מקורות וביאורים:
א). איסור שליחת פרחים ושאר מתנות לאבל הוא מדין שאילת שלום, וכמ”ש המג”א (או”ח סי’ תרצו ס”ק יב), וכן מתבאר מתוך דברי הרמ”א (יו”ד סי’ שפה סעי’ ג’) שכתב, דאין לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו בתוך י”ב חודש ואפילו בשבת “במקום שנהגו שלא לשלום בשלומו בשבת, אבל במקום שנהגו לשלום בשלומו בשבת, גם זה שרי”.
ומכיון שאסור לשאול בשלום האבלים כל י”ב חודש וכמ”ש השולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שפה סעיף א’):
אבל אסור בשאלת שלום. כיצד, שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, לא ישיב להם שלום אלא יודיעם שהוא אבל. מג’ עד שבעה, אינו שואל, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, משיב להם. משבעה עד ל’, שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, ואין אחרים שואלים בשלומו, וכ”ש שמשיב למי ששואל בשלומו. לאחר ל’ יום, הרי הוא כשאר כל אדם. בד”א, בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו שואל בשלום אחרים אחר שבעה, ואין אחרים שואלים בשלומו עד אחר י”ב חדש. עכ”ד. וע”ע בספר נהר מצרים (יו”ד אות קכד), ובספר הליכות עולם (פ’ תצווה סעיף יג).
וכ”כ בספר חזון עובדיה אבלות ח”ב (עמ’ רנב) דאין לשלוח דורון לאבל בתוך י”ב חודש על אביו ואמו, ובתוך ל’ יום לשאר קרוביו, שדבר זה הוא בכלל שאילת שלום.
ב). אלא שהיה קצת מקום להקל בשליחת פרחים תיכף שקם משבעה, משום דאין זה בתור נתינת מתנה, אלא בתוך השתתפות בצערו ולהקל מעליו את צערו והוי כחלק מצורת הניחום, ודמי קצת לחיבוק האבל או נתינת יד לאבל ששרי אפילו בתוך ימי אבלותו וכמ”ש בספר חזון עובדיה – אבלות ח”ב (עמוד רמט). אולם לענ”ד דנכון יותר להימנע וגם מפני הרואים. וכן העלה בספר נשמת ישראל – אערפנעס ח”ג (סי’ כ), לאסור.
