הלכות פסח לפי מרן הרב עובדיה יוסף – מאת הגר”ד בר אושר

הלכות פסח

עפ”י פסקי מרן רבנו ר’ עובדיה יוסף זצוק”ל

(מתוך ספר חזון עובדיה פסח)

ברכת האילנות – ראש חודש ניסן

יְכַוֵּן בַּבְּרָכָת האילנות הֵיטֵב, כִּי יֵשׁ בָּהּ תִּקּוּן וְעִילּוּי גָּדוֹל לַנְּשָׁמוֹת הַמְגֻלְגָּלוֹת בַּעֲצֵי הַשָּׂדֶה וּבָעֲשָׂבִים, וִיבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וְיִשְׁתַּדְּלוּ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ בַּעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ קַדִּישׁ לְאַחַר מִכֵּן לְעִלּוּי נִשְׁמַת הַנִּפְטָרִים.

בָּרוּךְ אַתָה ה’, אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

בדיקת חמץ – ליל י”ד בניסן

בָּרוּךְ אַתָה ה’, אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ.

בטול החמץ

נוסח ביטול חמץ בלילה: ”כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲזִתֵּיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא”.

וְאִם אֵינוֹ מֵבִין שְׂפַת אֲרָמִית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: ”כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִתְבַּטֵּל וְיִהְיֶה כַּעֲפַר הָאָרֶץ”.

 

שריפת החמץ – יום י”ד בניסן

לְאַחַר שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ, יְבַטֵּל אוֹתוֹ בְּפִיו בַּנֻּסָּח דִּלְהַלָּן [וְלֹא קֹדֶם הַבִּעוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַבִּעוּר בֶּחָמֵץ שֶׁלּוֹ.] וְיִזָּהֵר לְסַיֵּם לִשְׂרֹף וּלְבַטֵּל לִפְנֵי גְּמַר שָׁעָה חֲמִישִׁית, כִּי אָז כְּבָר יֵאָסֵר הֶחָמֵץ בַּהֲנָאָה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וְיֵחָשֵׁב שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא יוֹעִיל לְבַטְּלוֹ.

נֻסַּח בִּטּוּל הֶחָמֵץ בַּיּוֹם: ”כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דַּחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ, דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי (בפעם השלישית טוב שיאמר: הֶפְקֶר) כְּעַפְרָא דְאַרְעָא”.

וְאִם אֵינוֹ מֵבִין שְׂפַת אֲרָמִית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: ”כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו, שֶׁבִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִתְבַּטֵּל וְיִהְיֶה כַּעֲפַר הָאָרֶץ”.

 

לומר לאחר שריפת חמץ

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לָנוּ כֹּחַ וִיכֹלֶת וְעֵזֶר וְסִיּוּעַ, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָּתֵּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ בַּעֲצַת יִצְרֵנוּ הָרָע: אָנָּא יְהֹוָה, הַפְרֵד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרָע שֶׁבַּיֵּצֶר הָרָע, וּתְזַכְּכֵנוּ וּתְלַבְּבֵנוּ בְּכֹחַ הַיֵּצֶר הַטּוֹב. הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וּתְרַפֵּא אֶת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה גִּידִים שֶׁל נַפְשֵׁנוּ, וְשֶׁל גּוּפֵנוּ, רְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְהַעֲלֵה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ וּלְכָל מַכְאוֹבֵינוּ וּלְכָל מַכּוֹתֵינוּ. כִּי אֵל מֶלֶךְ רוֹפֵא רַחֲמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה. ”עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ”. וְהַצִּילֵנוּ מֵאִסּוּר חָמֵץ אֲפִלּוּ מִכָּל שֶׁהוּא, בְּשָׁנָה זוֹ וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. ”יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי”. 

 

                                דיני ליל הסדר

 דיני עריכת ליל הסדר

 

• לכתחילה יש להתחיל את עריכת הסדר בליל פסח, דוקא אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים מצות ארבע כוסות בלילה ודאי. ומכל מקום בדיעבד או בשעת הדחק, מותר לקדש לאחר השקיעה, אולם סדר ליל פסח לא יתחיל אלא אחר צאת הכוכבים. (עמ’ ב’)
• צריכים היסבה בשתיית ארבע כוסות, באכילת המצה, אכילת הכריכה, ובאכילת האפיקומן. ולכן אם אכל מצה בלא היסבה, צריך לחזור ולאכל בהיסבה, וכן אם שתה ארבע כוסות בלא היסבה, צריך לחזור לשתות בהיסבה. ואפילו בכוס שלישי או רביעי. ההיסבה צריכה להיות בצד שמאל, ואם עשה היסבה בצד ימין, כאילו לא היסב כלל. (עמ’ ט’)
• אם שכח להיסב בכוס של הקידוש ונזכר אחר שתייתו, כשחוזר לשתות שוב, שותה בלי ברכת הגפן, כיון שברכת בורא פרי הגפן פוטרת עד כוס שני, ועד בכלל. ואם לא נזכר עד שסיים ברכת אשר גאלנו, ישתה כוס אחד בהיסבה במקום כוס ראשון של הקידוש, וישהה מעט, וימזוג כוס שני וישתהו בהיסבה. (עמ’ י’א)
• שיעור הכוס הוי שמונים ואחד סמ”ק לאחר מזיגה. וישתה לכתחילה כל הכוס, ובדיעבד אם שתה רובו יצא. ונכון להזהר לשתות “רביעית” בבת אחת מכוס הקידוש, כדי שיהיה חשוב קידוש במקום סעודה. מכל מקום אין זה לעיכובא, שההגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים לא נחשב הפסק. (עמ’ ט’ז)
• צריך לשתות הרביעית בבת אחת [כדי שיעור שתיית רביעית, ולא כדי שתיית כל הכוס]. ולא יפסיק לשתות בסירוגין, ובדיעבד אם שתה הכוס של ד’ כוסות בסירוגין, אך לא שהה יותר מכדי אכילת פרס, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולשתות. ובפרט בכוסות האחרונים. אבל אם שהה באמצע שתיית רביעית יותר מכדי אכילת פרס, על ידי שהפסיק ברביעית פעמים אחדות, אפילו בדיעבד לא יצא. (עמ’ ט’ז)

קדש

 

• סדר הקידוש: ברכת הגפן, ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו’, וברכת שהחיינו. כשמברך שהחיינו יכוון לפטור גם את המצה והמרור בברכת שהחיינו. (עמ’ כ’ג)
• השוכח לברך ברכת שהחיינו בליל פסח בשעת הקידוש, והתחיל בעריכת הסדר ואמירת הגדה, אם נזכר טרם שיברך ברכת אשר גאלנו שבסוף ההגדה, יברך אותה אז. ואם לא נזכר עד אחר ברכה זו, אינו צריך לברך יותר ברכת שהחיינו. [ודוקא בחג הסוכות אפשר לברך כל שבעת ימי החג]. (עמ’ כ’ז)
• ישתה כוס הקידוש בהיסבה, ואינו צריך לברך אחריו ברכה אחרונה. ואם היה מתענה או רעב, מותר לאכל אחר הקידוש פירות ואורז. (עמ’ ל’)
• יש נוהגים לאכל ביצה שלוקה אחר הקידוש בליל פסח, ואומרים “זכר לקרבן חגיגה”. ואם אכל כזית יברך בורא נפשות רבות, קודם אכילת הכרפס. [הנה באכל כזית מהכרפס אינו מברך נפשות, אחר שברכת האדמה פוטרת המרור, ואם יברך נפשות יצטרך לברך האדמה על המרור]. ולפי זה האוכל תבשיל לאחר הקידוש כיון שיש הפסק עד ברכת המזון יברך נפשות, שהרי אין זה חלק מן המצוה. (עמ’ ל’א)

 

ורחץ

 

• נוטל ידיו כדין נטילת ידים לאכילת פת, בכל דקדוקיה ופרטיה, כדי לטבל הכרפס במשקה, ולא יברך על נטילת ידים, ולא ישיח עד אחר ברכת ואכילת הכרפס, משום דתיכף לנטילה ברכה. (עמ’ ל’ב)
• אם טעה ובירך “על נטילת ידים” על הנטילה לשם טיבולו במשקה, טוב שלא ישמור על נקיות ידיו, ועל ידי היסח הדעת יוכל לברך אחר כך לפני המוציא שוב על נטילת ידים לשם האכילה. והברכה שבירך בתחילה לא חשובה לברכה לבטלה. (עמ’ ל’ב)

 

כרפס

• לכתחילה יש להדר אחר הכרפס ויטבילנו בחומץ. אם מטבל במי לימון ומלח, צריך לערב בו מים עד יהיה הרוב מים, כיון שנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה. (עמ’ ל’ג)
• אכילת הכרפס אינה צריכה היסבה. ודי שיאכל פחות מכזית, ואף אם רצה לאכל כזית מן הכרפס אינו רשאי, ואם טעה ואכל כזית לא יברך נפשות, שהרי ברכת האדמה פוטרת את המרור. ונכון שיאכל פחות מי”ח גרם. ואם טעה ואכל כזית מהכרפס ועבר ובירך נפשות, אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור. (עמ’ מ’, מ’ב)

 

יחץ

 

• קודם שיתחיל בקריאת ההגדה יקח מן השלש מצות המונחות לפניו, את המצה האמצעית, ויבצענה לשתים. יש נוהגים לבצוע את המצה האמצעית בצורת דל”ת וא”ו, והחלק הגדול בצורת וא”ו מניחו לאפיקומן, והחלק הקטן בצורת דל”ת מניח בין המצות, והוא על דרך הסוד. ולא יחתוך בסכין, כי אם בידו. (עמ’ מ’ד, מ’ו)
• מי שהמצות שלו דקות ביותר, שאם יבצע המצה האמצעית לא יהא בכל חלק כזית, אף על פי כן יבצע המצה האמצעית, ואחר כך ישלים עליה לכזית ממצה שמורה אחרת בעת אכילת המצה, ובעת אכילת האפיקומן. (עמ’ מ’ז)

 

מגיד

 

• אין להקדים אמירת ההגדה לפני צאת הכוכבים של ליל פסח, כדי שיהיה ודאי לילה, ואם קרא ההגדה בבין השמשות, אף בדיעבד לא יצא, כיון שמצות ההגדה היא מן התורה, וספק דאורייתא לחומרא, ויחזור ויקרא בלילה כמה קטעים מן ההגדה. (עמ’ מ’ז)
• אין להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, רק לצורך גדול, ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע קריאת ההגדה וההלל. (עמ’ נ’ז)

 

כוס שניה

 

• אחר שבירך ברכת אשר גאלנו, עד גאל ישראל, שותה הכוס השני בהיסבת שמאל, ואם שכח ושתה בלא היסבה, חוזר ושותה בהיסבה ואין צריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי הגפן, ואף אם אינו רגיל לשתות יין באמצע סעודתו. ולא יברך אחריו ברכה אחרונה על הגפן, שברכת המזון פוטרתו. (עמ’ נ’ט)

 

רחצה

 

 

• יטול ידיו כדת, ויברך על נטילת ידים, ואם יודע שלא הסיח דעתו מנטילה ראשונה עד עכשיו, יטול בלא ברכה, ולכתחילה יעשה הנטילה בביתו, ולא יצא לחצר. (עמ’ ס’ב)
• אם כשנטל ידיו בראשונה, שכח ובירך על נטילת ידים, טוב שלא ישמור ידיו נקיות כדי שיוכל לחזור וליטול לסעודה שנית עם ברכה, ואין ברכתו שבירך בתחילה, ברכה לבטלה. (עמ’ ס’ד)

 

 מוציא מצה

 

• מנהגנו לא לאכל צלי בליל פסח. לכן הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, אסור לאכלו בליל פסח. (עמ’ ק’ג)
• צריך לכוון קודם אכילת מצה לצאת ידי חובה של אכילת מצה מן התורה. (עמ’ ס’ח)
• יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ונוהגים שאחר שמברך המוציא שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך “על אכילת מצה”. ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית (לפי הנפח) מכל אחד, ויטבלם במלח ויאכלם בהיסבה ביחד. כיון שאי אפשר לאכל כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחילה שהיא השלימה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה שהיא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלימה בין מן הפרוסה יצא. (עמ’ ס’ה)
• אין צריך לחלק לשאר המסובים מן המצות שמורות אשר מחוץ לשלחן פעמיים כזית, אלא לכתחילה מספיק שיאכל כל אחד כזית מצה. (עמ’ ס’ה)
• לא ישיח עד שיטעם תחילה קצת מן הכזית מהמצה, ואם התחיל מעט באכילה ואחר כך דיבר, אין צריך לחזור ולברך, כיון שהתחיל במצוה. ואחר כך יחלק לכל בני ביתו כדי שיאכלו מיד בהיסבה, ואחר שסיים לחלק להם, יאכל שני הכזיתים בהיסבה. ויש נוהגים להכין לפני נטילת ידים מן המצות שמחוץ לשולחן כזית לכל אחד מהמסובים כדי שלא תהיה הפסקה בין הברכות לאכילה. (עמ’ ס’ח)
• צריך להסב לצד שמאל בעת אכילת המצה, ואם לא היסב, צריך לחזור ולאכל כזית מצה בהיסבה, ואינו יכול לסמוך על הכריכה שאוכל מצה ומרור בהיסבה. אך לא יברך, אפילו אם הפסיק בשיחה בטלה בינתיים. מה שאין כן אשה שאכלה כזית מצה ללא היסבה יצאה ידי חובתה ואינה צריכה לחזור ולאכול בהיסבה. (עמ’ ס’ח)
• גם מי שאוכל שני כזיתים אין צריך להכניס שני הכזיתים לפיו בבת אחת ולאכלם. ואף בכזית אחד אין להחמיר ולאכול בבת אחת, אלא אוכל מעט מעט בזה אחר זה. אמנם צריך לאכל המצות בכדי אכילת הפרס שהוא שש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות. (עמ’ ס’ו)
• צריך ללעוס את המצה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה בלי שילעס תחלה, יצא. (עמ’ ס’ט)
• מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכל כזית המצה לבדה, יכול לפורר המצה לחתיכות קטנות ולאוכלה. וכן יכול לכתחילה לטבל במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאכלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל. (עמ’ ע’ב, ע’ג)
• צריך לאכל את כזית המצה כדרך אכילתו, שאם כרכה באוכל אחר לא יצא. מכל מקום אם טיבל את המצה במשקה יצא, כיון שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. (עמ’ ע’ב)
• והוא הדין כשאכל את המצה היה חם הרבה עד שגרונו נכוה ממנו, או שעירב בו דבר מר ואכלו, לא יצא. וצריך לחזור ולאכל, אולם לא יברך שנית. (עמ’ ע’)
• מי שאכילת המצה מזיקה לבריאותו על פי הוראת הרופאים ועלולה להביאו לידי חולי, אפילו אין בו סכנה, לא יאכל מצה כלל, והוא הדין באכילת מרור. ואם רצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך על אכילת מצה. (עמ’ ע’ו)
• חולה שהרופאים הסכימו לו לאכל מעט מצה, ראוי לו להחמיר לאכל חצי שיעור, או לאכל שיעור שמונה עשרה גרם של מצה ומרור. ואם אי אפשר לו גם בזה, יאכל כל שהוא, אך לא יברך על חצי שיעור. (עמ’ ע’ו)
• אם הרופאים מסתפקים בדבר שאם יאכל מצה אולי יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, יאכל כזית מצה בברכה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וברור מאד שכל זה באופן שאין חשש סכנה כלל, אבל במקום חשש סכנה, אפילו אם הרופאים מסופקים בדבר, אסור לו להכניס עצמו במקום חשש סכנה. ואם עבר ואכל בברכה, מלבד שברכתו הויא לבטלה, אלא גם עצם המצוה יש בה משום מצוה הבאה בעבירה. (עמ’ ע’ו)
• מי שרגיש לאכילת דגן של חיטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא ואפשר לקיים בו מצות אכילת מצה. (עמ’ ע’ו)
• מצה השרויה במים אפילו מעת מעת, יוצאים בה ידי חובה אף לכתחילה, ודוקא שלא נימוחה. ובפרט למי שמצטער כשאוכל מצה יבשה. אבל מצה השרויה ביין או במי פירות או בתבשיל אין יוצאים בה ידי חובה. (עמ’ ע’ב)
• אין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, לכן אין לשרות המצה במרק חם בכלי ראשון שהיד סולדת בו, ואם אין היד סולדת בו מותר. (עמ’ ע’ב)
• מי שאינו בקו הבריאות וקשה לו לאכל המצה לבדה, רשאי לטבל המצה בתוך צלחת מרק או בתוך כוס קפה או תה חמים כשאין שהיד סולדת בהם. (עמ’ ע’ב)
• חולה או זקן שקשה עליו לאכול כזית המצה לבדה, אפשר לפורר את המצה לפירורים דקים ולאכלה, אבל לא לדוכה. (עמ’ ע’ב)
• מי שזמן לידתו חל בליל הסדר, בשנה שנעשה בר מצוה אין צריך להמתין מלאכל מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה מחויב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכל עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, [קודם חצות לילה] תבוא עליו ברכה. (יביא אומר ג /כז)
• זמן אכילת מצה לכתחילה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה בלי ברכה. ואם עבר כל הלילה ולא אכל אין לו תשלומין. (עמ’ פ’א)
• אין חיוב לשלם דמי המצה קודם הפסח, ויכולים לפרוע אף לאחר החג. והמחמיר לשלם הדמים קודם החג תבוא עליו ברכה. (עמ’ פ’ח)
• החיוב לאכל מצה אינו אלא בליל הסדר בלבד, אבל בשאר ימי חול המועד רשאי לא לאכול אלא תפוחי אדמה וכדו’, אמנם בשבת חול המועד ויו”ט אחרון צריך לקיים את הסעודות עם המצה. (עמ’ פ’ה)

 

מרור

 

• אכילת המצה והמרור צריכה להיות בלילה אחר צאת הכוכבים, ואם אכלם בבין השמשות צריך לחזור ולאכלם בלילה. וסוף זמן אכילת מרור לכתחילה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המרור בלי ברכה, ואם עבר כל הלילה אין לו תשלומין. (עמ’ פ’א, ק’)
• קודם אכילת המרור צריך לכוון לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת מצוה יצא ידי חובתו. (עמ’ פ’ט)
• יקח כזית מרור (חסה) וישקענו מקצתו בחרוסת, והמחמיר לשקעו כולו בחרוסת תבוא עליו ברכה. אבל לא ישהנו בתוכו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך “על אכילת מרור”, ויאכלנו בלא היסבה. (עמ’ פ’ט)
• אם טעה ובירך “לאכל מרור”, אם הוא בתוך כדי דיבור, יתקן ויאמר “על אכילת מרור”. ואם עבר שיעור זה, אין צריך לחזור ולברך, אלא יאכל על סמך ברכה זו. (שו”ת ח”ע ח”א סי’ל)
• אין יוצאים במרור כבוש או מבושל. (עמ’ צ’ה)
• אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא חסה, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלי ברכה, כי הברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה. (עמ’ צ’)
• צריך להדר וליקח מרור (חסה) וכרפס בגידול מיוחד שאין בהם חשש תולעים. ועם כל זאת טוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. (עמ’ צ’ה)
• אין יוצאים ידי חובה בעלי מרור אלא אם כן הם לחים. לכן נכון לשרות את העלים במים שישארו לחים, אבל לא ישהה אותם במים מעת לעת שלא יהיו כבושים. כי לא יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל. (עמ’ צ’ה)
• מי שהרופאים חוששים אם יאכל מרור שמא יבוא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם ירצה להחמיר ולאכל מרור, לא יברך. (עמ’ צ’ט)
• טוב ונכון לחוש ולאכל את המרור דרך אכילתו עד כמה שאפשר, ומכל מקום אם אכל את המרור שלא כדרך אכילתו, חוזר ואוכל שנית אך בלא ברכה. ואם עירב בו משהו מר שלא ממין מרור, לא יצא בו וצריך לחזור ולאכל. (עמ’ צ’ז)
• מי שהיה בדעתו לאכל כזית מצה ומרור, ובירך עליהם, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל להמשיך באכילתו כלל, לא חשיב ברכתו שבירך על אכילת מצה, לברכה לבטלה, מאחר שבעת שבירך דעתו היה לאכל כזית. (יבי”א א, יו”ד סו סק”א)
• חסה שהיא מגדולי מים כשרה לצאת בה ידי חובת מרור. (עמ’ צ’ו)

 

כורך

• יקח כזית מצה, מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור וטובלה בחרוסת, ואומר: זכר למקדש כהלל וכו’, ואוכלם ביחד בהיסבה. אין לערב כרפס או שאר ירקות בכריכה. (עמ’ ק’)
• משעה שבירך על אכילת מצה ומרור, לא ישיח בדבר שאינו מעניין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם לכריכה זו. ואם שח אינו צריך לחזור ולברך, הואיל ומן הדין אין איסור בדבר. (עמ’ ק’א)
• צריך לאכל הכריכה בהיסבה, ומכל מקום מי ששכח ואכל הכורך בלי היסבה, אם קשה עליו לחזור ולאכל בהיסבה אין צריך לחזור ולאכל. וכל שכן לגבי נשים שיש להקל להן יותר בזה. ומיהו אם רוצה להחמיר ולאכל שנית בהיסבה, תבוא עליו ברכה. (עמ’ ק’א)
• אם שכח לטבל הכריכה בחרוסת, וקשה עליו לחזור ולאכול שוב, יצא ידי חובה ואין צריך לחזור ולאכול הכריכה על ידי טיבול בחרוסת. ומכל מקום מהיות טוב נכון שיקח מצה ומשהו מרור ויכרכם ויטבילם בחרוסת ויאכל בהיסבה זכר למקדש. (עמ’ ק’א)
• אם הקדים ואכל המצה והמרור כרוכים יחד, קודם שאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו, לא יצא ידי חובת מצה ולא ידי חובת מרור, וצריך לחזור ולאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו. ואם שח בינתיים [שלא מענייני המצוה] צריך גם לחזור ולברך, ואם לא שח א”צ לחזור ולברך, שאין אכילת הכריכה נחשבת הפסק. (עמ’ ק’ג)
• מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכריכה, רשאי להקל בזה, ליקח כל שהוא מרור. ואם קשה עליו הדבר מאוד, רשאי שלא לאכל הכריכה כלל, כיון שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא. לפיכך יכול כל אדם להקל בזה במקום הצורך ולאכל כשליש ביצה (כשמונה עשר גרם) מן המצה, וכשליש ביצה מן המרור. (עמ’ ק’ב)
• אם לא נזכר מהכריכה עד שנטל ידיו למים אחרונים, לא יחזור לאכל הכריכה, שכבר יצא ידי חובתו באכילת המצה והמרור שאכל כל אחד בפני עצמו. (עמ’ ק’ב)

 

 

שולחן עורך

• יערוך שולחנו ויסעד לבו בשמחה. וצריך לאכל את האפיקומן בתיאבון, ולא אכילה גסה, ושלא יהיה עליו לטורח. (עמ’ ק’ג)
• מנהגינו לא לאכל צלי בליל פסח. לכן הזרוע שמונח בקערה של הסדר, אסור לאכלו בליל בסדר. וכן יש להחמיר לא לאכל צלי קדר, מכל מקום בצלי שאחר כך בישלו יש לסמוך להקל. (עמ’ ק’ג)
• כיון שחל ליל הסדר ביום חול אם שכח ולא צלה את הזרוע מערב הפסח, מותר לצלותו בליל פסח ויאכלנו למחרת ביו”ט. (עמ’ ק’ה)

 

צפון

• לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים אפיקומן ממצה השמורה המונחת תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. ויש נוהגים לומר “זכר לקרבן פסח”. ואוכלה לבדה בלא תערובת ליפתן, כדי שיהיה טעם מצה בפיו. (עמ’ ק’ו)
• יש מחמירים לאכל ב’ כזיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, ומן הדין די בכזית אחת, שכן דעת מרן השולחן ערוך. ויכוון באכילתו שהוא זכר לפסח, והוא גם זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. (עמ’ ק’ז)
• הרוצה להחמיר ולאכל כשיעור שני זיתים, יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה, ודי שיאכל פעמיים שיעור של שמנה עשרה גרם. ואם אין המצה שהצניע לאפיקומן מספיקה לכל המסובים, יקח ממצה שמורה אחרת. (עמ’ ק’ז)
• יאכל את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, ולא יברך עליו. ואם היה שבע כל כך, עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, ועל כן ישים לב לזה בשעת סעודתו, שלא יאכל כל כך, עד שיהא קץ באכילת האפיקומן. ומכל מקום אם אינו אוכל את האפיקומן לתיאבון כל כך, רק שאינו קץ במזונו, שפיר דמי, שהרי צריך לאוכלו על השובע. ונכון לאכל את האפיקומן בעודו מתאוה קצת לאכל. (עמ’ ק’ז)
• יזהר לאכל האפיקומן קודם חצות, ובדיעבד יוצא ידי חובה גם לאחר חצות. (עמ’ ק’ט)
• יש לשים לב ולהזהיר גם את בני ביתו, להסב בעת אכילת האפיקומן, שאם לא כן יצטרך לאוכלו שנית, בהיסבה. (עמ’ ק’ח)
• אם לא היסב באפיקומן, אם עדיין לא בירך ברכת המזון, ואין האכילה השניה קשה עליו, יש לו לחזור ולאכל האפיקומן בהיסבה. ואם קשה עליו, אין צריך לדחוק את עצמו לחזור ולאכל בהיסבה, ויסמוך על המקילין. ואם כבר בירך ברכת המזון ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולאכל בהיסבה. וסומך על מה שאכל בהיסבה את הכזית הראשון. (עמ’ ק’י)
• אם אבדה או נאכלה המצה שהניח לאפיקומן, יקח מצה אחרת ויאכלנה לשם אפיקומן. (עמ’ ק’ט)
• לא יאכל את האפיקומן בשני מקומות, ואפילו בחדר אחד בשני שולחנות, אלא אם כן היו פני המסובים אלו כנגד אלו, שאז נחשבים כמקום אחד. (עמ’ ק’ט)
• מי שישן באמצע אכילת האפיקומן [אפילו אכל כל שהוא] והתעורר, אינו חוזר לאכל. אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת אפיקומן, חוזרים ואוכלים. ואם ישנו כולם וניעורו, לא יאכלו, אבל נתנמנמו כולם יאכלו. וכל זה כשישן באמצע אכילת האפיקומן, אבל שינה באמצע הסעודה קודם האפיקומן אינה הפסק. ובשינה על אצילי ידיו, או על השולחן צריך נטילת ידים בלא ברכה, אבל אין צריך לברך המוציא. (עמ’ ק’ט)
• אסור לאכל שום דבר אחר האפיקומן, ואם טעה ואכל פירות וכיוצא, חוזר ואוכל אפיקומן, כדי שישאר טעם מצה בפיו. ואם בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ולאכל אפיקומן. (עמ’ קי’ב)
• מותר לשתות מים או שאר משקים שאינם משכרים אחר אפיקומן, אבל יין או שאר משקים המשכרים אינו רשאי לשתות, חוץ משתי כוסות שתקנו חז”ל. ומי שרגיל לעשן סיגריות מותר לו לעשן לאחר אכילת האפיקומן. (עמ’ קי’ב)
• אם שכח לאכל את האפיקומן, ונזכר אחר שנטל ידיו למים אחרונים או אחר שאמר הב לן ונבריך, יאכל האפיקומן בלי ברכת המוציא. (עמ’ ק’י)
• אם כבר התחיל בברכת המזון ונזכר שלא אכל אפיקומן, יגמור את ברכת המזון, ולא יפסיק אחר ברכת הזן את הכל, כדי לאכל את האפיקומן, אלא יסיים את ברכת המזון. ויחזור ויטול ידיו [וכשאוכל מן המצה פחות מכביצה נוטל ידיו בלא ברכה. ואם אוכל שיעור כביצה צריך לברך על נטילת ידים], ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון על הכוס וישתה הכוס. והוא הדין בנזכר אחר ברהמ”ז קודם שבירך בורא פרי הגפן, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן ויברך ברהמ”ז על הכוס ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס. (עמ’ ק’י)

 

ברך

• יטול ידיו למים אחרונים ויברך ברכת המזון על הכוס, וישטוף הכוס וידיח אפילו היא נקיה. וכל המסובים יתפסו הכוס בידם בעת ברכת המזון, וכן צריכים להזהר בכל הדברים שטעון כוס, כגון שלא יהיה כוסם פגום. (עמ’ קי’ד)
• יתן לבו לומר בברכת המזון “יעלה ויבא”, ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה’ לפני שיסיים בונה ירושלים, אומר למדני חוקיך, וחוזר לומר יעלה ויבא. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר בונה ירושלים, אומר בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר נתן וכו’. וחותם בא”י מקדש ישראל והזמנים. וכן אם התחיל בברכת הטוב והמטיב שאמר אמ”ה, ותיכף נזכר, יסיים אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו’. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר לעד האל וכו’, חוזר לראש ברכת המזון, ואפילו נזכר בהלל, צריך לחזור ולברך ברכת המזון על הכוס, ודין האשה כדין האיש בזה. (עמ’ קט’ז)
• כשיסיים ברכת המזון יברך הגפן, ויכוון לפטור כוס רביעית, וישתה הכוס בהיסבה, ואם לא היסב חוזר ושותה בהיסבה ללא ברכה. (עמ’ קט’ז)
• אין לשתות יין בין כוס שלישית לרביעית. (עמ’ קט’ז)
• כשיש חתן בליל פסח, יש לברך ברכת חתנים על אותו כוס שמברכים עליו ברכת המזון, ולא יביאו כוס נוסף לברכת חתנים, ויכול המברך לברך ברכת חתנים על כוס שלו, ואם ירצה לברך על כוס החתן, שפיר דמי, והמנהג לברך תחילה ברכת הגפן ואחר כך ברכת אשר ברא. (עמ’ קט’ז)

 

הלל

 

• יזהר לסיים את ההלל קודם חצות הלילה, וכן שתיית כוס רביעית, ומכל מקום אם נתאחר עד אחר חצות, רשאי לחתום ברכת יהללוך. (עמ’ קכ’ד)
• יזהר שגם את הכוס רביעית ישתה בהיסבה, ולא יפחת משתיית רביעית, [אלא אם כן שתה רביעית בכוס השלישית], כדי שיברך ברכה אחרונה. ואם שכח ולא היסב, אם נשאר בכוס קצת יין, יחזור וימלאנו וישתה בהיסבה בלי ברכת הגפן. מכל מקום המברך ברכת הגפן וסומך על פסק מרן השולחן ערוך, ינוחו לו ברכות על ראשו. (עמ’ קכ’ה, ו’)
• מצוה לחזור בליל פסח אחר זימון להלל, כדי שיאמר האחד לשנים הודו, והגדול שבהם אומר הודו והאחרים עונים אחריו. (עמ’ קכ’ג)

 

נרצה

• מצוה לעסוק בהלכות פסח וכן לספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב”ה לאבותינו ביציאת מצרים, עד שתחטפנו שינה. ואם הולך לישון קודם חצות, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות. (עמ’ קכ’ו)

 

מהגאון הרב החיד”א לאמרה אחר הסדר

 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, שֶׁיִּהְיוּ חֲשׁוּבוֹת וּמְרֻצּוֹת לְפָנֶיךָ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁעָשִׂינוּ (וְכָל הַכַּוָּנוֹת שֶׁכִּוַּנְנוּ) בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְיַעֲלוּ לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן וְיֹאמְרוּ תָּמִיד יִגְדַּל יְיָ. יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָ, גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. אָנָּא יְיָ תֵּרֶב גְּדֻלָּתִי וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי לְרַחֵם עָלֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵּנוּ וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנֶךָ וּלְעָבְדְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת. וְצֵא נָא לְיֵשַׁע עַמָּךְ, לְיֵשַׁע מְשִׁיחָךְ, וְכִימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת בְּגַלוּת הַחֵיל הַזֶּה. וְהַבֵּט לִרְאוֹת פְּנֵי מְשִׁיחֲךָ הַקָּדוֹשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אמן. כי”ר.