמלכותא דינא” לענין תשלום מיסים גם במדינת ישראל, ושם הביא מרן זצ”ל ראיה מהמבואר בזוה”ק ובתוס’ בסנהדרין שאחאב היה לו דין מלך לענין זה אע”פ שהיה רשע, והארכנו בכל זה שם בס”ד עיי”ש. ואולם מר בריה דרבינ”א הרה”ג ר’ יעקב יוסף זצוק”ל בספרו קונטרס בעתה אחישנה עמ’ קי”ז כתב לדחות את דברי מרן רבי אבה”ו, וז”ל: “ונראה לי שאף לדברי האבא בשו”ת יחוה דעת שייך דינא דמלכותא אף במלך רשע כאחאב, מ”מ אין ללמוד משם [מזמן אחאב] לימינו, ויש לחלק ולומר שבזמן אחאב לא שילמו מקופת המלך לבתי ספר חילוניים ולאוניברסיטאות ולצורך גיוס בנות, שהרי רק בבית שני התקין יהושע בן גמלא בתי ספר לתיקנוקות של בית רבן כמובאר בב”ב כ”א ע”ב, ובמציאות כזו יש לומר שאמרינן דינא דמלכותא שמא יורש העצר יהיה צדיק, וכמו שכתוב יכין רשע צדיק ילבש, משא”כ בימינו בודאי אין לומר דינא דמלכותא דינא.” עכ”ל. ולכאו’ כוונתו דכיון שבמידנת ישראל חלק מכספי המיסים הולכים למטרות אסורות, יש בזה איסור מסייע בידי עוברי עבירה, משא”כ בזמן אחאב [אלא דלא ברור על שום מה נצרך להוסיף את הסברא דאצל אחאב אפשר שיורש העזר יהיה צדיק, וע”ע בהמשך].
ואחר הקידה מול הדרת גאונו של בנש”ק בן זכא”י מוהר”ר יעקב יוסף זצוק”ל, גם אחאב קרוב לוודאי שהיה מפנה מכספי המיסים למטרות אסורות, שהרי בנה מקדש ומזבח לבעל (“בית הבעל” – מלכים א’ ט”ז ל”ב) ומסתמא גם היה מקריב שם קרבנות, ולא עוד אלא דארבע מאות מנביאי הבעל והאשרה היו אוכלים על שלחנו כל יום (מלכים א’ י”ח י”ט), ומנ”ל כל הממון הזה אם לא מכספי אוצר המלכות [ואפשר שגם הג”ר יעקב יוסף זצ”ל הרגיש בזה דמן הסתם אחאב היה משתמש בכספי המסים למטרות לא רצויות, שהרי רשע היה, ועל זה הוסיף את הסברא דמ”מ שמא יורש העצר יהיה צדיק ואז עכ”פ חלק גדול מהכספים שנכנסים כעת לאוצר המלך בסוף ילכו למטרות טובות, ותימה דא”כ נימא הכי גם לענין מדינת ישראל שרוב כספי המיסים הולכים למטרות מותרות (וזאת ב”וודאי” ולא ב”שמא”) ולא גרע מה”שמא” של יורש העצר, כי סוף סוף גם אם יורש העצר יהיה צדיק הרי חלק מהכספים כבר באו לידי שימוש אצל אביו הרשע].
אלא דנראה כאילו אשתמיטיתיה מיניה דהג”ר יעקב יוסף זצ”ל מה שכתב בשו”ת מהרי”ק שורש קצ”ד, דאף אם הכריז השר שכל המיסים שמשלמים היהודים ילך לצורכי עבודה זרה, אין בזה חשש כיון שהיהודים פורעים את המס שלהם לקופת השר, ומה שנותן השר לעבודה זרה הרי זה מכיסו. עיי”ש. וכן למד בפתחי חושן הל’ גזילה פ”א עמ’ י”ח (בנדמ”ח) מדברי מהרי”ק הנ”ל, והוסיף ג”כ דמסים נלקחים בעל כרחו של אדם (וגם אם עושה מעשה לדווח, חשיב בעל כרחו) וא”כ לא שייך בזה כלל איסור מצד מסייע וכדומה עיי”ש.
ובאמת נראה דלא נצרך המהרי”ק לזה אלא מפני שהכריז השר שכספים אלו דווקא ילכו לעבודה זרה, אך בעלמא לא שייך כלל בנתינת כסף חשש דלפני עור ואף לא חשש דמסייע ידי עוברי עבירה (גם לא בישראל שמקבל את הכסף), דאף אי נימא דנחשב שכספו הולך ישירות לשימוש ולא זכתה בו המלכות, ואף אי נימא דקיי”ל “אין ברירה” ואי אפשר להתנות שכספו ילך דווקא לדבר היתר, מ”מ נחשב שכספו הוא בספק לאיזה צורך ילך (דלא גרע מ”אין ברירה”), וא”כ כיון שהכסף עצמו אינו חפצא דאיסורא (שאפשר לעשות בו שימוש הגון), לכו”ע לא שייך בזה לפני עור, וכמו שהארכנו בדלותינו ביסוד הזה (ובפרט עפ”י הריטב”א) בספרי הדל ללקוט שושנים חלק ו’ שורש ז’, וכדקיי”ל בשביעית פרק ה’ משנה ח’ דמותר למכור (וה”ה לתת) בשביעית פרה החורשת אפי’ לחשוד על השביעית, מפני שיכול לשוחטה. [וכל שכן דבכסף כמות שהוא אי אפשר לעשות בו שום עבירה, ואינו כמו פרה וכיו”ב דעכ”פ אפשר לחרוש בה, אלא עם הכסף אפשר לשלם ועי”ז להגיע לדברים אסורים, וי”ל דדמי לגדר “לפני דלפני” – עיין בספרי הקטן ללקוט שושנים הנ”ל עמ’ שס”ד].
ויתירה מזו דהרי הכא חשיב חד עברא דנהרא ולא תרי עברי, דהרי אפי’ לשיטת המשנה למלך דאם הדרך להשיג הוא ע”י בני ברית אחרים דחשיב תרי עברי, הכא שאני שכבר יש ביד המדינה כסף מספיק לאותם הפעולות ממה שגבתה קודם (והרי זה כנזיר שיש לו בבעלותו חביות חביות של יין, דאע”ג דקנה חביות אלו אצל יהודי אחר מ”מ הוי חד עברא דנהרא כלפי מי שבא כעת למזוג לו כוס יין חדש), וממילא לא שייך בזה אלא איסור מסייע מדרבנן, וא”כ כיון דזמן תשלום המס אינו זמן ביצוע העבירה ליכא איסורא כלל וכמו שהבאנו בדלותינו בספרי הקטן הנ”ל שורש ז’ סי’ י”ד ענף ג’ מפי סופרים ומפי ספרים בס”ד, ועוד שייך בזה היתרים רבים ממה שהבאתי בס”ד בספרי הקטן שם בסי’ י”ד (וכגון דליכא מסייע במומר, ועוד, עיי”ש), ומה גם דכיון דנחית דרגא להיות איסור דרבנן ממילא הדר דינא די”ל בזה דאיכא ברירה וממילא מה שנותן נחשב כנותן למטרות המותרות (עכ”פ כלפי האיסור דמסייע נחשב הכי והבן).
וכל זה אפי’ לגבי חפץ, וכל שכן ממון דלהוצאה ניתן, דהכסף שמשתשים הממשלה כבר לא מתייחס לנותן וכמו שכתב מהרי”ק הנ”ל, וכל שכן האידנא דכל תשלומי המיסים אינם מגיעים לממשלה בצורה של שטרות כסף מזומנים (שאז עכ”פ אפשר לומר ששטרו בסוף מגיע לתשלום ביצוע דברים בלתי רצויים) אלא הכל נעשה באופן שמוחקים מספרים מהמחשב במה שרשום בחשבון הבנק של זה ומוסיפים מספרים אצל המדינה וכל כה”ג אין שייכות ישירה בין מי שמחקו לו מספרים לבין תשלום על ביצוע מטרה אסורה.
וראה שם בשו”ת האהלה של תורה ח”ד סי’ ט”ז שכתב דבאמת כל חלק מהאוכלוסיה לא מעוניין בחלק מהמטרות הנעשות בכספי המסים, כגון שאחינו התועים החופשיים האנטי-דתיים לא מוכנים שכספי המיסים ילכו לממן כוללים וישיבות ותלמודי תורה, ואנו החרדים לדבר ה’ לא מוכנים שהכספים ילכו למימון בתי הספר הכפרניים שלהם, והמדינה בכל זאת מחייבת את כולם בתשלום וגם נותנת לכולם בתור התחשבות ברצונות השונים באוכלוסיה (ואה”נ דבנתינה יש חוסר שיוויונות ומצד זה ישנו היתר להעלמת מס במידת מה מטעם צדדי אך לא היתר גורף כי אינו היתר “בעצם”, וכפי שנעבור לפני התיב”ה בהמשך בעהי”ת), וכל כה”ג לכו”ע אמרינן ד”יש ברירה” כיון שמצורת המערכת ניכר שהכסף של כל חלק באוכלוסיה נגבה לשם הצרכים של אותה אוכלוסיה עצמה (וי”ל על דבריו אך בלא”ה אין חשש בדבר וכנ”ל).
ובספר בי מלכים ימלוכו פ”ז כתב ג”כ כמה טעמי תריצי לומר דלא שייך כלל לומר “לפני עור” או “מסייע” בתשלום מסים למדינת ישראל, והוסיף בזה דגם אילו היה חשש בדבר עכ”פ גם בהשתדלות להעלמת מסים יש חשש לתקלה וחילול ה’ והסתה נגד הציבור החרדי וכדומה, וגם מונע מהממשלה לעשות את הדברים שהם כן מועילים וטובים והכרחיים לציבור, והוא בכלל מה שכתב החזו”א בשביעת סי’ י”ב סק”ט וז”ל: “דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמינו ומהם, והן רק ע”ה (א”ה וגם כלפי תועלת המסים רוב הנהנים הם תינוקות שנשבו ולא רשעים כהכרעת החזו”א גופיה) וחייבין אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם וכש”כ שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם ועוברין על לא תשנא ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו וכו’.” עכ”ל, ועל זה הדרך בשו”ת מנחת שלמה אוייערבאך ח”א סי’ ל”ה אות א’ דאפי’ בנתינת אוכל לפני מי שבוודאי אינו מברך (דהתוצאה תהיה וודאי איסור ולא ספק) שיש לשקול שהמניעה מלתת לו יכולה לגרום להכשלה באיסורים גדולים יותר כגון כעס ושנאה לדרכי התורה וכו’, עיי”ש, והכי נמי לענין העלמת מסים. ואע”ג דיש לחלק מ”מ בלא”ה כבר נתבאר דלא שייך בזה חשש כלל. ובאמת שאילו היה בזה איסור, היה לנו לערער על ההיתר לקנות מותרות כיון שע”י הקניה משלם מע”מ (ואע”ג דהוא בעל כרחו, מי ביקש זאת מידו לקנות מותרות, ומ”מ יש לחלק ואכמ”ל), וכל שכן שהיה בזה טעם נוסף לאסור קניית כרטיס ממפעל הפיס, שהרי גם שם משתמשים בחלק מהכספים לבתי ספר חילוניים ובניית בריכות מעורבות וכיו”ב (כלומר מלבד האיסור מטעם אסמכתא), ופלא על כמה ת”ח שלא נתקבל אצלם כדבר מוחלט מש”כ בשו”ת יבי”א לאסור קניית כרטיס ממפעל הפיס מטעם אסמכתא (עיין ספר שומת נזיקין עמ’ פ”ז ד”ה ובענין שלח, אך קרוב לומר דלא דייק בהבנת דבריו), ואילו כאשר נוגע הדבר לסוגית תשלום מיסים מתעוררים לחשוש לאיסור מסייע ומשיגים על מה שכתב בשו”ת יחו”ד לאסור העלמת המס, וי”ל.
ובהקשר להנ”ל, אציין בזה מה שנכתב בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל בספר אור לציון זכרון הדסה (מוסר) שער המצוות סוף מאמר ד’, וז”ל: “ואגב נכתוב הערה בענין זה. הכסף שלוקחים מאיתנו הממשלה, אם כבר חייבים אנו לשלם אותו, לפחות נכוין שיהיה לצדקה. שהרי הממשלה דרכה לחלק כסף לאנשים, ויתכן שימצא בתוכם אנשים נזקקים באמת. וכן יכוין שמא גזל את הרבים וכדומה, ואמרו רבותינו ז”ל גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים (ביצה דף כ”ט ע”א), ובכסף הזה שנלקח ע”י הממשלה נשים בהם צרכי רבים, כבישים תאומה וכדומה, שכולם נהנים מזה, וכיון שעל ידי כספו נעשים צרכי רבים, נמצא שכיפר בזה עוון גזל.” עכ”ל. ומשמע דס”ל דאמרינן בזה דאיכא ברירה, ומה שכתבו שם בהערה לא נראה כוונתו ואכמ”ל.
