שאלה:
האם טקס השלושים מחייב לטובת הנשמה? ואם זה חובה, האם ילדיה של אם
שנפטרה יכולים לחגוג כל אחד את השלושים במקומות שונים?
תשובה:
יום השלושים חובה גמורה הוא, שהרי הוא בחינת יום דין לנשמה, ויש באפשרות הקרובים לעלות את נשמת הנפטר ביום הזה לעולמות עליונים גבוהים יותר, וניתן לקיים את יום השלושים כל אחד במקומו.
ויהי רצון שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולכם, ותנוחמו מן השמים.
מקורות:
הנה העתיק לך את לשונו של הגאון בעל הבן איש חי בשו”ת רב פעלים חלק א – יורה דעה (סימן נא) שצדבר על מהות וענין יום השלושים:
וזה לשונו: הנה רז”ל אמרו ג’ לבכי, וז’ להספד, ושלושים יום לגיהוץ ולתספורת, וכנז’ בגמרא דמ”ק דף כ”ז ע”ב, והכי איתא במסכת שמחות פרק ז’, שלושים יום לאבל, שלשים יום לגיהוץ, שלשים יום לתספורת וכו’, ומפרש בגמרא שם, כיצד לאיבול שנאמר ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לגיהוץ כיצד אסור ללכת בכלים מגוהצין, אלו הן כלים מגוהצין כלי היוצא מתחת המכבש בדברי רבי, וחכ”א צבועים ולא לבנים, ר”מ אומר לבנים אבל לא צבועים וכו’. לתספורת כיצד, אסור בנטילת שער אחד ראשו וכו’ ע”ש, ולפ”ז מוכרח שיש בשלשים יום אלו ענין פרטי ע”פ הסוד, כמו שיש בחלוקה של ג’ ושל ז’. ורבינו האר”י ז”ל בשער טעמי המצות פ’ ויחי, גילה סוד ג’ וסוד ז’, אבל סוד השלשים לא פירש שם, אמנם הרב המקובל בעל מעבר יבק בשפת אמת מאמר ב’ פ”ב דף צ”ח ע”ב, כתב וז”ל, אחר שבעת ימי ההספד תקנו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, שקודם שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חמריות ומכתמיה, אפילו שיהיו מועטים צריך לפחות שלשים יום, ועוד רמז השלשים יום יהיו בסוד השלשים שנה הנאמרים במראות יחזקאל הע”ה, שהם שלשים מדרגות, עשר שבעולם העשיה, ומשם לעשר שבעולם היצירה, ומשם לעשר שבבריאה, שלשים מעלות אלו צריך שתעלה הנשמה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים וכו’, ולפ”ז טעם השלשים יהיה למתק בחי’ הדינים שבשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכו’, על כן אין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום, מי לנו גדול ממרע”ה שלא בכו אותו אלא שלשים יום, ואח”כ כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וחכמים היו סוברים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה, עד שמצאו מקרא זה במרע”ה עכ”ל. הנה לפ”ד סיום השלשים מעלות הם ביום השלשים, וכל זה החשבון מוכרח להיות מיום הקבורה, כי ידוע דאין נעשה שום עליה ותיקון ומתוק לנשמה, כי אם עד אחר קבורה כנודע.
גם נמצינו למידין לפ”ד הרב מעבר יבק ז”ל דהשלשים יום הם כנגד שלשים מעלות שצריכה הנשמה לעלות קודם שתהיה צרורה בצרור החיים, והם כנגד שלשים ספירות של בי”ע, נמצא הנשמה ביום השלשים היא משלמת מעלות הנז’, ואלו השלשים מוכרח שיתחילו מיום הקבורה, כדאמרן דאין נעשה שום דבר לנשמה כי אם אחר הקבורה, ועל כן ביום השלשים שמשלמת עליותיה, נוהגים לעשות לה הקרובים התחתונים באותו היום סיוע בתוספת למוד וצדקה, כי הכל הולך אחר החתום, וכל דבר תיקון צריך בסופו עזר וסיוע יותר.
ועוד למדנו מדברי הרב מעבר יבק ז”ל הנז’ שהטעם דמתאבלים למטה במשך השלשים יום בענין גיהוץ ותספורת, הוא כדי למתק הדינים שיש בשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכנז”ל, וביאור דבריו הוא דידוע שבשלשה עולמות בי”ע יש קליפה, ורק ההפרש הוא שבעשיה רובה רע, וביצירה חצי וחצי, ובבריאה רובה טוב, אבל באצילות כתיב לא יגורך רע כנודע, ולכן אמר הרב ז”ל הנז’ עד שם מגיע קטרוג החיצונים, דהיינו עד שם יש קליפה ותערובת רע ולכן יש קטרוג, כי הקטרוג בא מצד הקליפה, וצריך למתק הדינין אשר שם כדי לעזור לנשמה ההיא, ונראה כי ע”י שהקרובים סובלים צער האבלות באלו השלשים יום בתספורת וגיהוץ וכיוצא ממתקים בזה הדינין, ולכן צריך לסגל תורה ומצות ביותר באלו השלשים יום, וגם מצד ענין זה אין התחלת השלשים אלא מיום הקבורה.
ברם בזוה”ק בפרשת ויקהל דף קצ”ט ע”ב כתיב וז”ל, והא אוקימנא לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעיניו מידוי ומרגלוי, ואוקמוהו עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרא כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה, לבתר נשמתא סלקא וגופא אתכלי וכו’ עכ”ל, ועוד כתוב בזוה”ק שם בדף ר”י ע”א, בהיכלא חדא טמירא דגנתא דאתקרי אהלות, תמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ומכריזין האי איהו לבושא דפלנייא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקא, והני מילי מתלתין יום ואילך, דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד דלא תיעול לגנתא דעדן כיון דקבילת עונשא עאלת לגנתא דעדן וכו’ עכ”ל ע”ש. נמצינו למידין מדברי זוה”ק הנז’ שיש באותם שלשים יום הראשונים בחי’ דין ומשפט לכל נשמה, כל א’ לפי מה שהוא ולא סגי בלא”ה, ועל כן מתאבלין בהם הקרובים בגיהוץ ותספורת ושאר דברים, דע”י שסובלים צער בדברים אלו בזה ממתקים הדין ומקילים המשפט מעל הנשמה, כמו ענין עיקר טעם האבלות של השבעה ימים, שהוא שע”י סובלם צער האבלות מקילין צער הדין והמשפט שיש על הנפטר, ועל כן לפ”ד זוה”ק צריך לחשוב שלשים יום אלו מיום הקבורה, ולכן בסיום שלהם מרבים תורה ומצות לעשות סיוע לנשמת הנפטר, כי הכל הולך אחר החתום. עכ”ל.
