מקורות ונימוקים:
הסתכלות ב’אותו מקום’ באשתו – איסור או מידת חסידות
בגמרא בנדרים דף כ’. איתא,
אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד’ דברים סחו לי מלאכי השרת חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומין מפני מה הויין “מפני שמסתכלים באותו מקום”, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא כי ההסתכלות באותו מקום גורמת לוולדות סומין רח”ל, אולם עדיין לא מבואר האם איסור הוא או לא.
ומדברי הטור או”ח סימן ר”מ משמע קצת שאין זה איסור אלא שיש להימנע כדי שלא לגרות את היצר הרע, שהרי לשון הטור הוא כך: “וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש, והוא משסה יצר הרע בעצמו”.
עוד יש להתבונן שהרי בהמשך הסוגיא דנה הסוגיא בנידון הפיכת שולחן, והביא לדברי ר’ יוחנן בזה”ל:
“אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”.
ומעתה יש להסתפק האם ר’ יוחנן חולק גם על דברי ר’ יוחנן בן דהבאי לעניין איסור ההסתכלות.
מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בעניין זה
אכן כפי הנראה בעניין זה נחלקו הראשונים, דהנה דעת הראב”ד הביאו הטור אבן העזר סימן כ”ה שאין דברי ר’ יוחנן לחלוק על ר’ יוחנן בן דהבאי, אלא לעניין הפיכת שולחן, אולם כל שאר הדברים שדיבר בגנותם ר’ יוחנן בן דהבאי אסורים. בדבריו מבואר שישנו איסור הלכתי להסתכל באותו מקום ואיננו רק הנהגה שאינה ראויה או מידת חסידות.
כן מבואר גם בדברי הראב”ד בשער הקדושה שכתב בזה”ל:
“המסתכלים באותו מקום, עוברים על והצנע לכת עם ה’ אלוקיך, ומעבירין הבושה מעל פניהם”.
בדברי הראב”ד מבואר שהוא איסור מדינא, משום והצנע לכת.
אולם מדברי הרמב”ם נראה שהוא חולק על דברי הראב”ד, שהרי כתב בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה הלכה ט’ בזה”ל:
אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, [ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.
כן למד גם הבית יוסף באבן העזר סימן כ”ה שהרמב”ם פליג על הראב”ד בזה, שהרי כתב על דברי הטור שהביא את הראב”ד דהא דאמר רבי יוחנן אין הלכה כר’ יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים. אין נראה כן מדברי הרמב”ם שהרי כתב רבינו בתחלת סימן זה שכתב מנשק כל אבר שירצה, ע”כ.
להלכה נפסק שאיסור ההסתכלות באותו מקום הינו מעיקר הדין
לעניין הלכה פסק השולחן ערוך או”ח סימן ר”מ סעיף ד’ בהדיא כדברי הראב”ד וכתב בזה”ל:
אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, כ) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על “בל תשקצו את נפשותיכם”.
אמנם הרמ”א באבן העזר סימן כ”ה הביא בסעיף בהגהתו לסעיף ב’ את דברי הרמב”ם בזה”ל:
ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה.
אכן כבר כתב הבית שמואל במקום ס”ק א’ שאין כוונת הרמ”א שמנשק בכל מקום שהרי אותו מקום אסור כפי שמבואר בדברי הגמרא והראב”ד.
כדברי הבית שמואל בפירוש דברי הרמ”א מוכח גם כן מדברי הרמ”א בדרכי משה על הטור סימן כ”ה ס”ק א’ שעל דברי הטור בשם הרמב”ם שכתב מנשק בכל אבר שירצה, כתב הדרכ”מ ועיין או”ח סימן ר”מ ולקמן בסוף הסימן שפסק הטור שאסור לנשק בכל אבר, משמע מדברי הדרכ”מ משה שהבין שאין ספק שבאותו מקום אסור להסתכל ולנשק, ומשמע מדבריו שס”ל שאף הרמב”ם לא חולק על דברי הראב”ד, ודלא כהבנת הבית יוסף הנ”ל.
עולה בידינו כי בין לדעת השולחן ערוך בין לדעת הרמ”א אסור לאיש להסתכל באותו מקום אצל אשתו מעיקר הדין, אלא שלדעת השו”ע יש בזה מחלוקת והלכה כדעת הראב”ד, ולדעת הרמ”א אין בזה מחלוקת ובין לדעת הרמב”ם בין לדעת הראב”ד הדבר אסור.
כן פסקו גם כל הפוסקים האחרונים, לדוגמא אציין לדברי הלבוש או”ח סימן ר”מ שכתב בזה”ל:
ויש עוד דברים שפוגמין את המעשה ומקלקלין אותו, והוא שאמרו [נדרים כ ע”ב] אסור להסתכל באותו מקום אפילו בשעה שרוצה לשמש, אף על פי שבשעת מעשה הוא מצניע את עצמו כגון אם הוא ביום מאפיל בטליתו, ואם בלילה הוא מכבה את הנר, מכל מקום נהג בה מנהג עזות והפקר, וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש שמגרה ומשסה את היצר הרע בעצמו. וכל המסתכל באותו מקום אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו, ע”כ.
כן כתב גם ערוך השולחן או”ח סימן ר”מ סעיף י’ בזה”ל:
אסור להסתכל באותו מקום וכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא שנאמר [שמות כ, יז] ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה וכתיב [שם] לבלתי תחטאו דעל פניכם משמע בושת פנים [ר”ן נדרים שם] וכל הירא מתבייש [רא”ש שם] ועוד שמגרה יצה”ר בנפשו וכ”ש הנושק שם שעובר על כל אלה וגם עובר על בל תשקצו את נפשותיכם, ע”כ.
לא אכחד שיש שרצו לפקפק בחומר האיסור וציינו לדברי כמה מהראשונים שכתבו שאין האיסור מדינא אלא ממידת חסידות, אולם לאור הנ”ל אין ספק שלהלכה הדבר אסור כפי שפסקו השולחן ערוך הרמ”א וגדולי הפוסקים האחרונים, וכל החושב לפרש דבריהם שאינו איסור מדינא אלא מידת חסידות, טועה ומטעה.
גם אם כמה ראשונים הקלו בעניין וכתבו שאין זה איסור מדינא אל מידת חסידות, הרי לא הביאם אפילו הבית יוסף ומניין לנו לפקפק על פסיקת מרן השולחן ערוך והרמ”א וגדולי הפוסקים.
אולם לבל יחשוב הקורא שנעלם ממני דעות הראשונים מהם משמע שאין הדבר איסור מדינא אלא מידת חסידות, אציין בזאת לדברי הסמ”ק מצווה רפ”ה שם כתב בזה”ל:
ולא ידבר בשעת תשמיש ולא יסתכל באותו מקום ולא ינשק באותו מקום, ולא ישמש שלא כדרכו, וכל זה למדת חסידות פן יבואו הבנים לידי מום, אבל לא לשורת הדין, ע”כ.
מדברים אלו משמע לכאורה שאין איסור מדינא אלא ממידת חסידות, אולם יתכן שמה שכתב שכל זה למידת חסידות ולא לשורת הדין קאי על שאר הדברים שהוזכרו שם כמו לדבר בשעת התשמיש וכמו עוד דברים שהזכיר שם, ואין מכאן ראיה מוכחת שגם איסור הסתכלות ונישוק באותו מקום מידת חסידות ולא איסור מדינא.
גם מדברי הכלבו בסימן ע”ה יש שרצו להוכיח שאין איסור בדבר אלא ממידת חסידות שכתב בזה”ל:
ומנשק אדם את אשתו בכל אבר שירצה, ויוכל לבא עליה בין כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוצא זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו להרגיל עצמו בכך ויקדש עצמו בשעת תשמיש.
כמו כן יש שרצו להוכיח מדברי האשכול הלכות צניעות שכתב בזה”ל:
אמר ר’ יוחנן זו דברי ר’ יוחנן בן דהבאי, אבל חכמים אומרים אין הלכה כר’ יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מן הטבח רצה אוכלו במלח ואוכלו, צלי ואוכלו, מבושל ואוכלו, שלוק ואוכלו. וכן כשם שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכשבא מן הטבח ונשחטה הותרה לו בכל אלו הטעמים, כך אדם כיון שקידש את האשה הותרה לו בכל ענין. וארבעה מיני מאכל שהזכיר כאן כנגד חגרין אלמין חרשין וסומין שהזכיר ר’ יוחנן בן דהבאי, ע”כ.
אמנם לענ”ד אין הוכחה מדבריהם יותר ממה שמוכח מדברי הרמב”ם שכתב מפורש יותר שאין איסור בדבר אלא מידת חסידות, וכבר נזעקו הב”ש והגר”א והדרכ”מ וביארו דמיהו להסתכל באותו מקום ולנשק שם הוא איסור מדינא, וכך גם יש לפרש בדברי הכל בו והאשכול.
מעבר לכך, הרי גם הבית יוסף שלא למד כן בדברי הרמב”ם, אלא למד שיש מחלוקת בין הרמב”ם להראב”ד בזה, כבר פסק להלכה שלא כדברי הרמב”ם אלא כדברי הראב”ד שהוא איסור מדינא, וכיצד זה נוכל להקל כנגד פסק השולחן ערוך.
על כן לדינא הדבר ברור ופשוט שאיסור מדינא הוא להסתכל באותו מקום באישה או לנשק שם, והעובר על כך עובר על “והצנע לכת עם ה’ אלוקיך”, וכן על “בל תשקצו” כפי שכתב השולחן ערוך או”ח סימן ר”מ.
דעת המקילים ניתן לעיין בשו”ת ברכת יהודה חלק ד’ אבן העזר סימן י”א ובשו”ת אשר חנן חלק ו’ סימן ס”ח.
מה נחשב ‘אותו מקום’ באישה לעניין איסור הסתכלות
אמנם חשוב לדעת כי אין איסור הסתכלות באותו מקום אמור אלא במסתכל במקום התורף ממש שבין הרגלים, אולם אין איסור הסתכלות באשתו אם היא ללא בגדים ורגליה סגורות. שכן מבואר בדברי הגמרא בברכות כ”ה. שאין מקום הערווה באשה כלפי חוץ אלא כלפי מטה, וכן אין העגבות נחשבות לערווה.
זה לשון הגמרא בברכות דף כ”ה.
אמר מר זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע, והא איכא עגבות? מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה לרב הונא האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש תרגמה רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע, ע”כ.
אמנם כדי לברך יש צורך שתהיה יושבת כדי לכסות ערוותה, אכן אין זה אלא משום שיש צורך בכיסוי הערווה, אבל ככל שאין צורך בכיסוי הערווה אלא יש צורך רק שלא להסתכל במקום הערווה, ניתן ללמוד מדברי המשנה בחלה והגמרא בברכות שאין מקום הערווה אלא פניה של מטה.
אף שגם מלפנים ניכר תחילתו של השפתיים החיצוניות של מקום הערווה, אין זה נחשב מקום הערווה, אלא השפתיים החיצוניות נחשבים לחלק מירכיה של האישה. כפי שכתב בשו”ת נו”ב חלק אבן העזר תניינא סימן כ”ג בזה”ל:
ונראה דזה פשוט דצריך שיערה במקור וכמ”ש הרמב”ם שהעראה מלשון את מקורה הערה ועיקר העראה יליף עולא שם ביבמות דף נ”ד ע”א מקרא דאת מקורה הערה. והנה ידוע שבפגעו בין רגלי האשה אינו פוגע תיכף בפתח המקור רק קודם פתח המקור יש שתי שפות וביניהם יש קמט וסדק עמוק וארוך מלפניה ומאחריה ואלו השפות המה קצה הירכים כי שם מתחברים שתי הירכים, ועומק הסדק הזה הוא פרוזדור החיצון שעל זה אמרו במסכת חולין דף ס”ח ע”א דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור ופירש רש”י בד”ה וכי תימא וכו’ דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא וכו’ אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור וכו’ יעו”ש. ובאמצע אורך הסדק הזה שם הוא פתח המקור וכל זמן שלא הגיע האבר לנקב ההוא שבאמצע הסדק אפי’ דחק ונכנס כל עובי עומק הסדק ההוא ולא הגיע עד הנקב לא פגע ולא נגע בפתח המקור.
ותדע שכן הוא, שהרי הסדק הזה הולך גם לפנים וגם לאחור שלא כנגד המקור כלל, וכי היכי דלצד פנים או לצד האחור מה שהוא שלא כנגד הרחם כלל לא שייך בו ביאה וזה דבר שהחוש מעיד עליו ג”כ, כל עומק הסדק באמצעותו ממש ששם הוא מכוון נגד פתח הרחם כל עובי בשר הירכים שהוא עומק הסדק אינו לא בכלל ביאה ולא בכלל העראה, עד שיגיע האבר לפתח שבאמצע שהוא הנקב שמשם יוצאים מי רגלים ושם הוא סגור בבתולה ופתוח בבעולה ושם מתחיל תחילת ביאה והעראה, ע”כ.
אמנם דברי הנו”ב נסובים לעניין מקום הנחשב ביאה באישה, ולא לעניין איסור הסתכלות באותו מקום באישה, אכן לענ”ד ניתן להסיק מדבריו גם לעניין איסור ההסתכלות באישה שאין השפתיים נחשבות למקום התורף באישה, ולפיכך ככל שרגילה סגורות אין נחשב הסתכלות במקום הערווה למרות שהשפתיים נראות גם ברגלים סגורות, הואיל ואין השפתיים החיצוניות נחשבות למקום ערווה אלא לירכי האישה וכנ”ל.
לסיום אציין את דברי חז”ל הקדושים, שאמרו קדש עצמך במותר לך, שגם דברים שמעיקר הדין מותרים, ראוי לאדם לקדש עצמו בהם, וככל שיקדש האדם עצמו מלמטה כך יקדשוהו מלמעלה. אכן חובה היא לידע את עיקרי הדין ואת תוספות הקדושה, כדי לדעת היכן ניתן להקל, וגם בכדי שלא להגיע למצב בו את המותר הופכים לאסור ולבסוף מקילים בעיקר האיסור, כדוגמת הנחש שהשיא את האישה לאכול מפרי עץ הגן, לאחר שהצליח להוסיף לה איסור גם לא לגעת בעץ הדעת.
