א). בשו”ת מלאכת שלמה ח”א (סו”ס קנ) (שיצא לאור ע”י ידידנו האהוב הרב דוד בנינו שליט”א) כתב הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א דמסד”ק ששכח להביא עמו סודר אין לו להשתמש במפית השייכת לאולם השמחות ולערוך עמה קנין התחייבות על הכתובה, ומשום דבעינן קנין בסודר של הקונה וכדאי’ בשו”ע (חו”מ סי’ קצה ס”א), והכא אינו שייך לקונה או לעדים. ואמנם אחר קידה כראוי למר, יש להעיר דהנה כיון שכל הקנין בסידור קידושין אינו חיוב כלל וכמ”ש מרן השו”ע (אה”ע סי’ סו סעיף ח’), וע”ש בח”מ (ס”ק לג), והיינו מטעם דקיי”ל דהן הן הדברים הנקנין באמירה (כתובות קב:, ובקידושין ט:), והאידנא שנהגו עוד שהחתן עצמו חותם על שטר הכתובה בפני עדים שמחייב עצמו על כל האמור בכתובה, עדיפא טפי, דכבר פסק מרן השו”ע (חו”מ סי’ מ ס”א) כדעת הרי”ף והר”מ, דהמחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע”פ שלא היה חייב לו כלום, ה”ז חייב, כיצד וכו’. ומקורם בסגיא דבב”מ (צד.) מתנה שומר חינם להיות כשואל. וא”כ שורת הדין א”צ בכלל לקבל קנין מהחתן, אלא שהאחרונים התאמצו בכמה טעמי תריצי ללמד זכות על מנהגם ישראל שנהגו ליקח קנין מיד החתן, וכן יש לנהוג למעשה, אולם עכ”פ בנד”ד ליקח סודר של האולם, דבלא”ה כתב הב”י (חו”מ סי’ קצה ס”ד) דמהני קנין בסודר שאול כיון שאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו, ודלא כהמרדכי. וע”ע ברבי עקיבא איגר בהגהו’ לשו”ע (שם) שגם כ”כ בשם הריטב”א דרשאי לעשות חליפין בסודר שאול, דכיון דקני ע”מ להקנות בכל דהוא סגי.
ב). ונראה שגם לשיטת המרדכי הנז’ בב”י וברמ”א (שם) דס”ל שלא מהני קנין חליפין בכלי שאול, מ”מ מודה הוא היכא שהשאילו כדי להקנות בו, וכמ”ש הרמ”א. ובנד”ד לא מבעיא אם מטעם האולם הכינו לו מפית כדי לעשות קנין שיועיל, אלא אף אם לקח מפית המיועדת לסועדים, י”ל דכיון שמיועדת ומוכנה לכל תשמישיה ואפילו לקנח בה, כ”ש שבעה”ב מסכים שיעשו בה קנין, דכבר כתב הר”ן בנדרים (ס”פ השותפין) דקנין זה שהוא ע”מ להקנות איננו דומה למתנה ע”מ להחזיר דזוכה בה עכ”פ לשעתו, אבל בקנין חליפין זה אינו מקנה לו שום דבר רק ע”מ להקנות. וכ”כ הקצוה”ח (סי’ קצה סק”ד). וע”כ אין לומר דגרע משאר התשמישים המיועדים למפית זו כיון שנעשה בו קנין, ובודאי שניחא ליה לבעל האולם שישתמשו במפית זו גם לצורכים מעין אלו. ועוד יעויין במחנה אפרים (הל’ שאילה סימן ו’) שכתב שסברת המרדכי והרשב”א הנז’ ברמ”א שלא מהני בשאילה לעשות קנין חליפין, הוא מטעם דאין השואל רשאי להשאיל, והנה בדבר שעבר והשאיל לאחר, יעויין במחנ”א (הל’ שאילה ופקדון סי’ ו’) שהביא בשם כמה ראשונים, דמה שעשה עשוי והקנין חל, כיון דאין הבעלים יכולים להוציא ממנו מטעם של אין רצוני וכו’. ע”ש. ובנ”ד נראה דאין בזה גזל כלל, ומטעם דבדבר שאין דרכם של הבעלים להקפיד על כו”ע, לא מיקרי גזל כלל ואי”ז שייך לסוגיא של ייאוש שלא מדעת, וכמ”ש המחנ”א (הל’ גזילה סוף סי’ ב’). וגם אין לומר דכיון דהחתן משלם לבעל האולם א”כ חשיב כעושה קנין בכליו של מקנה, דודאי אנן סהדי דאין בדעתו לקנות דברים שיעכבו בידו מלישא אשה כדמו”י, וכעי”ז בשו”ע (או”ח סי’ יד סעיף ג’), ובמ”ב (ס”ק יא). ועוד, דניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממונא. ושו”ר שכן העלה בספר משפט הכתובה – בר שלום ח”ה (פמ”א אות טו), וסיים שם, ששאל כמה מגדולי ההוראה בזה, והסכימו לדבר בהחלט שאין בזה בית מיחוש ולא רצו לשמוע דבר אחר כלל.
