עקב חבילי טרדי”ן שאין להם סוף, לא אוכל לכתוב לעת עתה תשובה ארוכה בענין, אך אגב חביבותיה גבן נכתוב בזה עכ”פ את ההוראה הכללית.
לפקצ”ד הדבר פשוט וברור שכיון שהחזקת תורה היא מצוה, לא שייך בזה כלל להשען על מידת הביטחון, אלא כמה שמשתדלים יותר, זה יותר הידור במצוה, ולא גרע מכל עשיית חסד בגופו שכמה שפועלים יותר עושים בזה יותר מצוה. והרי בירושלמי מובא שגם התנאים היו נוסעים לחו”ל לאסוף צדקה (למרות הטורח הגדול שהיה נדרש לכך בימיהם), וכגון בירושלמי חגיגה פ”א ה”ח ונדרים סוף פ”י, שרבי חייא בר אבא יצא לשליחות לארעא בתרייתא (חוץ לארץ), ולקח עמו מכתב המלצה מרבי יהודה הנשיא . וכיו”ב בירושלמי מועד קטן פ”ג ה”א לגבי שמעון בר בא עיי”ש. ובירושלמי הוריות פ”ג ה”ד: “מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים” (פירש בפני משה שם: “מגבת חכמים – לצורך גבייה בשביל פרנסת החכמים” עכ”ל). וע”ע שם. ובירושלמי גיטין פ”א ה”ד: “רבי דוסתאי בי רבי ינאי ור’ יוסי בן כיפר נחתון [לבבל] מיגבי לחבריה תמן.” ע”כ. ובדברים רבה פרשת ראה פרשה ד’: “מעשה בריש לקיש שהלך [מארץ ישראל] לבצרה וכו’ עשה שם ריש לקיש פסקה [פי’ מגבית] וכו’.” עכ”ל. ויתכן דלזה נתכוונו ג”כ בבבלי ביצה דף כ”ה ע”ב בתואר “שליח ציון”, דשם נאמר: “אמר לו רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון, כי סלקת להתם [פי’ כשתחזור מבבל לארץ ישראל], אקיף וזיל אסולמא דצור, וזיל לגבי דרבי יעקב בר אידי וכו’.” ע”כ [איברא דרש”י שם פירש ששליח ציון היינו שהיה רגיל לעלות לירושלים, וכעי”ז בערוך ערך “שלציון”, ובאור זרוע הל’ יו”ט סי’ שנ”ד].
ובכל הנ”ל לא היו אומרים שהקב”ה כבר יביא להם את הכסף במקומם מהשמים, אלא היו עושים מעשה לקום ולנוסע, ונסיעה כזאת בזמנם היתה טירחה עצומה, הרבה יותר גדולה מכל מה שעושה היום ה”שליח” הכי עסקן. וגם בתקופות האחרונים מרן החיד”א ועוד מאות אחרים כמותו היו נוסעים באוניות לחו”ל דבר שהוא ממש סכנת נפשות (בזמנם) כדי לגייס כספים, וכן יש לזה דוגמאות רבות.
וממילא יש לנהוג כמו שכתב בסידור דעת קדשים מבוטשאטש בברכת שעשה לי כל צרכי וז”ל: “ושמעתי ממו”ר הרב הגדול החסיד מוה’ משה יודא ליב (מסאסוב) ע”ה שאמר על תיבת לי מצד דלגבי צדקה וג”ח צ”ל בעיניו כאלו עזב הש”י השגחתו מלהשלים להחסר די מחסורו שרק ע”י חלק שלנו בצדקה יחיו העניים ועי”ז רק על עצמו יכול אדם לומר שהש”י עשה לו כל צרכו ע”י בטחון והסתפקות משא”כ על זולתו צריך להיות בעיניו כאלו אין מעשה השלמת הנצרכים רק ע”י מצות הצדקה.” עכ”ל.
ומה שכתב הגר”י סרנא זצ”ל בעיונים למסילת ישרים פרק כ”א כתב בזה”ל: “צ”ע איך הדין בהשתדלות לחבירו וכ”ש בהשתדלות בצרכי צבור ששם ההשתדלות עצמה היא מצוה אם הוא מחוייב בלי גבול עד שישיג את הדבר שהוא משתדל בעדו, או שאינו מחוייב יותר משעור ההשתדלות שהוא משתדל בעד עצמו, ומסתבר שבעד חבירו אינו מחוייב יותר אף שלא שייך לסמוך על הבטחון במה שנוגע לחבירו, אבל בצרכי צבור צ”ע עכ”ל – ודבריו אמורים לגבי ה”חיוב” בהשתדלות, אבל פשיטא דאם משתדל יותר, עשה בזה הידור מצוה במצוות החסד, וכל המרבה הרי זה משובח.
וכמובן צריכים לדעת ולזכור תמיד שההשתדלות עושים מפני שזה רצון ה’ שנשתדל בדבר מצוה כמה שיותר, ואילו הכסף שיבוא אין לו שום קשר להשתדלות אלא הקב”ה שולח. (ובאמת בעולם של גיוס הכספים, הדבר ידוע, שעושים השתדלות במקום אחד והקב”ה שולח את הממון ממקום אחר בדווקא, כדי שנזכור שהקב”ה הוא זה ששולח את הכסף, ואולם לולי הזכות של ההשתדלות, הקב”ה לא היה שולח, ובדרך כלל כגודל ההשתדלות כך גודל ההצלחה ממקום אחר).
ונכון אמנם שהושמעו בדורות האחרונות כמה מעשיות של חכמים מסויימים שהורו לאחרים להתנהג במידת הבטיחון וכו’, כמו בקובץ ישורון חלק ח”י עמ’ תתצ”ג הערה ט’ אודות הגרי”ז הלוי זצ”ל ובספר חכימא דיהודאי בשם הגראי”ל שטיינמן זצ”ל עם מעשה האתרוג וכו’ ועוד כיו”ב, ויש לזה כמה תשובות: א. אין לסמוך על מעשיות. ב. יתכן שהרב הרגיש באותו אדם שחשב שההשתדלות היא זאת שמביאה את הכסף, ולא ידע שהשתדלות עושים רק מפני שזו מצוה וכנ”ל, וכיון שאותו אדם טעה בזה לכן היתה כאן הוראת שעה ללכת בדרך של ביטחון. ג. מדובר באופן שההשתדלות נפגשת עם איזה ענין רוחני, שאז אינו נכון להשתדל וממילא יש לפנות לביטחון.
ואם כבר מדברים על מעשיות, התפרסם דבר מבהיל על שתי נשים שהיו מגייסות כספים לצדקה ביחד, ונתחייבו ביניהן שהראשונה שתפטר מן העולם תבוא בחברתה בחלום הלילה כדי לספר על המתרחש בבית דין של מעלה, וכך היה שהראשונה שנפטרה הגיע לחברתה במחזה הלילה ואמרה שיש הבדל אין סופי בין השכר שלה לשכר של החברה, מפני שפעם אחת החברה הסבירה על המקום ששם צריכים לאסוף כספים רק בדיבור, ואילו זאת שנפטרה גם הרימה את היד כדי להצביע על המקום ששם צריכים לאסוף, ולכן השכר של זאת שעשתה מעשה עם היד הוא גדול לאין ערוך מזאת שעשתה את המצוה רק בדיבור.
אז לגבי שתי הדוגמאות המעשיות שהזכרתם: א. לגבי לקבוע פגישה או רק להתקשר, ברור שמצוה מן המובחר לקבוע פגישה. (ורק לא “חייבים” לעשות כן, כיון שאין עליך חיוב לאסוף צדקה, אבל אם כבר אוספים, ברור שיש להשתדל כמה שיותר). ב. לגבי להספיק באמצע הסדר, אם זה עיקרון אצלכם, אזי אפשר (אם רוצים) לוותר על דרגת ההשתדלות, כיון שכאן נפגשת ההשתדלות עם עקרונות רוחניים.
אגב, גם הכולל שלנו “ברכת אברהם” יש צורך בדחיפות למגייס כספים בארצות הברית (ובפרט לבניית המרכז התורני הגדול שהולך ונבנה בעזר ממקום), אז אם אתם מכירים מישהו (אפי’ בתשלום), נודה לכם מאוד מאוד מאוד מאוד.
חזקים ברוכים, והצלחה גדולה בגיוס הכספים ובלימוד התורה ושאר מעשי ידיכם לטובה ולברכה!
