מקורות:
א). כיון שראיתי רבים עושים כן ומהם בני תורה רציתי לעורר בזה למעשה, דבמחשבה קמייתא נראה דמה חיסרון והפסד יש כאן, ואדרבה זה נהנה וזה לא חסר, אולם לאחר התבוננות נראה שאין להתיר הדבר כיון שהעושים כן גורמים הפסד לבעל החנות, ואבאר, בגמ’ ב”ב (כא:): אמר ר”ה האי בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא”ל קפסקת לחיותי, לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג, וכמה, אמר רבה בר רב הונא כמלא ריצת הדג, וכמה, אמר רבה בר ר”ה עד פרסה. שאני דגים דיהבי סייארא. ע”כ. והנה רש”י (בד”ה שאני דגים) פי’ דיהבי סייארא: נותנים עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הלכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה”ל כמאן דמטא לידיה, ונמצא חברו מזיקו, אבל הכא (במבוי) מי שיבוא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא. עכ”ל. ומבואר, דאסור למנוע מחברו רווח ודאי, ואפילו קודם שחברו זכה בו, דכיון שעשה חברו פעולה שתגרם לו הרווח וזה מונעו גזל בידו. ומדברי רש”י הנ”ל למד החתם סופר בתשובותיו (חו”מ סי’ עט) דאם נמצאים לקוחות בחנות ובטוח שהיו קונים אצלו ולא חסר אלא הפיסוק ובא זה והוציאם, גזל הוא בידו.
ולפי”ז לכאו’ ה”ה בנד”ד שהרי במה שממיר את תווי הקניה שבידו גורם להפסיד את בעל החנות, לפי שבוודאי לקוח זה היה קונה ומשלם במזומן או באשראי (ובפרט אם הלה נמצא כבר סמוך לקופת התשלום וכפי שמצוי) ובא זה ומונע מבעל החנות להרוויח ממנו, ואע”ג שמשלם הלה תמורת השובר שבידו שגם הוא שייך לבעל החנות וא”כ מאי נפקא ליה לבעל החנות מי משלם בשוברים אלו, אין זו טענה, חדא, שכבר בעל החנות הרוויח מהלקוח הראשון שרכש ממנו התווים הנ”ל, ויש בידו להרוויח עתה גם מלקוח זה ובא זה השני ומונעו, והוי כמי שמוציאו מהחנות. ועוד, שבדרך כלל שוברים אלו נמכרים למוסדות וכיוצ”ב במחירים זולים יותר בין ל- 10%- 5 הנחה, וא”כ נמצא שפוחת מבעל החנות לפי שיכל להרוויח מהלקוח הנ”ל סך מלא, ונמצא עתה ששילם הלקוח בתווים אלו שנקנו בפחות.
ב). והנה התוס’ בקידושין (נט. ד”ה עני) פירש בשם רבינו מאיר אביו של ר”ת את הסוגיא של יהיב סיארא, דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע”י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב, ודאי אם היה חברו פורש הרי הוא כאילו גוזלו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר. ודימהו התוס’ למי שהשכיר מלמד לבנו, שאסור למלמד אחר לבקש להשכיר עצמו לאותו בעל הבית כל זמן שהמלמד הראשון בביתו. וכיון שכן, י”ל שגם מרן השו”ע ס”ל להאי דינא דיהבי סיארא, שהרי פסק בשולחנו הטהור (סי’ רלז ס”ב) האי דינא דמלמד. (וראה עוד להלן או’ ג’ מה שיתבאר בדעת מרן). אלא שלפי”ד התוס’ ההגדרה אינה כרש”י כל שוודאי יבוא לידי הפסד, אלא כל פעולה שהלה טרח בה וכתוצאה מכך עומד להרוויח, (וה”ז כפורש מצודה שהדגים מתאספים סביבה), אין לאחר להיכנס לתחומו אפילו שזוכה בה מן ההפקר.
ואגב אורחא נילף מיניה לאדם הנכנס לחלפן כספים (צינ’ג) לקנות דולרים, וכשעומד בתור רואה אדם שמעוניין למכור דולרים, שאין לו רשות לצאת מהחנות ולקנות מהנ”ל את הדולרים, לפי שדמי לפורש מצודה והתקבצו הדגים סביבו, וכן הורה הגה”ג רבי ברוך שרגא שליט”א בספרו ברוך אומר (סי’ קעב). וכ”כ בס’ משפטי התורה ח”ג (סי’ ח’). וכיוצ”ב עי’ בס’ חישוקי חמד (ב”ב כא:) גבי אסיפת נוסעים מתחנת אוטובוס, שאסר שם לנהגי מוניות, לפי שחברות האוטובוס השקיעו בבניית התחנה ובאיסוף הנוסעים, יעו”ש. ומיניה נמי לנד”ד שיורד לאומנות חברו שלוקח לו לקוחות מתוך חנותו וחשיב שהלה טרח לאספם ולקבצם. ואע”ג שבנד”ד הלה לא יכול לטעון לו לזה עשה זאת בעצמך במקום אחר למה אתה בגבולי, לפי שאינו יכול לעשות כן במקום אחר דא”א למכור תווים הללו אלא בחנות זו, מ”מ מדברי התוס’ נראה שעיקר הקפידא היא הטרחא שהשקיע לאוספם בגבולו. וגם את”ל דדוקא באופן שחברו יכול לעשות זאת במקום אחר אסרו, גם בנדו”ד יכול לומר לו בעה”ב אין לי התנגדות בעצם המכירה של תלושים אלו דמאי נפקא לי אם אתה תרכוש בחנותי או אחר, מ”מ עליך לעשות כן מחוץ לגבולי ויקנו אנשים שאפשר שבלאו הכי לא היו קונים אצלי, ולמה אתה לוקח ‘קליינטים’ שבאו כבר לגבולי ולרשותי ויכול אני להרוויח גם מהם.
ג). אולם יש להעיר שהרי”ף והרמב”ם לא הביאו דין זה דיהבי סיארא, והחת”ס בתשובתו כבר עמד בזה, וכתב דלית להו האי סוגיא ודרך דחוייא בעלמא איתמר, אלא שכתב, דכל הפוסקים חולקים בכך. וכן דעת המאירי (שם) דאין הלכה כברייתא זו אלא פורס מצודתו ואינו נמנע. ובדברי מרן השו”ע (חו”מ סי’ קנו ס”ה) אין הכרע, ואע”ג שפסק שאם חברו רוצה לעשות מרחץ וכדו’, אין יכול למנעו ודלא כרב הונא, אין מזה ראיה ליהבי סיארא, דשאני התם דהוא הפסד ודאי וכדפרש”י. וכ”כ בתשובת הרמ”א (סי’ י’ ד”ה היסוד הראשון), דאע”ג דר”ה אידחי גבי בר מבואה, ושרי להשכיר לבר מבואה, מ”מ ביהבי סיארא, אסור. וכן ראיתי בתשו’ משאת בנימין (סימן כז). אולם כבר נתבאר לעיל שלפי הסבר ר”ת בסוגיית סיארא, גם מרן יסבור להאי דינא. וראה עוד בב”י (סי’ קנו סעיף ה’) שהביא את תשובת הרשב”א ח”ג (סי’ פג), וח”ו (סימן רנט) גבי חייט יהודי שהיה רגיל לתפור בגדי עירוני מסוים, ובא חייט אחר והציע עצמו בפחות כסף, והשיב הרשב”א, דהגם שאין מוציאים מידו לפי שהעירוני נתן לו מדעתו, מ”מ מסתבר שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג שאמרו בגמ’ שאני דגים דיהבי סייארא, הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו על ידי זה הוי כאילו בא לידו, ועוד, דכל מי שמכיר את הקונה הוי כאילו בא לידו כדאי’ בב”ב (דף קכג:) גבי מכירי כהונה וכו’, וההולך והמפתה את האחר לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו. עכ”ל. ומוכח שהרשב”א ג”כ פסק את הסוגיא של סיארא, אלא שההגדרה לפי”ד כל שמכיר את הלקוח ורגיל הוא אצלו. ובנד”ד חמיר טפי מנידון הרשב”א לפי שהתם נותן לו בעה”ב (שהוא העירוני) מדעתו ולפיכך כתב שדמי ‘קצת’ ליהבי סיארא. ודו”ק.
גם המרדכי הנז’ בב”י (סי’ קנו עמ’ שנ בטור הוצאת מכון ירושלים) כתב, שיש מקום שדנים דין מערופיא, ומדמי ליה לדגים דיהבי סיארא. וכתב הדרכ”מ (או’ ח’) שמדברי הרשב”א בתשובותיו הנז’ לעיל, מוכח דס”ל דדנים דין מערופיא ואסור. ולפי”ז י”ל דממה שהביא הב”י דברי הרשב”א בשתיקה מוכח דהכי ס”ל לדינא. ובשו”ת משאת בנימין (סימן כז) כתב, דאפי’ אותן מקומות שאין דנין דין מערופיא מודו היכא דיהיב סאירא דכיון שנתן עיניו בו כאילו לכדו, משא”כ במערופיא שעדיין לא התחיל הנכרי בעסק זה עם ישראל הראשון, ומשום שהיה רגיל עמו בשאר משא ומתן עד היום לא אמרינן דסמכא דעתיה לעולם דשמא לא ישא ויתן עמו עוד.
עוד כתב המשאת בנימין שם, דביהיב סיארא מפקינן מיניה, וכתב דלא דמי למתני’ (גיטין נט:) דעני המנקף בראש הזית ואין פורסין מצודות חיה ועוף, מפני דרכי שלום, לפי שהצייד אומנותו בכך, וכמ”ש התוס’ (בגיטין ס:).
ד). ומיהו בשו”ת חקרי לב (חו”מ ח”א סימן קג) פליג על הרב מ”ב והעלה לדינא דביהיב סארא אינו גזל ואין מוציאים מידו, ושלמסקנת הגמ’ דקיי”ל כרבנן אין הכרח ליהיב סיארא, ולפיכך גדולי הראשונים ומהם הרא”ש הרי”ף והרמב”ם וכן הטור והשו”ע השמיטוה, אלא דמ”מ גם לדבריו העושה כן נקרא רשע וכדין עני המהפך בחררה, אלא שאין יוצאת בדיינים וכפי שכתב כן להדיא. ע”ש. ונראה דלמעשה מידי ספק גזל לא יצאנו דהרי המהרש”ל (סי’ לו) והמהרש”ך והרד”ך הנז’ בחקרי לב הנ”ל, ס”ל דהוי גזל ומפקינן מיניה. וכ”כ הרמ”א (סי’ י’), וכן דעת המשאת בנימין. וכן יוצא מבואר לפמ”ש הרשב”א הנז’. ואף לדברי החק”ל לכתחילה אין לעשות כן וכפי שכתב שם בסיום תשובתו. גם בתשו’ צמח צדק – לובאביטש (חו”מ סי’ כג) כתב, דבמניעת רווח ודאי, יש לכפות עכ”פ בדברים. גם אבי מורי הגאון שליט”א בספרו מנחת שמואל ח”ד (חו”מ סי’ ז’) אחר שהביא לכל הנ”ל וכל יקר ראתה עינו, הכריע שלמעשה יש לדון בזמננו דיני מערופיא והגם שאין מוציאין מידו וכדברי החק”ל, מ”מ נקרא רשע. וע”ע בשו”ת והיה העולם להגר”ב שרגא (חו”מ סי’ יב) שג”כ הורה כן. ואע”ג שידעתי שיש עוד להאריך הרבה בפרטי סוגיא זו שמסועפת לכמה וכמה חלוקות בראשונים, מ”מ השתדלתי להעלות רק מעט מזעיר מה שנוגע לדינא ולעורר לב המעיין.
ה). אולם אם רוצים למכור בכל זאת תווי קנייה אלו, רשאים למוכרן שלא בשטח החנות כלל ואף לא ברחבה הנמצאת בצידה, או שיבקשו רשות מהקופה הראשית, [ובדר”כ מסכימים לכך, ותלוי ברשתות השיווק], או ממנהלי החנות, אולם הסכמת המוכר לא מעלה ולא מורדת.
ולפי מה שנתבאר, אין חילוק בין אם הקונה יקבל את התווי קנייה הללו במחירים נמוכים יותר ממה שמשלם, לבין ישלם מחירם המלא. וכ”כ בספר משיב בהלכה (סי’ ריא הע’ צד) דכיון שהוא מזיק בפעולתו למי שטרח, תו אין נפק”מ אם יש רווח לאנשים, ורק במתנה בעלמא, שרי.
ו). והעיר לי אבי מורי שליט”א שיש לעיין באדם המקבל תווי קנייה אלו מקרן צדקה, האם מותר לו להמירם בכסף מזומן גם אם ישנה הסכמה מבעלי החנות, דשמא בעלי הקרן לא חילקו שוברים אלו אלא ע”ד שירכוש בזה מזון ואדעתא דהכי ניתן. וצ”ע.
