שאלה:
במסגרת שיעור תורה התוועדתי לדברי הזוהר, שאין למתפלל להשמיע קולו בתפילתו אף לאזניו, רציתי לברר מה ההלכה, ומה ההנהגה הנכונה, היאך עלי לחנך את בני ביתי, והאם יש לחלק בין תפילת י”ח בנוסח המתוקן, לתפילות במילותיי על עניני האישיים?
תשובה:
אכן כן היא דעת הזוהר, כמובא גם בבית יוסף (בד”ה סי’ קא), אך לעניין הלכה נחלקו הפוסקים כמבואר במקורות, אך במי שהורגל להשמיע לאזניו, יש לדעת שישנם דינים נוספים בתפילה אשר עלולים שלא לקיימם, למי שלא הורגל להתפלל כראוי בלא להשמיע לאזניו, ועל כן, נכון וראוי למי שלא יוכל להתפלל כראוי עפ”י סודן של דברים, או שחושש לביטול כוונה, שימשיך במנהגו, להתפלל ולהשמיע לאזניו, שכך קל יותר לצאת ידי חובה תפלה, מאשר להדר אחר דברי הזוהר, ולא לצאת י”ח אף לשיטת הזוהר.
לענין תפילה פרטית, יש הסוברים שאף להזוהר אין בזה פקפוק, ועל כן יתפלל בדרך המעוררת הכוונה.
מקורות:
א. הנה מודעת זו, מה שהביא הב”י בבדק הבית לאו”ח (סי’ קא), אחר שהביא ד’ הרשב”א (ברכות לא.) משם הירושלמי (שם פ”ב ה”ד), שמותר ומצוה לכתחילה להשמיע לאזניו, הביא שמד’ הזוהר (ויקהל ח”ב רב ע”א), שהביאו הב”י גם להלן (סי’ קמא) שכ’ וז”ל: האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בג”כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. משמע שמסכים הזוהר לד’ התוספתא דמכלתין (פ”ג ה”ט), שלמד מחנה שקולה לא נשמע, שלא יהיה משמיע קולו לאזניו, וראוי לחוש לו. אך בשו”ע שם (ס”ב) פסק, שמשמיע לאזניו בלחש, אך לא ישמיע קולו.
וכן כתב הרמב”ם (בפ”ה מהל’ תפלה ה”ט): “המתפלל יחתך הדברים בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש”. וכ”כ הרשב”ץ בפסקיו לברכות שם (עמוד קצג). וכן הארחות חיים (הל’ תפלה אות נג) והכל בו (סי’ יא) הביאו להלכה דברי הרמב”ם. וכ”כ בהגהות מיימוני (בפרק ה מהל’ תפלה). ובספר הבתים (הל’ תפלה עמוד פח). [הו”ד בשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ פה אות ה].
והנה כיוצא בדברי הזוהר שם, כ”כ הזוה”ק בפ’ פנחס (ח”ג רל ע”ב) וז”ל: ולא צריך תמן למשמע קלא בצלותיה אלא (שמואל א א) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ובהאי רזא (במדבר ג) והזר הקרב יומת והכי באצילות (ד”א בצלותא) כל חד מצלי בחשאי דלא אשתמע צלותיה לגבי חבריה כגון מאן דדריש לחבריה וישתיק דבור לגביה לא צריך למעבד אלא דבור בחשאי דלא ישמע חבריה ובג”ד אוקמוה רבנן כל המשמיע קולו בתפלתו ה”ז מקטני אמנה. וראה עוד בזוהר פ’ ויגש (ח”א רי ע”א) שכ’: לא איצטריך ליה לב”נ למשמע קליה בצלותיה, אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע, ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וכו’.
וראה עוד מש”כ מהרח”ו בעולת תמיד (נו ע”ב) הו”ד בבא”ח (ש”ר משפטים ה”א), שהתפלה אינה נכנסת ברקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין וכו’, וזה הפך סברת מהרי”ק בב”י, שפסק שיותר טוב להשמיע לאזניו, ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא הפך סברתו וכו’. [אולם מש”כ מהרח”ו שכ”ה בירושלמי, תמה בגוב”י שם, דבירושלמי איתא איפכא דישמיע לאזניו, והניח בצ”ע. ובכף החיים (סי’ קא או”ק ח) הגיה בד’ מהרח”ו הנזכרים: וזה היפך ס’ מהרי”ק בב”י, שפסק שיותר טוב וכו’ כירושלמי, ע”ש].
ב. והנה המג”א שם (ס”ק ג) כ’, שאין ראיה מדברי הזוהר [בויקהל הנ”ל שהביא הבדק הבית], די”ל שכוונת הזוהר שאחר לא ישמע קולו וכו’, וכ”כ הגר”א שם בפי’ ד’ הזוהר, והוסיף הוא שט”ס בתוספתא, ואף שכ”ה בתנד”א (פכ”ח), אפשר שגם שם ט”ס, שהרי בגמ’ הביאו התוספתא, ול”ק דאזניו וכ”ה בתוספתא שלנו וכו’. גם מהר”י צמח בהגה לע”ת (בענין התפלה, מג ע”א) העיר ע”ד מהרח”ו, ממש”כ בזוהר ויקהל שם, דלא אשתמע ההיא צלותא “לאחרא”, ומשמע שלאזניו בלבד מותר, גם מש”כ בזוהר אח”כ, ואי ההוא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש וכו’, נוכל לומר דקאי אאחרים, ולכן לא אמר “לאודניה”, אך מי יבוא אחר המלך וכו’.
וג”ע הרב חיד”א זללה”ה בברכי יוסף (שם אות ב) הוסיף להקשות, מהא דא”ר יוחנן משם רשב”י גופיה, בסוטה (לד.), מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש עוברי עבירה. ומשמע דליכא הקפדה אלא שלא ישמיע לאחר. וכן משמע מיומא (עג.), גבי אורים ותומים, דאמרינן התם, אין שואלים בקול ולא מהרהר בלבו אלא כענין חנה בתפילתה. ומשמע דלא ממעט אלא שישמיע לאחרים ומהרהר בלבו, הא משמיע לאזניו שרי לכתחילה. וראה מש”כ הבכור שור בברכות (לא.) להוכיח יותר מד’ הגמ’ ביומא שם.
ג. אמנם הפר”ח (שם) ס”ל בכוונת הזוהר בויקהל, שלא ישמיע כלל ואף לא לאזניו, וכ”כ הברכ”י שם, שכ”ה להמדקדק שם, והמבין יבין שה”פ, ואפשר שרשב”י דתלמודין היינו לפי פשוטו, אבל לפי סודן לא ישמיע אפילו לאזניו, והיינו מה שאמר בזוהר ע”ד האמת, ולפיכך ס”ל, שראוי לחוש לד’ הזוהר, כמש”כ בבד”ה, וכ”כ גורי האר”י. והכרעת האר”י ז”ל מכרעת (ראה שעה”כ ל”ח ע”ב, ועולת תמיד שם).
כדברי הרב חיד”א בברכ”י, כן פסק גם בקשר גודל (סי’ יב אות ב) ומחב”ר (סי’ קמא אות ב). וכ”כ השלמי צבור (דף קה, ודף שט ע”ב וע”ג). הו”ד בכה”ח שם (או”ק ח), והעלה שם ליזהר בזה כהסכמת מרן הפר”ח והאחרונים, שצריך ליזהר שלא להשמיע תפלתו אפילו לאזניו, ובפרט להטעם שלא יתאחזו החיצונים. [ע”ש שעמד הברכי יוסף על סתירת הש”ע, שכאן כתב שישמיע לאזניו, ולהלן לענין קה”ת (סי’ קמא) פסק כהזוהר, ע”ש ישובו, שהוא דוקא שפליגי הירושלמי והבבלי על הזוהר הכריע לא כוותיה. ומשא”כ שם. והש”ע התחבר אחר חיבור בד”ה, ע”ש].
ובשע”ת (ס”ק ט) הביא משם מהר”ם די לונזאנו (שתי ידות, דרך החיים קטו:) דהוכיח מהזוהר ויגש (הנ”ל), שאפילו להשמיע לעצמו לא ישמיע, ע”ש שדייק כן מד’ הזוהר. וכד’ הרמד”ל, כן פי’ גם החמ”י (ר”ה פ”ו) הביאו הרב המגיה בשלמי צבור (קה מד’ הספר) ובנוה שלום (אות ג).
אך השע”ת דחה דקדוקו, דאין לדייק מזוהר פ’ ויגש כלל, די”ל שהכוונה שלא להשמיע קולו לאחרים, ותיבת למשמע צ”ל המ”ם בפת”ח, או שנתחלף המ”ם באל”ף. והביא בשע”ת הכרעת הרב חיד”א במחב”ר כאן, שלא נאמר זה אלא למצניעיהם, והמיישרים אורחותם, ומשא”כ להמון. וסיים שם השערי תשובה, והעיקר בזה, שהכל לפי מה שהוא משער בנפשו, שיש מי שאם לא נחתך היטב עד שיהי’ הקול יוצא מן השפה ולחוץ, ברוב סרעפיו אף שפתיו לא יניע, או תתקפהו שינה, ועכ”פ השמעת קול הברה בלי השמעת התיב’ עצמה יכול לעשות אם א”א בענין אחר, ולא נמנעו מלעשות כן אף אנשי מעשה המישרים אורחותם, כשמרגישין בעצמם שאין דעתם מיושבת כ”כ שיוכלו לכוין בתפלת הלחש לגמרי.
והמשנ”ב שם (ס”ק ה) כ’ משם שארי אחרונים, שלכתחילה ישמיע לאזניו, ע”ש. והנה גם הכף החיים (שם או”ק ח) עמד בזה, והביא באריכות ד’ החולקים, וכ’ לדחות קו’ מהר”י צמח ע”ד מהרח”ו, במש”כ הזוהר שם. בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותיהון בלחישו וכו’ דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרא. ר”ל שמתפללין בלחש בלא השמעת האוזן, דאינה נשמעת לחיצונים, דאם התפלה נשמעת לאחרים, נשמעת היא לחיצונים.
[גם בדברי המקובלים לא יצא הדבר מידי מחלוקת, דהנה בסידור בית עובד (הלכות תפלה אות עה) הביא דברי מרן החיד”א בברכי יוסף הנ”ל, וכתב, אבל אני ראיתי להרב המקובל מהר”י סרוק שכתב שצריך שישמיע תפלתו לאזניו. וכן הובא בספר צמח צדיק בקונטרס ארחות יושר. וכיון שמצאנו למהר”י סרוק שהיה תלמיד מובהק להאר”י ז”ל, שכתב שצריך להשמיע תפלתו לאזניו, אין לסמוך על שמועתו של החיד”א בזה, שאין לך בקי בדברי האר”י כתלמידו מהר”י סרוק. לפיכך נ”ל שזוהי ההכרעה הגדולה להצריך להשמיע תפלתו לאזניו, וכדעת מרן השלחן ערוך. ע”כ.
ומה גם שהמהרח”ו עצמו בספר עץ הדעת טוב (בפרשת ואתחנן דף רה ע”א) כתב, שלא תהיה תפלה בקול גבוה ממש הנשמע לזולתו, וכמו שמבואר בזוהר פרשת ויקהל, אמנם צריך לבטא בשפתים בחיתוך המלות היטב, ולא בהרהור הלב בלבד, וזה שאמר רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ע”כ. ומוכח שאין להקפיד אלא שלא ישמיע תפלתו לאחרים, אבל לאזניו שפיר דמי. וכן הוכיח במישור הרה”ג רבי יצחק פלאג’י בספר יפה ללב (סי’ קא סק”ו) מדברי מהרח”ו, ושכן כתב בעל ספר חרדים, והביאו מרן החיד”א בספר יוסף לחק על חק לישראל פרשת מקץ, במוסר של יום ראשון בשבת. ע”ש. ומעתה חזרנו לדברי מרן הש”ע שפסק כדברי הירושלמי ומשמעות הש”ס שלנו. כאשר הביא כ”ז בשו”ת יביע אומר].
ד. ובעיקר הדבר היכי נקטינן במחלוקת הזוהר והירושלמי, ראה בשו”ת יביע אומר (ח”ט שם) שכתב בתוך דבריו, דאף כשהזוהר חולק בבירור על הירושלמי, דעת הרבה פוסקים שהלכה כהירושלמי נגד הזוהר, עיין בפתח הדביר ח”א (סי’ כה דף מו ע”ג), ובשדי חמד כללי הפוסקים (סימן ב אות ה). וכל שכן כאן שיש אומרים שגם הזוהר לא מיעט אלא שלא להשמיע לאחרים, וכמו שכתב הרב מטה יהודה (סי’ תקפב דין ז), והרב נוהג כצאן יוסף. וכן כתב הדרישה (בסימן קמא). ובספר עולת תמיד על הש”ע (שם סק”ז). ובאליה רבה (סי’ קא ס”ק ג).
ה. וראה במחב”ר שם, שלמד מהך דחנה שאף תפלה פרטית, אין להשמיע קול, וכ”כ בקשר גודל (סי’ יב אות ג). ובכה”ח שם (או”ק י) הקשה ע”ד, מד’ הזוהר בפ’ חיי שרה (ח”א קלב ע”א), שמעה תפלתי ה’, דא צלותא היא בלחש, ושוועתי האזינה, דא צלותא דארים ב”נ קליה בעקתיה, ע”ש שמפליג בשבחו. וכ’ הכף החיים על כן נראה, הכל לפי מה שהוא אדם כיצד יוכל לכוון יותר במה שיעשה. וכ”כ החס”ל (אות ד), ועיין זוהר שמות (ח”ב כ ע”א). גם בהליכות עולם (ח”א עמ’ קסא) הקשה מד’ הזוהר בחיי שרה (קלב ע”א) שם, ומד’ הרמב”ן (ס”פ בא), שבעת צרה יש להתפלל בקול וכו’. והביא שכן הקשו בס’ יוקח נא (סי’ קא) והבגדי שש (שם) וכו’.
ו. אכן יש להעיר, דבאידרא זוטא (זוהר ח”ג רצד ע”ב) איתא, “ובגין כך, כל צלותא ובעותא דב”נ מקמי קב”ה, בעי לאפקא מילין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון, לאו צלותיה צלותא, ולא בעותיה בעותא וכו’.”
והנה מפורש שצריך להשמיע קולו בתפלתו. ומבואר דכן הוא אף לענין כל תפלה ובקשה כדאיתא באד”ז הנ”ל, שצריך להוציא מלה בשפתיו. ולפי הרגילות, זה א”א אם לא ישמיע לאזניו. אא”כ נאמר ליישב, שכוונת הזוה”ק בצמצום, שיחתך כל מלה ומלה בשפתיו, בלא השמע קול כלל, לאדם רגיל שלא ניסה עצמו בכגון זה זמן ממושך.
ז. והא לך עוד, לשון הזוהר הק’ בתיקונים (תקון י”ח, לה ע”ב): וכד ב”נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה, כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא לון, הה”ד (קהלת י, כ), כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים וגו’, ונטיל קוב”ה אנון מלין ובני בהון עלמין וכו’, ורזא דמלה (ישעיה סו, ב), ואשים דברי בפיך וגו’, לנטוע שמים וגו’. ובזוהר ריש פ’ ואתחנן (ח”ג ר”ס ע”ב), ובשעתא דצלותא קימא, כל אנון מלין דאפיק ב”נ מפומיה בההיא צלותא, כלהו סלקין לעלא, ובקעין רקיעין עד דמטו וכו’, ע”ש.
הו”ד בנפה”ח (ש”ב פ”י) באריכות, ולהלן (פי”ד) ברוממות ומעלת הוצאת הדיבור וההבל מפיו, שהוא מעקר נפש האדם, התפלות כנגד הקרבנות, שעבודתם בזריקת דם הנפש וכו’. ע”ש באורך.
ומבואר מכל זה, שעיקר עבודת התפלה, אף לדעת הזוה”ק, היא בהוצאת הבלים מפיו, דבורים, ומלין מפיו, וזה א”א בנענוע שפתים לחוד אלא בחיתוך כל מלה ומלה כמשפטה וחוקה, אלא שלא ישמיע לאזניו, כנ”ל.
ח. עוד יש להעיר לב המכוון, דהנה הלכה פסוקה היא (ש”ע או”ח סי’ צח ס”ג), שצריך להתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח ובנחת וכו’. ולדעת הרבה פוסקים, וכן מוכח מהב”י (ראה ביה”ל שם ד”ה יתפלל) שדבר זה לעיכובא, וצריך לחזור ולהתפלל מחמת זה, ואף שלענין דיעבד ראה בביה”ל שם ובמשנ”ב (ס”ק ג), שפסק כהפמ”ג (א”א ס”ק ד), שיש לחוש לברכה לבטלה, ואל יחזור ויתפלל, מ”מ לכו”ע צריך מאוד ליזהר בזה.
ובשלמא אם משמיע לאזניו, שייך לשמוע עצמו ולהתפלל בהטעמת קול תחנון, אך באינו שומע עצמו, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע, קשה מאוד אם לא הורגל בכך מראש מקדם לחתוך הדברים בצורה שאם היה משמיע קול היה נשמע בלשון תחינה.
וראה במשנ”ב שם (ס”ק ח) בביאור ל’ הש”ע הנ”ל, דהוא ענין א’, ור”ל שיאמרנה בנחת בל’ תחנונים כמי שמבקש רחמים על עצמו, וישים אל לבו דאין ביד שום נברא או מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו, כי אם ברצונו ית’. עכ”ד. וכן מבואר מדברי רב האי, שהביאם רבינו יונה בברכות (כ. מד’ הרי”ף), בביאור דברי חכמים (שם כ”ט.), שפי’ “קבע”, שאינו אומרה “בלשון תחנונים”. הו”ד בב”י (שם). הרי שתלוי הוא בלשון.
אולם למה שסיים המשנ”ב, שיתן אל לבו וכו’, נראה שלשון תחנונים תלויה גם “בהרגשת הלב”, שאין לנו מלך עוזר ומושיע אלא אתה. וראה גם בכה”ח (ס”ק טו”ב), שהראה למש”כ לעיל סי’ ז (או”ק נט), ושם כתב לענין תפילה בדמעות, וכנראה שהבין שאף זה הוא מכלל פי’ לשון תחנונים. ע”ש.
מסקנת הדברים להמתבאר בס”ד
ט. על כן יתן האדם לנפשו, שאם לא יוכל להתפלל כראוי עפ”י סודן של דברים, יראה להתפלל ולהשמיע לאזניו, שכך נקל יותר לצאת יד”ח תפלה, מאשר להדר אחר ד’ הזוהר, ולא לצאת י”ח אף אליביה.
וראה עוד בס’ עוד יוסף חי (פרשת משפטים אות ג), שהביא מחלוקת החיד”א והרב בית עובד הנ”ל, וכתב, ונראה לי שאם יודע בעצמו שיוכל לכוין היטב וגם לא יבלע מאותיות התפלה, אז יעשה כהחיד”א שלא ישמיע לאזניו, אבל אם לא יוכל לכוין היטב, או שחושש פן יבלע מאותיות התפלה אם לא ישמיע לאזניו, אין הכי נמי שישמיע לאזניו דוקא. ושמעתי שעטרת ראשי הרב מר אבי זצ”ל היה דרכו להשמיע לאזניו בתפלה, ושוב עלה בדעתו לשנות מנהגו, וכשהיה מתפלל לא היה משמיע לאזניו, אבל היה קשה עליו הדבר הזה, עד שאמרו בחלום לאדם אחר ירא שמים שיאמר להרב מר אבי זצ”ל שיחזור לנהוג כמנהגו הראשון להשמיע לאזניו, ובא חולם החלום ההוא והגיד לו כן, וכן עשה שחזר למנהגו הראשון. ע”כ.
