מקורות ונימוקים:
א). בגמ’ בב”מ (עה:) אמר רב יהודה כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים עובר משום ‘ולפני עור לא תתן מכשול’, וריש לקיש אמר גורם רעה קללה לעצמו שנאמר תאלמנה וכו’, אמרו ליה רבנן לרב אשי מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן, שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למיזבן, שלח ליה ניתי מר סהדא ונכתב כתבא, שלח ליה אפילו אנא נמי, שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסיה מישתלי וגורם רעה לעצמו. ע”כ. וכן פסקו הרי”ף, הרא”ש (שם). וז”ל הרמב”ם (פ”ב מהל’ מלווה ולווה ה”ז): אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמידי חכמים אא”כ הלוהו על המשכון. והמלווה בשטר משובח יותר. וכל המלווה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו. וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ ע ס”א) דאסור להלוות לחברו ללא עדים או ללא שטר, והמלווה עובר בלפני עור לא תתן מכשול. ומשמע מדברי הראשונים הנ”ל, דהוא איסור גמור ואינו זהירות ומידת חסידות בעלמא כמ”ש הריטב”א במסכת מגילה (דף כח. ד”ה תיתי). וע”כ אף שמצאנו שנקטו על לשון “איסור” מידת חסידות, עי’ תוס’ תענית (י.), ובר”ן (סוף פ”ק דע”ז), וע”ע בברכ”י (סי’ תקעד ס”א) בשם הכנה”ג. מ”מ כאן אי אפשר לפרש כן, דהרי כתבו הראשונים הנז’, אסור להלוות מעותיו וכו’, וכל המלווה בלא עדים “עובר” משום לפני עור ללא תתן מכשול. וכלשון הר”מ והשו”ע. ומשמע דהוא איסור תורה, ולא מידת חסידות בעלמא. וכן העיר השדי חמד (מע’ ו’ כלל כו או’ א’ ד”ה והרב) דמלשון הפוסקים משמע דהוא איסור מן הדין. ושו”ר בשו”ת דברי מליכאל ח”ד (סי’ קלו) שכתב ללמד זכות על מנהגם של ישראל שעוברים על דין מפורש בגמ’ ובר”מ, ואחר שהביא דברי הריטב”א התיישבה דעתו, ולענ”ד אכתי לא יגהה מזור ותרופה וכפשנ”ת. גם הכרחו של הדברי מלכיאל מהסוגיא, דאם הוא איסור גמור איך עלה על דעתו של רבינא שרב אשי יכשל בזה ומה בין זה לבין בשר עוף בחלב. אולם לפי מה שכתבו המהר”ם שי”ף בסוגיא, והפרישה (סי’ ע), אין דבריו מוכרחין. ודו”ק. איברא דברמב”ם (פ”ז מהל’ יו”ט הי”ב) משמע קצת דאינו חיוב גמור, שהרי כתב, מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה, הרי זה כותב שטר חוב. ומשמע דאם מאמינו שפיר דמי אף ללא שטר. וע”כ שמה שכתב הר”מ בהל’ הלוואה אסור ללות, היינו ממידת חסידות. אולם אינו מוכרח, די”ל, דמ”ש בעל פה, היינו בעדים.
ב). והנה יש לעיין בטעם האיסור, האם הוא מפני חשש שהלווה יכפור במזיד ויכחיש שלא היתה הלוואה, או החשש הוא מפני שכחה שישכח שלווה ויכפור. ולכאו’ מפשטות לשון הגמ’ מוכח דהוא חשש שכחה, וזה מה שאמר רבינא לרב אשי, “כל שכן מר שטריד בגרסיה מישתלי”. היינו דאפי’ בשאר בני אדם חוששים שישכחו, כל שכן מי שטרוד. וכן מבואר להדיא בלחם משנה (פ”ב מהל’ מלווה ה”ז) דמ”ש רש”י שיעלה על ליבו לכפור, וצ”ע, דא”כ מאי מהני סהדי, הלא קיימ”ל המלווה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, וא”כ אכתי איכא למיחש שמא יכפור ויטען פרעתי, ותי’ דמאי דכתב דיעלה על רוחו לכפור, היינו דחיישינן שאם לא ילווהו בעדים ישכח הדבר שהלווהו וישבע ולפי דעתו הוא אמת שהרי אינו נזכר, אבל כשיש עדים אע”פ שלא יזכור, על כרחו יפרע ולא ישבע, וראיה לזה מגוף המעשה דאמרינן התם בגמרא כ”ש מר דטריד בגריסיה ולא אדעתיה.
ולכאו’ מוכח כדבריו, ממה שהצריך רב יהודה להביא עדים ושטר דווקא בהלוואה, ואם החשש הוא משום כפירה למה רב יהודה לא הצריך לעשות כן גם בהפקדת כסף או כלים אצל חברו, וע”כ דרק בהלוואה דהיא לזמן מרובה, ואפילו בסתם הלוואה הלא קיימ”ל דהיא לשלושים יום, ואיכא למיחש לשכחה, אבל בהפקדה או בהשאלה שמיד רשאי לתבוע פקדונו אין חשש. וכן מבואר בתומים (סי’ ע סק”א), דלא חיישינן שיכפור ויאמר להד”מ, שהרי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ומה”ט קיימ”ל שכופר הכל פטור משבועה מה”ת, ולאו ברשיעי עסקינן, אלא כל החשש אולי ישכח ויאמר איני יודע. וכ”כ הנתיבות (חידושים סי’ ע סק”א), דכל החשש הוא מצד השכחה, וכ”ש בת”ח שמרוב שקיעותו יש יותר חשש שישכח. וכן כתב הלבוש (סי’ ע סעיף א’) שיש חשש שמא מחמת הטרדות שיבואו ללוה או לת”ח, ישכח כמה הלווהו או שיטעון להד”מ. וכן ראיתי דפשיטא ליה להרב דברי מליכאל חלק ד’ (סי’ קלו) דהחשש בסוגיא הוא מצד שכחה ולא מחשש כפירה, והכריח כן דאל”ה נאסור על אדם להשאיר את בני ביתו ומשרתיו בביתו שמא יגנבו ויכפרו, וכן בפקדון, ע”ש.
ג). אולם אין לכחד שמפשטות לשון רש”י בסוגיא לא משמע הכי, שהרי כתב עובר על פני עור: “שעולה על רוחו של לווה לכפור”. ומשמע במזיד. וכן נראה מדברי המהר”ם שי”ף בסוגיא שדקדק למה רבינא אמר לרב אשי שחושש שיעבור על קללה, ולא אמר לו כדברי רב יהודה שחושש שיעבור על לפני עור. ויישב, דלפנ”ע שייך רק אם יכפור, ובזה לא חשדו. ומוכח מדבריו דבסתם אינשי החשש של לפנ”ע הוא משום שמא יכפור מדעתו. וכן הבין הפרישה (סק”א) דבשאר בני אדם שאינם ת”ח החשש הוא שיכפרו במזיד. ולכאו’ הכא נמי משמע מדברי הרמב”ם (פ”ה מהל’ יו”ט הי”ב) שכתב, מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה, הרי זה כותב שטר חוב. ע”כ. ואם הוי חשש שכחה, מה יעזור מה שמאמינו. ואולם אינו מוכרח, די”ל, שמאמין שלא ישכח, א”נ, גם אם ישכח כאשר יזכיר לו על ההלואה יפרע הלה את הלוואתו.
אלא שיש לעמוד על דבריהם, דאטו אם יעבור ויכחיש מחמת שאינו יודע והוא שוגג גמור, אמאי לא יעבור בלפי עור דהלא גם אם יבוא הלווה לכפור בשוגג אין זה אלא מחמת גרמתו של המלווה שלא כתב לו שטר, ולהלכה קיי”ל דגם עבירה בשוגג צריכה כפרה, ופשטיה דקרא איירי בשוגג, דכל עור שוגג הוא בדבר. וכ”כ להדיא הש”ך והדגול מרבבה (יו”ד סי’ קנא סק”ו). ושו”ר שכן העיר השדי חמד (שם). ובחפשי מצאתי שכן הקשה גם בשו”ת פרי יצחק ח”א (סי’ מ”ח) דבכה”ג נמי איכא לפנ”ע, כמ”ש תוס’ (ע”ז דף ו’) דמושיט כוס יין לנזיר, היינו דשמא שכח שהוא נזיר, הרי דגם כשהלה עובר בשוגג איכא לפני עור לא תתן מכשול. וע”ש מה שיישב. וגם ראייתם של הפרישה ומהר”ם שי”ף אינה מוכרחת די”ל כמ”ש הפלפולא חריפתא ע”ד הרא”ש (סוף פרק איזה נשך או’ ק), דמפני כבודו לא רצה לקראות על רב אשי קרא דלפני עור. וכ”כ מרן החיד”א בספרו מראית העין (דף לח). וי”ל עוד באופן אחר ראה לקמן (אות ו’).
ומ”מ גם מדברי הב”ח (ריש סי’ ע) מבואר להדיא שלמד כהפרישה שהחשש בשאר אינשי הוא מחמת כפירה, ולכן רב אשי אמר לו האם אפי’ ממני אתה מבקש שטר הלא בודאי אני לא אכפור לך, ואמר לו רבינא דמ”מ כלפיו איכא חשש של שכחה. וכן מבואר בש”ך (סי’ ע’ סק”א) ובסמ”ע (סק”ב), דאפילו לת”ח דמסתמא לא יכפור מדעתו, אפ”ה יש חשש של שכחה. ומשמע דבשאר אינשי החשש הוא מצד כפירה וכדפרש”י.
ד). אלא דלפי דברי הפוסקים הנ”ל שחששו לטעם דכפירת הלווה במזיד, אכתי יש לעיין לפמ”ש הר”ן בסוגיית שבועת חנוני על פנקסו בשבועות (דף מד: ד”ה ושמעינן) וז”ל: שמעינן ממתני’ שהאומר לחברו תן מנה לפלוני שאני חייב לו דלא מחייב למיתיביה ניהליה באפי סהדי, דהא הכא דחנוני נתן לפועלים שלא בפני עדים דהא אמרינן נשבעין ונוטלים מבעל הבית ואפ”ה חנוני נשבע ונוטל ולא דינינן ליה כפושע מפני שנתן ללא עדים. וכן דעת הרי”ף. עכ”ל. והב”ד הב”י (חו”מ סי’ צא). וכתב דכ”כ הרב המגיד, והרמב”ם. וצ”ב דאמאי התם לא חיישינן לכפירה במזיד. וראיתי שהפלפולא חריפתא (ע”ד הרא”ש סוף פ’ איזהו נשך או’ ק) עמד על מנהג העולם שנוהגים להקל בזה, וע”ש מה שלימד זכות, ובתוך דבריו הזכיר מדברי הר”ן הנ”ל, וכתב שיש לחלק בין תשלומין להלוואה. וסתם ולא פירש. ואפשר דהטעם הוא, דרק בהלוואה חששו לכך, משום דעבד לווה לאיש מלווה וכדאי’ בגיטין (יד.), ובב”ב (נא.), ולפיכך יעלה על רוחו לכפור. ואע”ג דחזקה אין אדם כופר בפני בעל חובו. מ”מ היינו דווקא בכולו אבל במקצתו כופר וכדאי’ בב”מ (ג.), ואישתמוטי הוא דקא משתמט עד דהוי ליה זוזי ופרענא ליה. והכא נמי אין חשש שיכפור בכל החוב אלא במקצתו. א”נ, כיון דסתם מלווה להוצאה ניתנה איכא למיחש שמחת דחקותו יעלה על ליבו לכפור, לא כן בהפקדה או בהשאלה, שהממון בעין. ולפי”ז גם השולח שליח עם מעות שיעבירם לפלוני אין צריך להחתים את השליח על המעות שקיבל. וכן מוכח מדברי הריטב”א בתשובה (סי’ קפד).
ה). ולכאו’ יצא לדינא עוד נפק”מ בפלוגתת הפוסקים, היכא שמכירין הלווה והמלווה זה את זה ונאמנין זה על זה, דאם נימא דהטעם הוא מחשש כפירה, הכא אין צריך שטר, אבל לצד זה שהוא מחמת שכחה, אכתי איכא למיחש. ולפיכך מ”ש בספר ערוך השולחן (סי’ ע סעיף א’) דמה שהעולם אינם נזהרים בכתיבת שטר ועדים, הוא לפי שמכירים אחד את השני ואין חשש של כפירה. אכתי לא יצילנו לכו”ע, אלא לפי הפוסקים שנקטו דהחשש הוא מצד כפירה, אבל לפי הלחם משנה והתומים והנתיבות, דהוא מחשש שכחה, אכתי איכא למיחש גם בנאמנים. וגם לפי”ד הב”ח והש”ך וסיעתם, אכתי בתלמידי חכמים, איכא למיחש לשכחה. שו”ר שגם בשו”ת יבי”א ח”ז (חו”מ סי’ ז’ סוף או’ ג’) כתב ע”ד הערוה”ש, שאין דבריו מוכרחין כלל. ונראה שכוונתו למה שנתבאר דמיתלי תלי בפלוגתת הפוסקים. ומ”מ מאחר שדעת רוב הפוסקים דהטעם הוא מחשש כפירה, נראה דגם הערוה”ש גריר בתרייהו, ושפיר הוי לימוד זכות לפי שיטתם. ואע”ג שלגבי ת”ח אכתי נשאר החשש של שכחה ובזה לא יועיל מה שמכירו, דאיכא חשש כפירה בשוגג. מ”מ הגדר בזה שיהיה טריד בגירסיה, לא שכיח, ורק רב אשי וכוותיה, בכלל זה, ועי’ מ”ש בספרי תורת הישיבה מהדו”ב (עמ’ רפט).
ו). עוד נפק”מ לכאו’ בפלוגתא זו, היכא שהיה סכום ההלואה מועט וכפי שמצוי שלווין סכום מועט מחברים, וכן מצוי שלווין חלב או קמח מהשכנים, ולפי הטעם של כפירה במזיד, ליכא למיחש בסכום מועט שיכפור, וא”צ שטר או עדים על הלוואה זו, אבל לפי הטעם של שמא ישכח, איכא למיחש גם בסכום מועט, ואדרבה שם שייך יותר טעם זה כיון שאינו נותן הלוואה זו על ליבו. אולם בהתבוננות שנית נראה, דלכו”ע בסכום מועט אין לחוש, כיון שגם אם הלווה ישכח, המלווה ימחל לו. וגם אם לא יוותר ויתבענו כיון שהוא סכום מועט, מסתבר שלא ייכנס עמו במריבה וישלם לו, וע”כ לב’ הצדדים אין צריך שטר ועדים. ואם כנים הדברים שפיר יש לתרץ קושיית הפרישה והמהר”ם שי”ף, אמאי לא הזכיר לו רבינא איסור זה של לפני עור שאמר רב, והיינו כיון דרב אשי היה חברו הטוב של רבינא, ואם היה תובעו, היה מאמין רב אשי לדבריו ופורע לו את ההלוואה בכל גוונא. (ומ”מ היה לזות שפתיים כדפי’ רש”י ד”ה גורם קללה). א”נ שרבינא מחמת קירבתם היה מוחל לרב אשי.
ז). ועכ”פ כן הוא מנהג העולם בכל מקום כשלווין שקלים בודדים, וכן שכנים שלוקחים מוצרים זה מזה, שלא כותבים ע”ז שטר או עדים, ואפילו אנשים יראים ושלמים שבסכומים גדולים נזהרים לכתוב שטר או להביא עדים, בזה לא ראינו ולא שמענו שנזהרים, ולענ”ד הטעם הוא כפשנ”ת. ובפרט אם הוא מכיר את חברו או את שכנו, ויודע שלא יבוא לכפור דלדעת רש”י, הב”ח, מהר”ם שי”ף, הפרישה, הש”ך והסמ”ע, יש להתיר ואפילו בסכום מרובה, אא”כ הוא ת”ח הטרוד בגרסתו. (וצ”ע הגדר בזה, ומ”מ לא שייך זה אלא ליח). ואם הוא סכום מועט, גם ללחם משנה והתומים, שרי, דאם ישכח ויכפור ימחלו זה לזה, או שיסכים הלווה וישלם לו. והלענ”ד כתבתי, ויהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה מעתה ועד עולם אכי”ר.
