מקורות
תוכן התשובה בקצרה. א. הרוגי לוד, א”א לעמוד במחיצתן. ב. רש”י ודעימיה למדו שמסרו נפשם להצלת עם ישראל. ג. הרמב”ם ודעימיה למדו שמסרו נפשם על קדושת שמו. ד. כיון שאומרם שא”א לעמוד במחיצתן הוא חידוש, לכן לדעות שזה נאמר על הצלת ישראל, אין דין זה במת על קדושתו. ולדעות שנאמר במת על קדושתו, לא נאמר על הצלת ישראל. ה. שנינו בסנהדרין, שהנהרג ע”י גוי, כיון שמת שלא כדרך הארץ, ושמיתתו היתה שלא על פי דין, לפיכך מיתתו כפרתו, וכ”פ הראשונים. ו. וכ”פ האחרונים. ז. הסוברים שדין זה נאמר רק עם תשובה תחילה. ח. הגמ’ ביארה שמיתת הנהרג ע”י גוי כפרתו, מפני שמת שלא כדרכו ומפני שנהרג שלא על פי הדין. ולפי”ז הרגו גוי לאו דוקא הוא, וה”ה הרגו יהודי, וה”ה מת בתאונה. ט. ומעתה נהרג בפיגוע, יש לו דין הנהרג ע”י גוי, שמיתתו כפרתו, אך אינם בכלל הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן, שהם מסרו נפש ועשו מעשה גדול עד מאוד, לא כן כאן.
הרוגי לוד א”א לעמוד במחיצתן
א. שנינו בפסחים (נ ע”א) ובבא בתרא (י ע”ב), שכשרב יוסף חזר מהעולם העליון סיפר ששם אומרים, הרוגי מלכות, אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. ומבררת הגמ’, מי הם הנחשבים הרוגי מלכות, אם תאמר רבי עקיבא ושאר עשרת הרוגי מלכות. וכי מעלתם היא רק משום הרוגי מלכות? ועל כן מבארת הגמ’, שהם הרוגי לוד. ולא ביארה מה היה מעשה הריגתן. ברש”י בשני המקומות פירש, שהם פפוס ולולינוס מלודקיא, היא העיר לוד, הנזכרים בתענית (יח ע”ב), שם חז”ל ביטלו את היו”ט שהיה ביום טוריינוס, מפני שנהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו. ובהמשך הגמ’, מהו יום טריינוס? שביקש להרוג את פפוס ולוליינוס[1], ואמר להם, אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהצילם. אמרו לו, חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, וראויין היו ליעשות להם נס וכו’. ואנו נתחייבנו כליה, ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום וכו’. ועתיד הקב”ה ליפרע דמינו מידך. ואף על פי כן הרגן מיד. ובאו שרים מרומא והרגוהו. והיינו שקבעו אותו יום ליום טוב, מפני שבטלה גזירתו, או על שהשיב לו ה’ נקם מיד.
א”א לעמוד במחיצתן אפילו היו רשעים גמורים
הרמב”ם באיגרת השמד למד, שהדין “א”א לעמוד במחיצתן”, נאמר אפילו אם היו בעלי עבירות גדולות כירבעם בן נבט, הוא מזומן לחיי העוה”ב. ומקורו ביאר שם מפני שציטט את הגמ’ בגירסא השונה מהגירסא שלפנינו (בפסחים ובב”ב הנ”ל), ששאלה הגמ’ בזה”ל, אילימא ר”ע וחבירו “כל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים”. ע”כ. ועל כך עונה הגמ’ דמיירי בהרוגי מלכות, וממילא יוצא שהרוגי מלכות הם אף שאין להם תורה ומעש”ט. [גם כן יוצא ק”ו מדין רשע הנהרג על ידי גוי שמכופר לו במיתתו, כדאיתא בסנהדרין (מז ע”א) שיבואר ברצות ה’ בסמוך (אות ה ואילך), וא”כ ק”ו הני שלא די שנהרגו ע”י גוי אלא גם על קדושת שמו.]
א”א לעמוד במחיצתן
ב. להלן יתבאר שישנן שתי שיטות בראשונים מה היה מעשי הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן. לרש”י ורוב הראשונים מסרו עצמם למיתה להציל את ישראל. ולהרמב”ם ודעימיה מיירי שמסרו עצמם למיתה על קידוש ה’, ובפשטות לכל שיטה רק בכה”ג נאמר שא”א לעמוד במחיצתן שאין לך בו אלא חידושו (וכן יוכח להלן אות ד).
מיירי במסר עצמו להריגה להצלה
רש”י בשלושת המקומות הנ”ל, פסחים ב”ב ותענית, ביאר שהרוגי לוד הם פפוס ולולינוס שבתענית (יח ע”ב), שם מסופר שהרגם המלך, אך לא מסופר על מה הרגם, רק שכשבא להרגם אמר להם אם אתם צדיקים תנצלו כחנניה וכו’. ורש”י שם מבאר בשם יש אומרין, שבת המלך נהרגה, וביקש המלך להרוג את כל היהודים, והם אמרו אנו הרגנוה והרגם המלך. ובקהלת רבה (פרשה ט פסוק י) משמע כרש”י, שהרוגי לוד הם פפוס ולוליאנוס שם כתוב, ר’ אחא הוה מתחמד למיחמי אפוי דר’ אלכסנדרי, איתחמי ליה בחלמיה, הראהו ב’ מילין, הרוגי לוד אין לפנים ממחיצתם, ברוך שהעביר חרפתן של לוליאנוס ופפוס. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. עכ”ל. וכ”כ הר”ח (פסחים שם) שהרוגי לוד מסרו נפש להצלת ישראל במות בת הקיסר, אך שהרוגי לוד הם היו שמעיה ואחיה אחיו שבתענית (יח ע”ב) שמסרו עצמן להצלת ישראל, וכ”כ הערוך (ערך הרג), ושהם שמעיה ואחיו [ובערוך גופיה (בערך צו) מפרש, שפפוס ולוליינוס מתו על קידוש ה’ כבסמוך.] וכ”כ רבנו גרשום (ב”ב י ע”ב ד”ה הרוגי לוד) שפעם אחת נמצאת בת המלך וכו’. וכ”כ המאירי (פסחים שם) שכ”כ בהגדה, ששני אחים היו וכו’, ובאו אלו ואמרו שהם הרגוה, והטילו העונש על עצמם להציל את כל ישראל. וכ”כ בשיטה לבעל הצרורות (תענית שם) שהם הרוגי לוד שמסרו נפשם על עם ישראל. וכ”כ במגן אבות לרשב”ץ (פ”ב מ”ו) וז”ל, ופפוס ולוליאנוס אחיו, אמרו עליהם בגמרא בתרא פרק ראשון (ב”ב י ע”ב), שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, לפי שמסרו עצמן להריגה, על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה, והעלילו על ישראל ורצו להשמידם, והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל, ועל כן זכו למחיצה זו. עכ”ל. וכ”כ הנימוק”י (תענית שם) בהבאת כל דברי רש”י, ומסיים, מכאן ראיה שצדיק גמור נקרא המוסר עצמו למיתה משום הצלת רבים מישראל. עכ”ל.
למדו דמיירי בקידוש ה’
ג. הירושלמי שביעית (פ”ד ה”ב) מבאר שהדין שיעבור ואל יהרג הוא בינו לבין עצמו, אבל בפרהסיא, אפילו אמר לו הגוי לעבור על מצוה קלה, לא ישמע לו. ומביא לכך הירושלמי את מעשה דידן, כגון לולינוס ופפוס אחיו, שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהם. ע”כ. הרי דמיירי במסרו נפשם על קידוש ה’ על מצוה קלה[2]. וכן הוא בירושלמי סנהדרין (פרק ג ה”ה).
והכי ביאר הרמב”ם באיגרת השמד (ד”ה המין השלישי) שהרוגי לוד מתו על קידוש ה’, דהיינו שהמלך אמר להם או תעבדו ע”ז [או שפיכות דמים או גילוי עריות] או שאהרוג אתכם, והרי שמסרו נפשם על קידוש ה’, ולא על הצלת עם ישראל. וכן הוא לו במשנה תורה (יסודי התורה פ”ה ה”ד) וז”ל, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם, ואם היה זה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ור”ע וחביריו, ואלו הן “הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן” וכו’. עכ”ל. וזוהי הגמ’ דידן ולמדה כאמור במקדש את השם.
וכ”כ עוד ראשונים, שהמעשה עם הרוגי לוד היה שהמיתו עצמם על קדושת שמו, שכ”כ הר”ן (בחידושיו לפסחים שם) וז”ל, אלא הרוגי לוד, אמרו בהגדה, שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועים ובשעת השמד היה, והוי כערקתא דמסאנא. ורש”י ז”ל לא פי’ כן. עכ”ל. וכ”כ האברבנאל (שמואל א, כה, לא ד”ה השרש השלישי) שהרוגי לוד מתו על קדושת ה’. וכ”כ בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג אה”ע במילואים לסימן ה ד”ה וע”ע נמי) והוסיף שהובאו דברי הירושלמי דשביעית הנ”ל בדברי התוס’ (שבת עב ע”ב ד”ה רבא אמר), ועוד שם (קד ע”ב ד”ה בן סטדא), ובתוספות מסכת סנהדרין (סא ע”ב ד”ה רבא אמר). ע”כ. ואומנם גם הערוך (ערך צו) כתב וז”ל, פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועים ולא קבלו מהן, אמר (היינו דברי רבי אבהו שם בירושלמי) לא נתכוונו משמדתיהו אלא מגבי ארנונין. עכ”ל. הרי שלומד שמתו על קידוש ה’. אך כבר נתבאר לעיל (אות ב) שהוא עומד בשיטת רש”י מפני שלדעתו אין אלו הרוגי לוד והרוגי לוד הם שמעיה ואחיה ושם מסרו נפש להצלת ישראל[3].
ד. ולדרכם של הני קמאי, שדברי הגמ’ שא”א לעמוד במחיצתן, מיירי במתו על קידוש ה’, אזי אין לנו מקור שמוסר נפשו להציל את ישראל, שא”א לעמוד במחיצתו. ולאידך לדרכם של הראשונים דלעיל, שביארו את הגמ’ שא”א לעמוד במחיצתן, דמיירי שמסרו עצמם להריגה להצלת עם ישראל, גם אין לנו מקור שהמוסר עצמו על קידוש ה’, מעלתו גדולה שא”א לעמוד במחיצתו. וכך מבואר במהר”ח או”ז (סי’ יד) דלהלן, שלמד מדין נהרג ע”י גוים, שמתאבלים עליו אף שהיה חוטא, ק”ו למומר אנוס, שלבסוף מת על קידוש ה’ שמתאבלים עליו. ע”כ. ולמה לא הביא גמ’ ערוכה שא”א לעמוד במחיצתן, כהבנת הרמב”ם? בודאי למד גמ’ זו כרש”י, שהם מתו על הצלת ישראל, וממילא אין לו מקור למתו על קידוש ה’, רק הגמ’ סנהדרין שנהרג ע”י גוי מתאבלים עליו. אך בנידונו שלא די שנהרגו ע”י גוי, אלא מתו על קידוש השם, לכך הוסיף מדיליה, שמעלתם גדולה יותר מסתם הרגו גוי, שמתאבלים עליהם, ולכן הורה לכל ישראל להתאבל עליהם, ושאשתו לא תנשא משום כבודם ע”ש. וכן גם מבואר במגן אבות לרשב”ץ (אבות ב, ו) שמעלתן שא”א לעמוד במחיצתן הוא בגלל הרוגי לוד שמסרו נפש להצלת ישראל, ולא בגלל שמסרו נפש על קדושת ה’. וכן מפורש בשל”ה (שער האותיות אות א ס”ק סב) שמי שמענים אותו כדי שיספר דבר שיהיה ממנו היזק לישראל, ומסר נפשו שלא לספר, אע”פ שקדוש יאמרו לו, והוא מבני עליה כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית, אך אינו בכלל ונקדשתי. עכ”ד.
אלא שלדברי הערוך דלעיל (אות ב וכן דעת הר”ח שם), שאת מעשה פפוס ולולינוס ביאר שמתו על קידוש ה’, ועליהם כתוב בתענית שגרו בלודקיא דהיינו בלוד, ואילו את מעשה שמעיה ואחיה אחיו, ביאר שהם הרוגי לוד שמסרו עצמם להריגה להצלת עם ישראל על בת המלך. לכאורה יש ללמוד לדרכו בתענית שם, שהן מי המוסר נפשו להצלת ישראל, והן המת על קידוש ה’, אי אפשר לעמוד במחיצתן. אך יש לדחות, שאף שגם על פפוס ולולינוס כתוב שגרו בלוד, לא נאמר עליהם שהם הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן, רק על שמעיה ואחיה, וא”כ החידוש של א”א לעמוד במחיצתן לדרכו נאמר על המוסרים נפש להצלת ישראל, ולא מצינו שהוא נאמר גם על הנהרג על קדושת ה’, וא”כ מנין לנו שגם הנהרג על קידוש ה’, א”א לעמוד במחיצתו. והכי משמע ברשב”ץ במגן אבות (פ”ב מ”ו) שאף שלמד ששמעיה ואחיה הם פפוס ולולינוס, שבאותם אנשים היו שני המעשים. מכל מקום מבואר בו שהמעלה שנאמרה עליהן שאין עומדין במחציתן, זכו לה בגלל מעלת הרוגי לוד, ולא בגלל המעשה השני, ע”ש.
להלכה
ולכאורה יש לנו לפסוק כדעת הרמב”ם ודעימיה, שהרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן, הם המוסרים נפש על קידוש השם, מפני שעימם ישנו ירושלמי מפורש. ואילו רש”י בתענית ביאר שמקורו הוא בשם יש אומרין, הוי אומר שבה בשעה לא זכר מהירושלמי, ואחריו נמשכו הראשונים. ברם באמת זה אינו, היות והערוך גם עומד בשיטת רש”י, ואיהו כן זכר מהירושלמי, אלא שהוא מחליף מרש”י וסובר, שהרוגי לוד הם שמעיה ואחיה שמסרו נפש להצלת ישראל, וא”כ הירושלמי לא דיבר בהרוגי לוד, אלא במת על קידוש ה’, וזהו מעשה פפוס ולוליינוס. וא”כ אדרבה יש לפסוק כרש”י ודעימיה, שכן דעת רוב הראשונים, ויעלו עם הירושלמי, בשינוי מרש”י בבבלי, שהרוגי לוד שמסרו נפש להצלת ישראל בבת הקיסר, הם שמעיה ואחיה ולא פפוס ולוליאנוס. או שרש”י ודעימיה למדו כדרכו של הרשב”ץ במגן אבות (פ”ב מ”ו), ששמעיה ואחיה הם פפוס ולוליאנוס, ושני המעשים היו בהם. ועל כן הרוגי לוד שאי אפשר לעמוד במחיצתן, הן אלו שמסרו נפשם להצלת עם ישראל. [אולם פשוט שהמתים על קדושת ה’. מעלתם גבוהה ועצומה, ויתכן אף יותר מהמוסר נפש להצלת ישראל.]
ומעתה לענין נידו”ד, יהודי שהנהרג בפיגוע, שרבים שמים מעלתו בבחינת הרוגי לוד, שא”א לעמוד במחיצתן. הרואה יראה שאין קשר ביניהם ולא קדמות ראיה, שדין זה נאמר או על המוסר נפשו להצלת ישראל, או על המוסר נפשו על קדושת ה’, מה שלא התקיים כלל במי שהרגו גוי בגלל שיהודי הינו.
נהרג ע”י גוי
ה. שנינו בסנהדרין (מז ע”א) על הפסוק, מזמור לאסף, אלהים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשיך, נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. מבארת הגמ’, הרוגי מלכות, כיון שלא בדין קא מיקטלי, הויא להו המיתה כפרה. ולכן אף שהיו חייבים מעיקרא, שהיו רשעים, כיון שנהרגו ע”י המלכות, נקראים “עבדיך”. ע”כ. ותחילה, אף שהגמ’ מדברת על הרוגי מלכות, וגם בפסחים וב”ב הנ”ל, הגמ’ דיברה בהרוגי מלכות, מ”מ מוכרח שאין מדובר על אותם הרוגי מלכות, שבסנהדרין מדובר בנהרג ע”י גוי, ולכן רק מיתתו כפרתו, ובפסחים וב”ב, מדובר בהרוגי מלכות בדרגה גבוהה מכך עשרת מונים, עד שא”א לעמוד במחיצתן, ושם נחלקו הראשונים דלעיל (אותיות ב, ג), האם מפני שמסרו נפשם להצלת ישראל, או שמתו על קידוש ה’, וראה עוד בזה בהערה[4]. ומכאן מוצא דבר לנידוננו למי שנרצח בפיגוע, בגלל שיהודי הינו.
כ”פ הראשונים
כדברי הגמ’ הנ”ל, שמת על ידי גוי מיתתו כפרתו, כן פסקו האור זרוע (אבילות סי’ תכח) והמהר”ח או”ז (סי’ יד) מצטט את דברי זקנו באור זרוע (הנ”ל), שאחר הבאת דברי הגמ’ סנהדרין הנ”ל, סיכם וז”ל, הא למדת, בין לאביי בין לרבא, מת מתוך רשעו, לא הוי ליה כפרה. נהרג בידי גוים, הויא ליה כפרה. וכי פליגי, בהרוגי ב”ד, לאביי לא הוי להו כפרה, ולרבא הוי להו כפרה. הלכך, אדם שעבר עברה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו, לכו”ע אין מתאבלין. נהרג בידי גוים מתוך רשעו, לכו”ע מתאבלין וכו’. והא דמסיק התם דקבורה ועיכול בשר בעינן, היינו דוקא בהרוגי בי”ד, דבדין קא מקטלי. אבל הרוגי גוים, דלאו בדין קא מקטלי, מיתה בעלמא מכפרת לו, ומתאבלין עליו. עכ”ל רבנא זקני זצ”ל באור זרוע. וזה לשון אבא מארי זצוק”ל בסימני אור זרוע, אדם עבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו, דהיינו קודם שעשה תשובה, אין מתאבלין עליו. נהרג בידי גוים מתוך רשעו, הויא ליה כפרה ומתאבלין עליו. עכ”ל אבא מארי זצוק”ל. ומכאן למד המהר”ח או”ז, לנידונו, באנוסים שהמירו ולבסוף מתו על קדושת ה’, שק”ו שמתאבלים עליהם. ושמי שהורה שאין להתאבל עליהם, צריך כפרה וסליחה. ושוב מצא שכתב רבני זקני בקובץ שלו בשם ספר המקצועות, שהמוסר עצמו למיתה על קידוש ה’, שאמרו לו עבוד ע”ז ואי לא קטילנא לך, כל ישראל חייבים להתאבל עליו ולקרוע ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואשתו לא תנשא עולמית, משום כבוד שמים ומשום כבודו. ע”כ. [וכנראה למד בו מתוך שלא חילק אם היה רשע או צדיק, שאף ברשע דבריו אמורים.] עכ”ד המהר”ח או”ז. וכ”פ ההגהת אשרי (מו”ק פ”ג סי’ נט) וז”ל, נהרג בידי נכרי מתוך רשעו, הויא ליה כפרה ומתאבלים עליו. רבינו גרשון נתאבל על בנו שהמיר דתו י”ד יום ק”ו לשכינה י”ד יום [היינו שביום שהמיר התאבל עליו, אך כשמת לא מתאבלים, כמבואר בא”ז שהוא מקורו]. וכן הוא בשו”ת מהרי”ל (סי’ עב אות ג ד”ה ומה שכתבת) על שנהרגו מתוך רשען על ידי גוים, שהם נקראים קדוש וחסיד, וכדאיתא בגמ’ סנהדרין הנ”ל. וכן מבואר בשו”ת הרד”ך (סי תל חדר ב שפסקו הרמ”א בס”ס שעו הנ”ל) הרוגי מלכות מתכפרים במיתה לבד, שהרי אלו שנהרגו בחורבן הבית, עשו את כל הרעות אשר שנא ה’, ע”ז ג”ע וש”ד, כמפורש בנביאים, ולא היה שם וודוי כלל, ואפי”ה הריגתם מכפרת, ועליהם אמר הכתוב, נתנו את נבלת עבדיך וכו’. ע”כ. ובש”ך (סי’ שמ ס”ק ט) הוסיף, שכן משמע מדברי הר”מ מרוטנבורג (הלכות שמחות סימן לז) שהביא הרא”ש (מו”ק פ”ג סי’ נט ד”ה כל המוריד, במקום סימון ההגהת אשרי), שעל רשע לא קורעים ולא מתאבלים, לא שנא מת מתוך רשעו ולא שנא נהרג בבית דין, דבדין מיקטל, לא הוה ליה כפרה בשעת קבורה. ע”כ. ומדוייק, הא הרגו גוי שלא כדין, הוי מיתתו כפרתו ומתאבלים. והיינו כדברי הגמ’ סנהדרין הנ”ל.
אחרונים
ו. הרמ”א (בהגה שו”ע יו”ד סי’ שמ סעיף ה) הביא מח’ האם מתאבלים על מומר שהרגו גוי, וסיים להחמיר שלא להתאבל. וז”ל, ויש אומרים שמומר שנהרג בידי גויים מתאבלין עליו, וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמור דהוי כאנוס, ויש אומרים שאין מתאבלין, וכן עיקר. עכ”ל. אף שפשט דבריו שאין מתאבלים על מומר שהרגו גוי, וכך הבינו דבריו האחרונים דלהלן. ברם נראה עיקר, שגם כוונתו להקל בזה, ומה שסיים וכן עיקר, קאי רק על הדין השני, שאין מתאבלין על מומר קטן, וכאשר יבואר כאן בהערה[5]. וכ”פ להקל הש”ך (סי’ שמ ס”ק ט) שמתאבלים על מומר שהרגו גוי [ולמד כן מסנהדרין] כיון שכ”פ ההגהת אשרי (מו”ק פ”ג סי’ נט) והאור זרוע (אבילות סי’ תכח) ושכן משמע גם מדברי הר”מ מרוטנבורג (הלכות שמחות סימן לז) שהביא הרא”ש (מו”ק פ”ג סי’ נט ד”ה כל המוריד, במקום סימון ההגה). ותמה הש”ך על דברי הרמ”א, שהרי בדרכ”מ הביא רק את המתירים בלי שום חולק, ולמה החמיר בהגהת השו”ע. וכתב הש”ך, ולפענ”ד נראה שא”א לחלוק על זה, כדמוכח מסנהדרין (מז ע”א). ופסק כוותיה דהש”ך החכמת אדם (כלל קנב סעיף ד) שמומר שנהרג ע”י לסטים מתאבלים עליו, דכיון שנהרג, הוי ליה מיתתו כפרתו. ע”כ. וכ”פ במסגרת השלחן (סי’ שמ סעיף ה) דנראה לי כוותיה דהש”ך, ושכן הסכים המהר”י עייאש (יו”ד סי’ שמ סוף אות יב). ע”כ. וכ”פ בשו”ת חת”ס (ח”ב יו”ד סי’ שלג) גבי איש בחזקת כשרות שרצחו גוי, והיו שטענו שכיון שד’ מיתות לא בטלו, בוודאי רשע הוא, ולכן יש לקוברו חוץ לגדר. ועל זה השיבם שהוא בחזקת כשרות. ועוד אפילו היה רשע גמור, מבואר בסנהדרין שכיון שהרגו גוי, הוי ליה כפרה, אפילו מת מתוך רשעו. והוסיף וז”ל, תו איכא למשמע, דנהרג בידי עכו”ם נתכפר לו מיד, טרם צערי דקברי, דהרי אותן שהיה מאכל לעוף שמים, לא חזו צערי דקברי, וגם בטרם נתנו לעוף השמים, כבר קרי להו “עבדיך”, שהרי אומר “נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף”, ש”מ מעת שנקטלו קרי ליה מיד עבדיך ונתכפר להם. א”כ ראוי ומחויב לקוברם בקבר אבותיהם לפי כבודם. עכ”ל. וכן מבואר בספר לימודי אצילות, שמיתתו כפרתו משום שנהרג ע”י גוי, ויש שלמדו ממנו שמעלתו נשגבת עד מאוד, ברם אין זו הכוונה, וכאשר יובאו דבריו בהערה[6].
מיירי עם תשובה
ז. מאידך המאירי (סנהדרין מז ע”א) ביאר, שכפרת נהרגו על ידי גוי, הוא דוקא עם תשובה, ובלא כן אין כפרה. שהנה ז”ל המאירי, כל הרוגי בי”ד שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן, אין מתתן מכפרת. וכן הדין במתים מאליהם, “או שהם הרוגי מלכות”, אבל התשובה, אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש, מכפרת ונותנת מדור כלפי כבודו, כמו שביארנו בחבור התשובה. עכ”ל. הנה שלמד שמיתת הרוגי מלכות מכפרת רק עם תשובה. [אך צ”ע, כיצד יבאר את הגמ’ הנ”ל, שכולה עוסקת ברשע שפירש שמת ברשעו, ושלכן לא יטמא לו, בשונה מאם נהרג שהוא צדיק. ושמא היות והדין הוא שכל הרוגי בי”ד מתוודים קודם הריגתם (רמב”ם סנהדרין יג, א), לכן היה פשוט לו שכיון שהסוגיא מדברת בהרוגי בי”ד של עיר הנידחת, הרי שמתוודים קודם, ועל כך דנה הגמ’, שאילו מתו מאליהם הם רשעים ואילו נהרגו בבי”ד צדיקים או לאו. דהיינו הכל מיירי בהתוודו קודם (שאחרת אין המקרים שווים), ואפי”ה יש צד בגמ’ שלגודל עוונם, אין להם כפרה אף בווידוי ובמיתה, ולכן גם הגמ’ שדיברה על הרוגי מלכות, בוודאי מיירי עם וודוי (שאחרת כיצד הגמ’ דנה אם להשוותם להרוגי בי”ד) ולכן יש צד שלהם מיתתם כפרתם ולא להרוגי בי”ד, כיון שאלו נהרגו כדין ואלו לא.] וראה כאן בהערה[7] האם רבנו יונה עומד בשיטת המאירי.
ולכאורה גם הרמב”ם הטור והשו”ע, שלא הביאו להלכה את הדין שרשע שמת ע”י גוי מתאבלים עליו, היינו משום דס”ל בגמ’ סנהדרין הנ”ל, שהמת על ידי גוי יש לו כפרה, היינו רק עם תשובה. והיה אם אמת נכון הדבר, הרי שנפתחו השערים לעוד ראשונים רבים שהשמיטו דין זה, להעמידם בשיטה זו. ובדומה נקט גם הרה”ג מנחם אדלר שליט”א במאמרו הנדפס בישורון (חי”ח עמ’ תשמ”ט הע’ 4 ושוב נדפס בספר בינה ודעת מחללי שבת סימן כ עמ’ תרכט) שהיות והרמב”ם והש”ע כלל לא הביאו גמ’ זו, היינו דס”ל דהלכה כרב אשי התם בהמשך הגמ’, שאין חילוק בין הרוגי מלכות להרוגי בי”ד, וכשם שלהרוגי בי”ד מתכפר בקבורה ועיכול בשר, כן בהרוגי מלכות, ואה”נ אחר שיעור זמן זה, יש לנהוג בו דיני כבוד ואמירת קדיש. עכ”ד. [גם לדרכו לא ינהגו עליהם אבילות, כיון שנדחו נדחו, וכדברי הגמ’ סנהדרין הנ”ל ע”ש. ולכן לא יקשה עליו מדברי הרמב”ם (אבל ב, ח וסנהדרין יג, ו ושו”ע יו”ד שעג, ח) שהרוגי בי”ד לא מתאבלים עליהם, אף שהם מתוודים, ושם ברמב”ם (סנהדרין יג, א) שמחמת הווידוי אם עשוהו יש להם חלק לעולם הבא.]
ולפי דרכו של המאירי והעומדים עימו הנ”ל, אין ראיה כלל שרשע שהנהרג ע”י גוי בפיגוע מתכפר לו, היות וכפרתו מותנת בתשובה תחילה, מה שלא התקיים בפיגוע. ומ”מ לרוב הראשונים שפיר מתכפר לו, ומתאבלים עליו, ונקבר בקברי אבותיו, וראה להלן (אות ט).
יהודי רשע שנרצח ע”י יהודי או מת בתאונה
ח. הנה הגמ’ הנ”ל (סנהדרין מז ע”א), אמרה שהנהרג על ידי גוי מיתתו כפרתו, דיברה בנהרגו במלחמה, והיינו שמתו ע”י סייף וכדומה, ולא כדרך כל הארץ, וגם שנעשה הדבר שלא על פי דין תורה. שכך אמרה שם הגמ’, מת מתוך רשעו, כיון “דכי אורחיה קמיית”, לא הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו, כיון “דלא כי אורחיה מיית”, הויא ליה כפרה. עכ”ל הגמ’. ובהמשך הגמ’ מוסיפה לחלק בין נהרג ע”י גוי, “דשלא בדין קא מיקטלי, הויא להו כפרה”. לבין הנהרג בבי”ד, “כיון דבדין מקטלי לא הוי להו כפרה”. והרי שכפרת הנהרג ע”י גוי מותנית בכך שמת שלא כדרך הארץ, ושנעשה הדבר שלא ע”פ דין. וכן מבואר בפירוש רבינו יהודה אלמדארי (סנהדרין שם) וז”ל, הרוגי מלכות ‘דשלא כדין נהרגין’, מיד הוי להו כפרה. עכ”ל. ועוד ראה בהערה[8] מדוע הנהרג על ידי גוי, מעלתו יותר מהנהרג בבי”ד.
נמצא מבואר בגמ’, שרשע שהרגוהו גויים במלחמה, או בבית משפט של גויים מיתתו כפרתו [שהרי הגמ’ אמרה שבבי”ד ישראל אין מיתתו כפרתו, ומבואר דבשל גוים כן] והני קמאי דלעיל (אות ה) משכו זאת גם לנהרג ע”י גוי, היינו שרצחו נפש, שמיתתו כפרתו בכה”ג. והיינו מפני שנתקיימו בו תנאי הגמרא לכפרה, מפני שנהרג ע”י גוי ולא כדרך הארץ, בדדמי להנ”ל.
ולפי”ז יש להוסיף, שה”ה אם נרצח ע”י יהודי, או מת בתאונת דרכים, ג”כ מיתתו כפרתו, דניזיל בתר טעמא, שמת שלא כדרך כל הארץ, ושלא על פי בי”ד ישראל, דנמי מיתתו כפרתו אף שהיה רשע. והכי מבואר בדרכ”מ (ס”ס שעו) מהרד”ך, שתלה את הטעם בכך שהוא נרצח שהריגתו כפרתו, משא”כ מת על מיתתו. וסיים הדרכ”מ, וכ”כ לעיל (סי’ שמ אות ד) דכשנהרג יש לו כפרה. ע”כ. הנה שתלה זאת רק בכך שנרצח, ולא הזכיר שהיה זה ע”י גוי. והכי מבואר בחכמת אדם (כלל קנב סעיף ד) שנקט שמומר שנהרג ע”י לסטים מתאבלים עליו, דכיון שנהרג, הוי ליה מיתתו כפרתו. עכ”ל. הרי שלמד שמלחמה לאו דוקא וה”ה לסטים, ולא חילק דדוקא ליסטים גוי.
והכי חזי הוית בשו”ע דירשו (יו”ד סי’ שמ על הרמ”א סעיף ה בלאסוקי שמעתתא) שהביאו מחידושים וביאורים (גריינמן, סי’ שמ ס”ק יב) וזכרון בצלאל (דבליצקי, עמ’ טז), שכיון שהש”ך (שם ס”ק ט) ביאר טעמו שמתאבלים עליו, כיון שנטילת נשמתו היתה שלא כדין, כיפרה לו על עוונותיו. לפיכך גם אם ישראל נטל נשמתו שלא כדין, מתאבלים עליו. ע”כ. גם בספר הוראה ברורה (יו”ד סי’ שמ ס”ק לח) כתבו, שכיון שהטעם הוא מפני שלא נהרג בבי”ד מיתתו כפרתו, ה”ה בנהרג ע”י לסטים ישראל או בתאונת דרכים. ומקורם חצבו מהנ”ל. וכ”כ גם הרה”ג מנחם אדלר שליט”א במאמרו הנדפס בישורון (הנ”ל חי”ח עמ’ תשנד) שאף לדעת הש”ך שמומר שמת ע”י גוי מתאבלים, הרי מבואר שם בסוגיא משום “דלא כאורחיה מיית”, ולהגדרה זו, אין קשר בדוקא לנהרג ע”י גוי, אלא כל שנהרג שלא כדרכו, דהיינו גם תאונת דרכים וגם ע”י יהודי הוא בכלל. ע”כ. הרי שהמת בתאונה, אף ע”י ישראל, כיון שמת קודם זמנו במיתה משונה גם כן מיתתו כפרתו.
נהרג בפיגוע
ט. אולם יש לבאר, שכל העיסוק כאן הוא רק בכפרה, דהיינו כפי שמבארת הגמ’ סנהדרין (מז שם) שאף אם היו רשעים, נקברים בקברי אבותם ומתאבלים עליהם [וגם יוצא מבואר שם שינקה מדינה של גיהנם, שהרי כתוב שם שיש להם “כפרה”, וא”כ אין להם עוון, אולם מהר”י סאגוס שהובא לעיל (הערה ו) כתב שיש להם סוג של עונש מוקל, ע”ש.] עד שקראם הכתוב “בשר חסידך”. אולם לא נזכר להרים מעלתם, עד שיחשבו קדושים, ושאין מי שעומד במחציתן, שזה נאמר בגמ’ פסחים (נ ע”א) על המוסרים עצמם למיתה על קדושת ה’, או על הצלת עם ישראל, כל מר כדאית ליה, וכדלעיל (אותיות ב, ג), ואין לך בו אלא חידושו, רק בעשה מעשה גדול כזה, ולא בנידו”ד שמעשהו פחות מכך עשרת מונים שרק שנהרג על ידי גוי. ויסוד זה נתבאר לעיל (אות ד) מפי ספרים ע”ש, ומעתה מה שמפורסם בעולם שהנהרג ע”י גוי בפיגוע מחמת שהוא יהודי, קדושים הם, ואי אפשר לעמוד במחיצתם, לאור האמור, כל שניתן ליתן להם הוא רק את דין הנהרג ע”י גוי, שמיתתו כפרתו, אך לא את המעלה הגדולה של הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתן.
גם אין לדון את הנהרג בפיגוע, משום מת על קידוש ה’, היות והיום הערבים הורגים יהודים, לא מפני שמד הדת, אלא בגלל ששללו מהם את ארץ ישראל [הרי ראש אירגוני הטרור הם אירן ושם היהודים חיים בשלוה, ותשלום המים והחשמל בבתי הכנסת הוא ע”י הממשל, וכך הממשל שם מכריז שאין לו בעיה עם יהודים אלא עם א”י] דהיינו הורגים יהודים לצורך טרור, להשיב נקמתם ולגרשנו מהארץ, ולא בגלל הדת, כפי שאינם דורשים שמירת הדת מהיהודים ולא מאחרים, גם לא משנה להם את מי להרוג יהודים דתיים או שאינם, העיקר יהודים יושבי הארץ.
וכן מבואר בספר דברי סיני (אדלר, חלק שאלות בגיא צלמות סי’ פח עמ’ קנז) שנשאל כיצד הספיד נהרגי טרור שהיו מחללי שבת, ונהרגו בעת חילול השבת, והלא אמרו חז”ל שאף שד’ מיתות בטלו, דינם לא בטל. והשיב, שדינם כדין נהרג ע”י גוי דסנהדרין (מז ע”א), שכיון שכולם נהרגו ביד זדונית בגלל היותם יהודים, דינם כהרוגי מלכות שמתאבלים עליהם, וכדברי שו”ת הרד”ך (חדר ל בית ב). ע”כ. והרי שלא עלה בדעתו לדונם כקדושים.
וכ”כ הרה”ג מנחם אדלר במאמרו הנדפס בישורון (הנ”ל חי”ח עמ’ תשמח) שהרוגי פיגועים אינם בכלל קידוש ה’, ולא בכלל הרוגי מלכות, אלא בכלל אמרם, בשר חסידך לחייתו ארץ, שהינם בכלל אחיך לדיני אבילות. ותמה על כך שמייקרים העולם את מי שנהרג ע”י גוי בפיגוע וכדומה, שאמנם מתכפר להם, והם נעשים בדרגת ישראל כשר, אולם לא נתווספה להם דרגה מעל כל ישראל. וא”כ היה עלינו גם לייקר את המת בתאונת דרכים וכדומה, כל שלא מת כדרך כל הארץ, ומעולם לא שמענו מי שמייקר מת בתאונת דרכים שיקרא קדוש וכדומה. ע”כ.
וזה שלא כבעל הקהילות יעקב בקריינא דאגרתא (ח”א סי’ ריט עמ’ רלו ובמהדו’ ישנה ח”ב סי’ מ) שעל נהרגת [כנראה בפיגוע] כתב, שנהרגה על קדוש ה’, שעלתה בעילוי נפלא ועצום מיד למקום מנוחתה בש”י עולמות שלה, וגדולה הרבה יותר מצדיק [העובד את השי”ת כל ימיו בתורה ובמצוות (הסוגריים שלו).] וכמבואר בפסחים, דהרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, והיינו משום שנהרגו על קדוש השם כדמוכח בסוגיא שם. ע”כ. אך מה שהעלה מעלתה עשרת מונים, משום שנהרגה בפיגוע דהוי כהרוגי לוד, זה אינו, אך יש לה מעלת הנהרג על ידי גוי, שאפילו שהיה רשע מיתתו כפרתו, ומתאבלים עליו ונקבר בקברי אבותיו וכדלעיל ק”ו כאן שמסתבר שהיתה אשה זו צדיקה מעיקרא, כי היא אחות של רב גדול כמבואר שם.
[1] ברש”י תענית שם מבואר, שמעשה שמעיה ואחיה ומעשה פפוס ולוליינוס, הם שני מעשים שונים, ולא נתברר כיצד נהרגו שמעיה ואחיה. גם הערוך דלהלן מפרש שהם מקרים שונים, שמעיה ואחיו מסרו עצמם להריגה להצלה, ופפוס ולוליינוס מתו על קידוש ה’ [והרי שמחליף מרש”י במעשים.] וכן הוא במגן אבות לרשב”ץ (פ”ב מ”ו) אך מבאר שהם אותם בני אדם, ששמעיה ואחיו הם פפוס ולוליינוס [זה בשמם היהודי וזה בשמם הגלותי], ובתחילה מסרו עצמם להריגה להצלת ישראל וניצלו. [אך בגמ’ הנ”ל כתוב “הרגן מיד”? ושמא תופס כתורת כהנים (אמור), ששם לא כתוב שמתו, אלא שנעשה להם נס והרגוהו השרים, ע”ש, ודלא כבבלי.] והמקרה השני כשהיו אצל טרכינוס קיסר, נהרגו על קידוש ה’, שנתן להם לשתות בזכוכית צבועה. ובדומה בשיירי הקרבן (סנהדרין פ”ג ה”ה) ישב את רש”י עם הירושלמי, שהכל מעשה אחד, ראה בזה להלן (הערה ג).
[2] בר”ש סרילאו (שם) ביאר שצבעו את הכוס באדום, כדי שיסברו ישראל, שהם שותים סתם יינם, כדי להמיר דתם. ובפני משה (שם) ביאר, שהכלי זכוכית היה צבוע בתוכו שם עבודה זרה. ובקרבן העדה ומהר”א פולדא (שם) ביארו, שהיה חוק הגויים אז לשתות מזכוכית צבועה. ובשו”ת עמודי אור (סי’ קכב, כב) כתב שא”צ לדוחקם אחרי ביאורו של הר”ש סרילאו הנ”ל. ושבהעמק שאלה (שאילתא מב אות י) כתב, שלדעת הסוברים שעל מנהג מוסרים נפש בפרהסיא, יבארו, שהיות וחכמים תקנו להשקות בזכוכית צבועה אבלים, לפיכך נהגו שלא לשתות בהם. הביאו דבריהם בביאורי הדף שבירושלמי המאור (סנהדרין דף טו ע”א).
[3] מאידך הרשב”ץ במגן אבות (פרק ב משנה ו), מבאר את הירושלמי דשביעית הנ”ל יחד עם הבבלי כרש”י, שהרוגי מלכות הם פפוס ולוליאנוס שמסרו נפש להצלת ישראל, והם גם מסרו נפש על קדושת ה’ כדאיתא בירושלמי, ושזהו המעשה שבתענית יח. הרי שהכל מעשה אחד, שהם מסרו עצמן להצלת ישראל ועל קדושת שמו. וכך ראיתי מביאים משיירי הקרבן (סנהדרין פ”ג ה”ה) שישב את רש”י עם הירושלמי, שהם מסרו עצמם להצלת ישראל, ואז הציע להם הקיסר להנצל ע”י שתיה בזכוכית צבועה ולא רצו והרגם. [ברם הפשט הפשוט שלא זכר רש”י מהירושלמי, שאילו ידעו לשם מה לחפש סיפור חדש, ולא לבאר ע”פ הירושלמי, בפרט שמקורו של רש”י (תענית יח ע”ב ד”ה בלודקי) ביאר שהוא משם יש אומרין.] גם הר”ן (בחידושיו לפסחים שם) כתב להדיא שהם שתי שיטות וז”ל, אלא הרוגי לוד, אמרו בהגדה, שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועים ובשעת השמד היה, והוי כערקתא דמסאנא. ורש”י ז”ל לא פי’ כן. עכ”ל.
[4] במדרש (בתי מדרשות ח”ב ממדרש אלה אזכרה נדפס באוצר המדרשים עמ’ 440) מסופר המעשה בקיסר שהרג את עשרת הרוגי מלכות, בטענה שעליהם לשאת את עוון עשרת השבטים שמכרו את יוסף, כדין גונב איש ומכרו שחייב מיתה. ע”כ. ולפי”ז עשרת הרוגי מלכות לא מתו על קידוש ה’, אלא שהרגם גוי. ומכאן נילף שכל שהרגו גוי, הוא בכלל קדוש שאין עומדים במחציתו. ברם אם כן הוא, אזי המדרש סותר את דברי הגמ’ ברכות (סא ע”ב) שר”ע נהרג על שהקהיל קהילות ברבים, ונתפס על דברי תורה, וסרקו את בשרו וכו’. וכן מבואר בע”ז (יח ע”ב) ברבי חנניה בן תרדיון, שגם הוא מעשרת הרוגי מלכות, ונתפס על שעסק בלימוד תורה והקהיל קהילות ברבים ושרפוהו כרוך בספר תורה וכו’. ומעתה על כרחך שהמדרש קיצר, ויש לכרוך את דברי המדרש עם דברי הגמ’, שנתפסו על שמד, ודנם להריגה בטענת עשרת השבטים החייבים מיתה, וזאת כדי לעשות ענין וטקס מכך, או לאיזו סיבה אחרת. וכך מבואר ברמב”ם באיגרת השמד (ד”ה המין השלישי) שעשרת הרוגי מלכות מתו על קדושתו, וכן הוא במשנה תורה (יסודי התורה פ”ה ה”ד), אחר שביאר את דיני מות על קידוש ה’ לחילוקיו, כותב, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן וכו’. עכ”ל. הנה להדיא שעשרת הרוגי מלכות מתו על קדושת ה’ בבחירה לעשות המצוות ולמות.
[5] דעת הרמ”א
שהנה על דברי הרמ”א הקשה הש”ך (ס”ק ט), שבדרכ”מ (שם אות ב) הביא רק את המורים להתאבל על הרגו גוי, וכמי פסק כאן בהגה שו”ע שלא כן. ויש להוסיף ולהקשות יתירה מכך, שלהיפך כתב הרמ”א להלן (סי’ שעו סוף סעיף ד ברמ”א) בשם הרד”ך, שמומר שנהרג ע”י גויים אומרים עליו בניו קדיש. ולכן נלענ”ד שגם דעת הרמ”א להקל, וסיום דבריו “וכן עיקר”, קאי רק על הדין השני של מומר קטן. שהנה הרמ”א (יו”ד שמ סעיף ה) אחר הדין שאין מתאבלים על רשע כתב וז”ל, וי”א שמומר שנהרג בידי גויים מתאבלין עליו. וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו, דהוי כאנוס. וי”א דאין מתאבלין. וכן עיקר. עכ”ל. ודרכ”מ הנ”ל הראה מקורו גם מהאור זרוע, והפותחו בפנים רואה שדעת ר”ת שלא להתענות על מומר שהיה קטן ומת מעצמו, והאו”ז פליג עליה, שכיון שהיה קטן במותו, מתאבלים עליו. לפיכך כוונת הרמ”א בהגה שו”ע היא אחרת, שתחילה הביא בשם י”א שמומר שנהרג ע”י גוי מתאבלים [ועל זה אין חולק, ועל כן כן דעת הרמ”א. והמשיך בדין נוסף] וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו מתאבלים עליו, כיון דהוי כאנוס, ובזה כוונתו כמבואר במקורו בדרכ”מ מהאו”ז, דמיירי במת מעצמו ולא שהרגוהו, כיון שהיה קטן מתאבלים, ורק על הדין השני ממשיך הרמ”א וי”א שאין מתאבלין, וכן עיקר. והיא דעת ר”ת הנ”ל דפליג במומר קטן. אך אם הרגוהו גויים, בזה לא נחלקו, ועל כן סיום דברי הרמ”א וכן עיקר, הם רק על הסיפא בדין קטן, אך במת ע”י גוים גם דעת הרמ”א להקל כרישא. ובזה אין סתירה בין דברי הרמ”א כאן, לדבריו הנ”ל להלן (סי’ שעו סוף סעיף ד) שמומר שנהרג ע”י גויים אומרים עליו בניו קדיש. [אולם בלבוש א”א לפרש כן, שכתב וי”א שאין מתאבלין “עליהן”, וכן עיקר. עכ”ל. הרי ששינה את הלשון שחוזר על שני הדינים.] שוב ראיתי בספר דברי סופרים (סי’ שמ ס”ק לה), שגם הוא למד ברמ”א שהויש אומרים דאין מתאבלים, חולקים רק על הדין השני של קטן, ועל זה סיים הרמ”א, וכן עיקר. [אולם מה שלמד שאף הש”ך למד כן ברמ”א, זה אינו] גם בספר הוראה ברורה (סי’ שמ סק מ) אחר הבאת דברי הש”ך דפליג ארמ”א, כתבו שהשלחן אברהם (כאן) ביאר גם בדעת הרמ”א להקל, שפסק הרמ”א אמרו רק כלפי הדין האחרון.
שוב ראיתי בהגהות ארח מישור, שנדפסו על ספר דרכי משה (סי’ שמ אות א) שלמד שהרמ”א מחמיר שלא להתאבל על נהרג ע”י גוי. ועל קושיית הש”ך, מיהו אותו מאן דאמר, שלא הובא בב”י ובדרכ”מ. ביאר, שהדרכ”מ למד כן בק”ו מדעת ר”ת שפסק שקטן שהוריו המירו יחד עימו, ופסק שאין להתאבל עליו, אע”פ שהמרתו נעשתה בעל כרחו, ק”ו לגדול שהמיר מדעת, שאף שכשנהרג ע”י גוי, מיתתו כפרתו, מ”מ כ”ש שאין להתאבל עליו, שאינו עדיף מקטן שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ונחשב כישראל, ובכל אופן אין להתאבל עליו. ע”כ. אולם הביאו השבט מיהודה (עייאש, יו”ד סי’ שמ סוף אות יב) וכתב עליו, שמה שהליץ על הדרכ”מ שלר”ת אתי גדול במכל שכן, יע”ש, ליתא לענ”ד, כמו שיראה הרואה ודו”ק. ע”כ.
[6] ספר לימודי אצילות
בספר לימודי אצילות (דף ל טור ד ד”ה ודע) כותב וז”ל, ודע כשנהרג אדם מישראל ע”י אומות העולם, אע”פ שאינו צדיק, כיון שקיבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא אורפניא”ל ולוקח נשמתו וכו’, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו ומה שאירע בה [שנהרגה ע”י גוי] בפורפירא דמלכא וכו’, ונקרא בגד תכלת. ואח”כ מבהיק יותר, ונקרא נור דלוק. ולעתיד לבא, יתלבש הקב”ה לבוש אדום זה וינקום דם עבדיו וכו’. ונשמה זו הואיל ונחקקה בפורפירא זו, נזדככה ומתגדלת, אע”פ שאין בה מעשים טובים, ולטובתה נהרגה. ואחרי שנחקקה, נותנים אותה בחופה הראוי לה לפי ערכה, כי בהיכל זה יש חופות רבות מאד, ולפי שאין בה מעשים, נכוית מחופה זו, ומצטערת ומתביישת ממעשיה, ובזה מקבלת עונשה. ואז כשקבלה עונשה, פותחין לה חלון א’ בהיכל זה וכו’, ומחלון זה בא לה קורת רוח ואור מגן עדן, ונותן בה כח לישב בחופה זו. עכ”ל. ובהמשך (דף לא טור ב) בהיכל הבא הגבוה יותר, מבאר, שהמלאך בהיכל זה “מלאכתו במקום הזה, לקבל נשמות הרוגי ב”ד, שמיתתם כפרתם, והיום הזה הם עכורים ולא לעה”ב. וגם מקבל נשמות מי שהומת ע”י אומות העולם, ויש בו קצת זכות יותר מהראשונים [דהיינו כאן מדובר באנשים בדרגה יותר גבוהה מאלו שבהיכל הקודם ששם היו רשעים גמורים, ואילו כאן באלו שיש להם קצת זכות] וכו’. ודרך חמש חלונות הם “מסתכלים בצדיקים העומדים בגן עדן, ובכבוד הנעשה להם מפני מעשיהם הטובים, והם מתביישים בראותם הכבוד הזה, ומצטערים הרבה, ונחשב להם זה הצער לכפרה. ואחר שקבלו עונש זה, בא אורפניא”ל וכו’, ומשקה אותם כוס תנחומין, ונותן בהם כח וחיות לעמוד בהיכל המלך. עכ”ל.
ומבואר שמדבר על אינו צדיק שנהרג על ידי גוי, שעצם מיתתו שלא במשפט היא כפרתו, כדברי הגמ’ סנהדרין הנ”ל, ולא מדבר בהרוגי מלכות שא”א לעמוד במחיצתן.
ונמצא לדבריו שדרגתו בעולם העליון של רשע שנהרג ע”י גוי, היא פחותה מהנהרג בבי”ד על עוון, ורק אם יש לו יותר זכויות הם בדרגה אחת. וזאת אע”פ שהתבאר בגמ’ סנהדרין הנ”ל שבעולם הזה דרגת הנהרג ע”י גבוהה יותר, שמתאבלים עליו וקוברים אותו בקברי אבותיו, מה שלא נעשה להרוגי בית דין. עוד נמצא בדבריו שבוודאי היא זכות וכפרה לו שמת ע”י גוי, אך מ”מ שם הוא “נענש” כלשונו, וגם כיון שדרגתו פחותה מהרוגי בי”ד ישראל או בדרגתם, הרי מבואר שאין שום יחס בינו לבין דרגת אלו שנאמר עליהם שא”א לעמוד במחיצתן.
ואעיקרא ראיתי רבים הכותבים שספר זה אינו למהרח”ו כמודפס על כריכתו, אלא הוא למהר”י סרוק לפי שבו תורת המלבושים, וחלקים ממנו המה בעמק המלך ועוד, שכ”כ באוצר הגדולים (ח”ו עמ’ נו) ובספר שיח יצחק (בן זכרי, עמ’ רז) והרה”ג יוסף חיים מזרחי שליט”א בקובץ בית אהרן וישראל (שנה כה גליון ו עמ’ צב) ע”ש מפי ספרים וחוקרים, ולכן העיר שכנודע אין לסמוך אלא על הכתוב בשמונה שערים וכו’. וכ”כ הרה”ג מנחם אדלר בישורון (חי”ח עמ’ תשס הע’ 27) שכן ראה בכתבי בעל הסולם. ושלשון ספר אצילות הנ”ל נדפס בספר עמק המלך (דף קעג ע”ד) ושמקורו מהזוהר (ח”ב דף רמו ע”ב).
האם לימוד אצילות מוסמך
האר”י הזהיר את מהרח”ו (בהקדמת מהרח”ו לשעת ההקדמות) שלא יסמוך על דברים שאמרו משמו שאר תלמידים, כי לא ירדו לסוף דבריו. ועוד הורה האר”י (בסוף שער הגלגולים) ששאר התלמידים יפסיקו ללמוד חכמה זו, כי לא הבינו אותה כראוי. ע”ש. ועל כך מבכה הרש”ש בתשובתו לחכמי המערב, שיש ללמוד רק מכתבי מהרח”ו, כמפורסם ע”ש. גם המהר”י באסן במכתבו לרמח”ל (הנדפס באגרות הרמח:ל אגרת יג) כתב שספר עמק המלך ואחרים כמוהם, עשו עיסה בלוסה מדברי הרב חיים ויטל זלה”ה ושאר כתיבות [עירבבו דבריהם]. ע”כ. וכן דרך הרחיד”א בשם הגדולים (ערך קבלה) גם על נידו”ד (בערך עמק המלך), שספר לימוד אצילות הוא מגורי האר”י, ושמעתי שלא באו לידו כתבים אמתיים. ובהקדמת ספר מקור חיים (על ציצית) דרך קשתו על הספר הנזכר, ולכן הצנועים מושכים ידיהם מלקרות בו. ע”כ. וכ”כ הבא”ח בספרו דעת ותבונה (סוף פתיחה ראשונה) שאין ללמוד רק משמונה שערים, ע”ש, וכ”כ גם שם (בעמ’ נז סוע”א).
[7] בפשטות עומד בשיטה זו גם השערי תשובה (שער ד סי’ כ) שלמד את הגמ’ סנהדרין דמיירי בעשה תשובה [ולא בסתם הרגו גוי], ששם מדבר במי שעבר על חילול ה’, שתשובה ויוה”כ ויסורין תולין ומיתה ממרקת, ועל כך הוסיף וז”ל, ואם נהרג והתודה לפני מותו, מעת שנפלה עליו אימת מות יש לו כפרה, ונחשב ההורגו כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר, בשר חסידיך לחיתו ארץ, ואמרו חז”ל כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם, שנאמר עליהם (ירמיה ה, ח) סוסים מיוזנים משכים היו. עכ”ל. וסיומו, בפשטות הוא הגמ’ דידן מהפסוק בשר חסידך וכו’, וא”כ מבואר שלמד את הגמ’ דמיירי דוקא בעשו תשובה. אולם היות והגמ’ דידן אומרת שחסידך הם חסידים ממש, ועבדיך ביארה דמיירי בהרגו גוי, ובנוסף הגמ’ לא הביאה את הפסוק סוסים וכו’ שסיים עימו. לפיכך נראה שכוונתו אינה לגמ’ דידן, אלא למדרש שוחר טוב (תהלים עט, ד) וז”ל, נתנו… בשר חסידך לחייתו ארץ. וכי חסידים היו, והרי הוא אומר סוסים מיוזנים משכים היו. אלא כיון שנעשה בהן דין, חסידים היו. וכן הוא אומר, והיה אם בן הכות הרשע, וכתיב ונקלה אחיך לעיניך, בתחלה נקרא רשע, ועכשיו כיון שלקה, אחיך הוא. עכ”ל. וכיון שהמדרש למד זאת מנקלה אחיך לעינך, הוא הנענש בבי”ד על עוונו, ושם חייב לעשות וודוי קודם הדין, למד שגם הפסוק חסידך ועבדיך, מיירי בווידוי. וא”כ אין ראיה ממנו שעומד בשיטת המאירי.
[8] הדבר צ”ע, מדוע רשע הנהרג בבי”ד, פחות מרשע הנהרג ע”י גוי, ולכאורה כמה מעלות יש לנהרג בבי”ד עליו, הן כל הנהרגים בבי”ד מתוודים (סנהדרין מג ע”ב), וגם עבר עינוי הדין, וגם עצם הדבר שדנוהו בבי”ד למיתה על עוונו, הוא כפרתו?
בביאור הגר”א (יו”ד סי’ שמה ס”ק ב) ביאר שהסיבה שהנהרג בבי”ד אין לו כפרה, היא מפני שהתיר עצמו למיתה, כשכוונתו לדברי הגמ’ סנהדרין (מא ע”א) שהמותרה התיר עצמו למיתה בכך שכשהתרו בו אל תעבור, תנאי הוא שישיב בפה מלא, אף על פי כן, ואפילו שתק, לא הוי התראה, כדברי רש”י (שם מ סוע”ב ד”ה התיר) והרמב”ם (סנהדרין יב, ב). דהיינו כוונתו שלכן דין מאבד עצמו לדעת לו שאין מתאבלים עליו (שו”ע סי’ שמה סעיף א), ולפיכך חמור דינו. ומעתה מובן שהנהרג על ידי גוי שלא התיר עצמו למיתה, לפיכך מיתתו שלא כדרך הארץ ושלא כדינו, כפרתו. עוד השיב המנחת חינוך (מצוה שסד ד”ה ועתה נבאר) לגבי השאלה מהוודוי, שמה שאומרים בי”ד לנהרג להתוודה, איננו יודעים האם חזר בתשובה גמורה באמת בעת הווידוי, [והכי ראינו במאירי דלעיל (אות ז) שאם לא שב בתשובה, לא מתכפר לו.] וכיון שאנו מסופקים, והוא בחזקת רשע, לפיכך לא קוברים אותו עם אבותיו, וסיים, וזה ברור ופשוט. ואין להקשות עליו מקידושין (מט ע”ב) שרשע גמור שקידש אשה ע”מ שאני צדיק גמור הוי קדושין. שהם קידושי ספק לחומרא כלשון הגמ’ שם, שמא הרהר תשובה בדעתו. ע”כ. וכ”כ הרמב”ם (אישות ח, ה) והשו”ע (אה”ע לח, לא) מקודשת מספק.
