מקורות ונימוקים:
איתא בבבא מציעא (דף י ע”א): התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. וכתבו התוס’ (ד”ה תופס) מה שפרש”י משום דלא עשאו שליח, אין נראה, דבכתובות (דף פד ע”ב) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו, דתופס לבע”ח במקום שחב לאחרים, לא קני אפילו עשאו שליח.
להלכה פסק השו”ע (חו”מ סימן קה סעיף א) התופס לבע”ח במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה, ואפילו עשאו שליח. והטעם דלא מהני שליח היכא דחב לאחרים.
וגם בנידון שלפנינו הרי שלכל אחד ואחד מבני רשות הרבים יש חלק ורשות לחנות במקומות פנויים, ועל ידי תפיסתו את החנייה עבור אחרים, הרי זה בגדר חב לאחרים הקודמים לפני חברו. וכ”כ הגר”י זילברשטיין בספרו עלינו לשבח – בראשית (סי’ פ). וכ”כ להלכה בספר משפטי התורה חלק א’ (סימן פה).
איברא דאם קיים מנהג המוסכם על אנשים בדברים אלו, הולכים בתר המנהג, ושאר האנשים מוחלים על כך. ורשאים לעשות כן אף לכתחילה, ואפילו אם ע”י התפיסה לא נשאר מקום לאחרים. מ”מ בנד”ד שאין מנהג קבוע בדבר ואדרבה נראה דהמנהג הפשוט הוא שבני אדם מקפידים על כך שלא ייתפסו וכל הקודם לחברו הוא רשאי לזכות במקום החנייה ואין חברו רשאי לעכב בעדו. ולא דומה לתפיסת מקום בשמחות וכיוצא בזה, שיש בזה מנהג.
אמנם אם ע”י תפיסתו לא היה חסר מקום, וכגון שיש באותו אזור חנייה בשפע, מותר, מכיון שאין בתפיסה זו חוב לאחרים.
כמו כן אם תופס חנייה על ידי שמעמיד את רכבו באזור זה, נראה דאין בזה משום איסור תפיסה שהרי מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. וכן נפסק בטוש”ע (חו”מ סימן קה סעיף ב’). וא”כ כיון דלעצמו רשאי לתפוס, מועיל תפיסתו אף לזכות לחבירו.
