בס”ד
מקורות וביאורים:
עישון סיגריות אלקטרונית בפסח ובצומות
אבאר דרך עישון סיגריות אלו כפי שנוכחתי במציאות, הסיגריות האלקטרוניות פועלות ע”י בטרייה המחממת חומר נוזלי, והנוזל מתאדה באופן המדמה את פעולת העשן, הנוזל הנ”ל מכיל בדרך כלל ארבעה חומרים עיקריים: ניקוטין, חומרי טעם, מים, ובנוסף חומרים המייצרים אדים, לרוב פרופילן גליקול, או גליצרול – גליצרין. (ועוד חומרים שאין היצרנים חפצים לגלות). והנה הפרופילן גליקול היא תרכובת אורגנית ושקופה עם מרקם צמיגי והטעם שלה מעט מתוק. והגליצרין, מיוצר מחומצת שומן, אמנם בעבר הפיקו אותו משומן החי, אך בזמננו מפיקים אותו מצמחים מסוימים ונקרא גליצרין צמחי ויש בהם טעם, והוא נוזל שקוף וחסר צבע.
והנה יש להדגיש שהנוזל הזה לאחר כל התרכובת שיש בו, אינו ראוי לשתייה אדם כלל ואדרבה מי שנכנס לתוך פיו מעט מהנוזל הנ”ל תיכף מוריקו ומוציאו מפיו, ונראה פשוט שגם אינו ראוי למאכל כלב, ובוודאי שלאחר האידוי היינו לאחר הנשיפה בתערובת האידוי, אינו ראוי למאכל כלב כלל.
והנה האריכו הרבה בפוסקים לענין עישון סיגריות בפסח, וראה גם מה שכתבנו בעניותינו להתיר את עישון הסיגריות בשו”ת תורת מאיר ח”א (סימן צב). אלא שביקשוני חברי לשים עיני על סיגריות האלקטרוניות הללו, ששונים הם בתרתי מסיגריות רגילות, א. שטועמים בהם טעמים שונים כפי תאוותם והיינו על ידי שממלאים מיכל נוזלי בטעמים טובים ורצויים והטעם מורגש היטב בחיך. ב. שהעשן אינו אלא אידוי, ויש מעט לחות בעשן זה [וניתן לבדוק זאת ע”י פליטת העשן לתוך טישו שיהיה שם לחלוחית של רטיבות], ואינו כעשן הסיגריות שהוא עשן ופיח בעלמא.
א). ואבוא בקצרה אלא העין, הנה כתב הריב”ש (סי’ רפח) והובא בפרי מגדים (יו”ד סי’ צח משב”ז סק”א), דדין מטעמת בשאר איסורי מאכלות אסורות דינה כדין מטעמת לענין ברכה, והיינו כשם שלענין ברכה פסק השו”ע (סימן רי ס”ב) דאינה טעונה ברכה, לפי שאין כאן הנאת מעיים אלא הנאת גרון, ה”ה לענין שאר איסורים כל היכא שאינו בולעם אין בהם איסור תורה, ואף שהיה לו הנאת גרון, מ”מ אין זה אכילה כלל. ומה שכתב השו”ע (סי’ צח ס”א) דנותנים לקפילא לטעום ולמה לא ניתן ליהודי, אפשר משום שא”א להרגיש הטעם בלי אכילה גמורה. ועיי”ש דאפילו לדעת ר”ת ז”ל, דס”ל דטעם כעקר דאורייתא, היינו באכילה גמורה, דכיון שאוכל דבר שיש לו טעם אסור, דמי לאוכל עיקר האסור. אבל במי שאינו אוכל כלל אין הטעימה אסורה כיון שאינו אוכל גוף האסור דהא לא חזי לאצטרופי. (ועי’ בפמ”ג שכתב, דאף לר’ יוחנן בחולין קג: דס”ל דמחייב בהנאת גרונו לפי שמצטרף בין חניכיו, היינו דוקא היכא שלבסוף בלע). אלא שהסיק הריב”ש, דמ”מ גם טעימה אסורה מדרבנן בשאר איסורים שמא יבוא לבולעה ואתי לכלל איסור תורה. ומ”מ הדגיש דהיינו דוקא באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן שרי ולפיכך מטעמת בתעניות דרבנן שרי דהוי גזירה לגזירה.
ולפי”ד בנד”ד שאין למעשן סיגריה זו הנאת מעיים אלא טעם והנאת החיך גרידא והטעם נבלע בלשון ובחיך, אין לאסור את הטעימה הואיל ואין באכילה זו איסור תורה לפי שאינו ראוי למאכל אדם כלל ומסתבר שגם נפסל מאכילת כלב, (ובפרט לאחר האידוי בשעה שמגיעה לפיו. ונראה דגם קודם לכן בתור נוזל כבר נפסל מאכילת כלב), ודבר שאינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, אין איסור תורה באכילתו, ואפילו לדעת הרא”ש דס”ל דיש איסור באכילתו היינו משום דמדאכלה אחשביה, והיא סברא דרבנן וכמ”ש הט”ז והמ”ב (סי’ תמב ס”ק מג).
ב). עוד יש לומר דמכיון שהנוזל נכנס לגוף דרך אידוי, לכאו’ לא גרע מדין זיעה ואע”ג דקיימ”ל דזיעת משקין כמשקין וכמ”ש הרא”ש (כלל כ סי’ כו) והביאו הרמ”א (יו”ד סי’ צב סעי’ ח’), מ”מ יש לצרף דעת הפוסקים דס”ל דאינו אלא מדרבנן, וכמ”ש בשו”ת פני יהושע ח”א (או”ח סו”ס יג, וח”ב סי’ ט’), דזיעה אוסרת מדרבנן, וכן דעת מהרא”ל צינץ בספרו מגן האלף (קונט’ שם חדש דף צג), וכ”כ בשו”ת מהרש”ג ח”ב (סי’ נו), והיינו אפילו במאכלים הראויים למאכל אדם. וכ”ש בנד”ד דאין המאכל בעצמו ראוי למאכל אדם ואף נראה שאינו ראוי למאכל כלב, דשפיר יש להתיר גם לפוסקים דס”ל דזיעה אסור מה”ת וכגוף המאכל. ועי’ בשו”ת יביע אומר ח”ה (חיו”ד סי’ ז’). וכיון שהוי הנאת החיך בלבד, יש להתיר לפי”ד הריב”ש.
ג). עוד יש לצדד להקל בזה ע”פ מה שכתב השו”ע (סי’ תמב סעי’ ד’) דחמץ שנתעפש קודם זמן איסורו, מותר לקיימו בפסח, וה”ה דמותר בהנאה וכמ”ש המ”ב (ס”ק מג), אלא שבאכילה אסור ומשום דאחשביה. וא”כ בנד”ד שנסרח ואינו ראוי למאכל כלב, מותר להינות ממנו, ואין לאסור משום אחשביה, היות ואין לו כוונת אכילה אלא כוונת עישון, והיות ואחשביה היא סברא דרבנן דמאכליה אחשביה, אין לאומרה אלא היכא שמתכוין לאוכלה ולבולעה לתוך גופו, ולא היכא שמכניס לפיו ותיכף פולטו, דומיא דמה שכתב השו”ע (סימן תמב סעיף י’) שמותר לכתוב בפסח בדיו שהוא מבושל בשכר שעורים. וכתב המגן אברהם (ס”ק טו) בשם התרומת הדשן דלא חיישינן שמא יתן לתוך פיו וחמץ שנפגם מאכילת כלב אסור באכילה, משום דדוקא לאוכלו בכוונה אסור ולא היכא שלא מתכוון, והב”ד האחרונים לדינא, וראה גם במ”ב (ס”ק מה).
ואמנם היה מי שרצה לדייק מלשון המג”א, דדוקא היכא שלא מכניסו לפיו בכוונה שרי, אבל כשמתכוון להכניסו לפיו גם אם לא מתכוון לכוונת אכילה, אסור. אולם לא דייק יפה, דמקור דברי המג”א הם בתרומת הדשן (סימן קכט), ושם מבואר דעיקר החילוק הוא, בין היכא שיש לו כוונת אכילה לבין היכא שאין לו כל כוונת אכילה, ואפילו במתכוון להכניסו לפיו אם אין לו כוונת אכילה, מישרא שרי, ופשוט שזהו ג”כ לשון המג”א שכתב, “דדוקא לאכלו” בכוונה אסור משום דאחשביה. ע”כ. וע”ע בדרכי משה (סי’ תמב ס”ק ח’).
ואע”ג דנד”ד לא דמי לגמרי לדיו המעורב דהתם לית ליה טעם טוב, אבל בנד”ד ניחא ליה בטעם ונהנה ממנו, ולפיכך מערבים בהם חומרי טעם וריח בכדי שייהנו מהם בני אדם ויש בהם טעמים שונים לבחירת האדם לפי חשקו ותאוותו, וע”כ דניחא ליה בטעם זה. מ”מ מכיון שעיקר מטרת אותם המעשנים היא לעישון (ויש בהם גם אחוזי ניקוטין), והטעמים שיש בהם הוי כהנאה הבאה מאליה, נמצא דלא אמרינן בכה”ג אחשביה. ודומיא דהכי כתב בשו”ת זרע אמת ח”ב (חיו”ד סימן מח) לענין בליעת גלולות בתערובת עמילן חמץ שאין בזה דין אחשביה אף לדעת הרא”ש מכיון שאין לו כוונת אכילה אלא כוונה להתרפאות. וכן העלה להתיר בשו”ת אור לציון ח”ג ( פרק ח’ או’ ו’) גבי משחות שיניים ושפתונים, שאין לחוש משום חמץ בפסח, ואף אם לפעמים נבלע עם האוכל, מ”מ כל שאינו מתכוונו לאוכלו בכוונה, אין לאסור. והכא נמי בנד”ד שאין לו כוונה לאכול או לשתות אלא לטעם בעלמא, וטעם זה כפי שהוא נכנס לפיו אינו ראוי לאכילת אדם או בהמה. לא אמרינן בזה אחשביה. וכן יש להוכיח ממ”ש השו”ע (יו”ד סי’ פד סעיף ח’) דמותר לאכול פירות שנתלשו אחר שעברו עליהם י”ב חודש ואע”ג דהתליעו כיון דכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י”ב חודש והוי כעפרא דעלמא ע”ש. וע”כ כפי שנתבאר דכל שאין לו כוונת אכילה של גוף האיסור אלא של המאכל אלא שמעורב בו איסור כיון שהאיסור פקע והפך לעפר, מישרא שרי ולא אמרינן בהו דאיהו אחשביה, מאחר וכוונתו לגוף המאכל. וכן יש להוכיח מדברי הגמ’ בבכורות (דף ו.), והובא בשו”ע (יו”ד סי’ פא סעיף ח’), דדבש דבורים מותר, ואע”פ דגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממים ומרתיחין הדבש עמהם, מ”מ מותר דהוי נטל”פ. וצ”ב דמה בכך דפוגם ע”י הרתיחה, מ”מ למה לא יאסרו אכילת רגלי הדבורים הנשארין בדבש, והלא אין בדבש ס’ כנגדן, ולא סינן הדבש, (וכמ”ש הפר”ח ס”ק כז). וע”כ דכיון דלית בהו בשר אלא עצמות בעלמא נינהו לאו בני אכילה נינהו ושרו דכל שאוכל וכוונתו לאכילת הדבש, אע”ג דמעורב בו דבר אסור שרי. וכן ראיתי שהוכיח כן בספר זרע אמת ח”ב (סי’ מח). וכן העלה סברא זו בספר יד יהודה (סי’ קג פיה”א דס”ה ע”ב) דהאוכל לרפואה אוכל שנפגם ונפסל לכלב, מותר לכו”ע כיון דל”ש אחשביה לאכילתו שהרי לצורך רפואה אכלו. וסיים, וכן נוהגים העולם ששותים שמן דגים טמאים, לרפואה אף חולה שאין בו סכנה, כיון שאינו ראוי לשתייה והוי שלא כדרך הנאתו. עכת”ד. וכ”כ הרב ערך השולחן (סי’ תריב או’ ד’). ושו”ר שכ”כ בשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ קיא). וע”ע בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ב סי’ צב) שכתב להתיר לחולה אפילו אין בו סכנה ליטול תרופות אפילו יש בהם חמץ ודאי, וכתב דל”ש בזה אחשביה, כיון דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ור”ל דאין הוכחה שהוא מחשיבו לאוכל, כיון שעושה כן מחמת רפואה. וכעי”ז כתב מרן החזו”א (סי’ קטז סק”ח ד”ה טבלאות), דמותר ליטול טבלאות שמעורב בהם קמח לרפואה אם הם מעורבין בדברים שנפסלים למאכל אדם ואף לדעת השו”ע שאסר לאכול אפילו מאכל שנפסל מאכילת כלב, מ”מ ע”י תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה, דדעתו על הסמים המרפאים ולא על הקמח.
ובפרט לפמ”ש התורת חיים בחידושיו לחולין (דף קכ ע”א) שבליעה לא חשיבה אכילה לענין אחשביה, והסתמך על דבריו רבי משה שתרוג בשו”ת ישיב משה ח”ב (סי’ קמא) לגבי בליעת דבר איסור. ואע”ג שהרשב”ש (סי’ תקיח) פליג, יעו”ש. ולפי”ד כ”ש ששאיפת עשן שתיכף פולטו, לא אמרינן בזה אחשביה כיון שאינו אוכלו בדרך אכילה.
ד). ואע”ג שהרב מג”א (סימן תסז ס”ק י’) כתב, דיש לסגור את הטאב”ק בחדר סגור או לעשות מחיצה בפניו כיון שהדרך לשרותו בשכר ונמצא נהנה מהחמץ. והובא במ”ב (שם ס”ק לג). וכ”כ החק יעקב (שם ס”ק כב), ובגר”ז (סי’ תסז סעיף כד). מ”מ הגאון יעב”ץ בספרו מור וקציעה (סוף סימן תמב) האריך לתמוה ע”ד המג”א הללו, וכתב לפקפק אם יצא הדבר מפיו, כי לו יהי כן באמת ששורים את הטבק בשכר חמץ, היה מותר בפסח, שהרי זה דומה למה שנפסק בשלחן ערוך (או”ח סימן תמב סעיף ט), חמץ ששרפו קודם זמן איסורו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב מותר לקיימו בפסח. [ובטור שם מבואר שמותר גם כן בהנאה, וכן הסכימו באליה רבה ובמאמר מרדכי (סימן תמב סק”י). ודלא כהמגן אברהם. וכן העלה החתם סופר בחידושיו להלכות פסח (סימן תמב סק”ז). ע”ש]. והוא הדין כאן שהטבק אינו דבר הנאכל, והשכר שנשרה בו נפסל מיד מאכילת הכלב, אף על פי שהטבק משביח על ידי כך, על כל פנים איסור חמץ חלף הלך לו, ולכן אפילו אם נשרה בודאי בשכר קודם פסח, מותר בפסח, ומכל שכן שאין הטבק דבר הנאכל ואין צורת חמץ עומדת בו כלל, והנאת העישון אין בה ממש, והרי היא כריח בעלמא, וכל שכן בטבק שאינו אלא ספק. ועל אחת כמה וכמה שאין מקום כלל וכלל להצריכו ביעור. והוסיף, ולא עוד אלא שלדעתי אין כל ספק שמעיקר הדין מותר לשרותו אף לכתחילה בשכר חמץ קודם פסח וליהנות ממנו בפסח, אלא שנראה כדבר התמוה לרבים אשר לא יחכמו, (וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף י), ומכל מקום לספקו בודאי שאין לחוש כלל, בין לעשן טבק סיגריות, ובין לשאוף טבק הנחירים. ואין צורך לבדוק אחריו כלל אם נשרה בשכר חמץ. והדבר ברור מאוד בעיני, עד שאני אומר שהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. וזכורני שראיתי בימי חרפי לאדוני אבי הגאון החסיד (החכם צבי זצ”ל), שהורה להקל, והיה שוחק על המתחסדים לחזר אחר טבק כשר לפסח. עכ”ד. והב”ד בשו”ת יחוה דעת ח”ב (סי’ סא) ופסק כוותיה שמותר לעשן סיגריות שאין עליהם כשרות לפסח.
ובאמת נראה דמה שהחמיר בזה המג”א, איהו אזיל לשיטתו לפי מה שכתב להסתפק במג”א (או”ח סימן רי ס”ק ט’) לענין ברכה ראשונה על עישון הטאב”ק, ומשום דדמי לריח שצריך לברך וגם בזה הגוף נהנה והרבה שבעים ממנו, ול”ד לחוזר ופולט שא”צ לברך, ע”כ. וא”כ לפמ”ש האחרונים דאין לברך עליו וכמ”ש המ”ב (שם ס”ק יז), ה”ה בנד”ד. אלא דנראה דהמג”א חש ליה גבי איסור חמץ החמור, דשמא דינו כאכילה כיון דחשיב כמתכוון לבולעו, ושבע ממנו הוי כאכילה.
ה). ועוד אף אם נחוש שיש בהם חומרי חמץ, הרי הן בטלין קודם הפסח וכמ”ש השו”ע (סי’ תמז סעיף ד’), ובחמץ שנפגם מאכילת כלב, בטל אפילו ברוב בעלמא וכמ”ש המ”ב (סי’ תמב ס”ק מג), ובדבר הנפגם מאכילה לכו”ע לא אמרינן חוזר וניעור, וכמ”ש הביה”ל (סימן תמז ד”ה ונתבטל). ודעת החזו”א (יו”ד סי’ קטז סק”ז ד”ה שם) דה”ה חמץ שנפגם מאכילת אדם לחוד כל שנימוח ואנו ראוי לחמע בו עיסות אחרות, הרי הוא בטל ברוב. וכ”ש לפמ”ש הישועות יעקב (סי’ תמז סק”ז) דלא שייך אחשביה בתערובת חמץ.
ו). ומה גם שלא ברירא כלל שיש בתערובות אלו חמץ, והר”י שרשבסקי שליט”א משגיח בכשרות שארית ישראל הובא בגליון עומק הפשט (גליון רו) כתב, שבמציאות החשש שימצא מרכיב חמץ בחומר נוזלי זה הוא רחוק מאוד. וכן דעת הגאון רבי אשר וויס שליט”א והגרי”מ רובין שליט”א (שם) להתיר לעשן סיגריות אלקטרוניות בפסח גם ללא כשרות. וכן התיר בשו”ת מעשה חושב ח”ה (סימן יב). ואע”ג שאחי הרה”ג רבי אליהו שליט”א בספרו הכשרות למעשה – פסח (עמ’ צה) צידד להחמיר בזה, העיקר לענ”ד דיש להתיר מעיקר הדין וכפי שנתבאר כאן.
ז). והוא הדין והוא הטעם לענין הנרגילה המכילה טבק שמוסיפים אליו דבשה (סירופ מסוכר) המופקת מפירות שונים וכן חומרי טעם וריח, וכן גליצרין שנועד להעלות את משקל הטבק וחומרים כימיים אחרים. שאין חשש להשתמש בהם בפסח מעיקר הדין. ובפרט לאחר שראיתי לאחד מימוחי הכשרות בארץ הרב זריציקי הי”ו שאמר שערך בדיקות רבות בטבק הנרגילה ונוכח לדעת שאין בו אחד ממרכיבי ה’ מיני דגן, וע”כ מותר לכתחילה בפסח. ויש בהם רק פחמין ופירות יבשים. וגם הגלוקוזה זה תירס ואינה חמץ.
ח). וכל שכן דבד’ תעניות יש להקל בזה ללא כל חשש, דלא גרע ממטעמת דשרי וכמ”ש השו”ע (סי’ תקס”ז ס”א) דמי ששרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט, ורק ביוהכ”פ ובט’ באב אסור. וכן לא גרע ראוי מעצי קינמון דמותר בלעיסה ללחלח גרונו ולפלוט. ומשום דאכילה קיבל עליה ולא טעימה והנאה. ולמי שיהיה צער גדול במניעתו יש להתיר אפילו בט”ב שלא בעת הקינות וכמ”ש הרב כה”ח (סי’ תקנד סק”ג), ובס’ חזו”ע – ד’ תעניות (עמ’ לב).
