מקורות:
הנה על דבר ה”סתירה” שהערתם בדברות קודש של מרן פאה”ד זלה”ה, לפקצ”ד קושיא מעיקרא ליתא, דהנה ההיתר דנפסל לאכילת כלב איננו מרווח, דהרי מרן השו”ע או”ח סי’ תמ”ב סע’ ט’ העלה כדעת הרא”ש ז”ל פ”ב דפסחים סי’ א’ וסייעתו סייעתא דשמיא ז”ל דסברי מרנן דאע”פ שנפסל לאכילת כלב מ”מ כיון דסוף סוף אוכלו הרי דאחשביה. כך שעיקר ההיתר בזה אינו אלא מצד מה שכתב בשו”ת חבלים בנעימים ח”ה סי’ ד’ והחזו”א סי’ קט”ז סוף אות ט’ ועוד (וכיו”ב כתב בשו”ת נודע ביהודה מה”ת חיו”ד סי’ ז”ן ובשו”ת זרע אמת ח”ב חיו”ד סי’ מ”ב) דכיון שהחמץ שבטבליות הינו בתערובת לא שייך בו אחשביה, יען כי דעתו על הסמים המועילים לרפואה ולא על העמילן שלא בא אלא לתת צורה לטבליות. וככל הנראה הבין מרן מוהרע”י זלה”ה (במה שהחמיר בשו”ת יחוה דעת ח”ב סי’ ס’ שלא להתיר למיחוש בעלמא) דהיתר זה אינו מוכרח לגמרי (כך ההנחה לפי רוחב דעתו של מרן מלכא זלה”ה, והסברא היא ברורה דהרי גם בתערובת סוף סוף מעוניין “גם” באכילת העמילן כי לא בכדי הכניסוהו בטבלית) ולכן אין להקל אלא לחולה (שאין בו סכנה) ולא למיחוש, וכפי שכבר מצינו להכרעה זו במגן האלף סי’ תס”ו סוף סק”א (כפי שבנה אצלו ציו”ן לדבריו שם עיי”ש).
ולא ראי זה כראי חומצת לימון, דבתשובה על חומצת לימון (בשו”ת יחו”ד ח”ב סי’ ס”ב ובשו”ת יבי”א ח”י חאו”ח סי’ ל”ז) מרן מלכא זלה”ה כתב בראש אמנ”ה היתר דלא תליא וקאי כלל ב”נפסל מאכילת כלב”, ואומר כי הוא זה, שהחמץ שבחומצת הלימון בטל בשישים לפני פסח וקיי”ל דאינו חוזר וניעור (מה שאין כן לגבי התרופות, כיון שהעמילן שבתרופות הוא הרבה יותר מששים יען כי בא לתת את הצורה של הטבליות, והוא הלוא ממשו של כדור התרופה), ומטעם זה (ביטול בששים) לחוד כבר נקיט ואזיל שם (בין היחו”ד בין ביבי”א) שהיה מן הראוי להתיר את חומצת הלימוד (אם כי אין ראיה מהלשון ואכמ”ל, ועכ”פ נתן דגש של ממש לסניף זה), ורק בתר הכי הוסיף היתר על התירו בסניף נוסף, שחומצת הלימון היא פגומה כמוזכר במילי דכת”ר, ולא עוד אלא שהדגיש שם דלא זו בלבד שהחמץ שבחומצת הלימון איננו ראוי לאכילת כלב, אלא טפי מיניה, שנעשה כעפר בעלמא, ושייך לגביה גם סניף דברי רבינו יונה המובא ברא”ש ברכות פ”ו סי’ ל”ה ד”פנים חדשות באו לכאן” (משא”כ בעמילן של התרופות שלא הזכיר סניף זה כנראה משום דס”ל דרק נפסל מאכילת כלב אבל אינו ממש בגדר עפר בעלמא להיות כדבר חדש לגמרי). וכל זה מלבד מה שהטמי”ן ברמ”ז בתחילת תשובתו הרמתה שאינו ברור כלל להחשיב העמילן שבחומצת לימון כ”חמץ”, יען כי אינו העמילן עצמו אלא גלוקוז שהופקה מהעמילן, וגם זה אח”כ נתנו למאכל לפטריות אשר מהם יצא החומר שממנו עושים את החומצה וכו’, לא כן לגבי העמילן של התרופות.
ואמת נכון הדבר דבשו”ת יביע אומר הנ”ל (בענין חומצת לימון) באות ז’ השתמש במילה “בשופי” כלפי היתר הנודע ביהודה הנ”ל, ומיהו כתב כן כדי לחזק את ההיתר למרות שהוא (בצד אחד) נגד מרן השו”ע (וכבר כתבתי בעניי במקום אחר שכן דרכו של מרן הגרע”י זלה”ה לכתוב סניף בלשון וודאי למרות שסומך עליו רק בתורת סניף, והוא כדי לחזק את ההיתר, ובזה מתיישבים סתירות הרבה ואכמ”ל), דהרי לעומת לשון “בשופי” הרב יבי”א שם השתמש גם בלשונות דדינא רפיא כגון “ולפ”ז אף בדברי השו”ע אין הכרח לומר שאסור באכילה”. ואה”נ שלולי התשובה ביחו”ד לענין התרופות (שהיא משנה אחרונה שהובאה גם בחזו”ע) לא היה לנו גילוי מספיק למען דעת שהמילה “בשופי” איננה מדוייקת, אבל לא מפני זה צריכים לעשות את מרן מלכא זלה”ה כצדיק נסת”ר מדידיה אדידיה, כי כאמור החילוק בין התשובות הוא ברור מאוד מאוד דשאני חומצת לימון שהיא בטלה בששים (ושאר הסברות שהזכרנו), ולכן אי אפשר לומר שיש כאן “קושיא” על מרן הגרע”י זצ”ל, כי דעתו דעת עליון מובנת וברורה לפקצ”ד.
וקצרתי בכל זה כי אפס הפנאי, ועמו הסליחה.
