ציווה לא להספידו האם חייבים ליישם את בקשתו

שאלה:

שלום כבוד הרב.

לפני שעות אחדות אבא שלנו נפטר, ובצוואתו כתב שלא להספיד אותו, האם לשמוע לו ולא להספידו, או אנו רשאין להספידו ולדבר בשבחו, אבא היה אדם ירא שמים בתכלית?

תשובה:

מי שציווה שלא להספידו, שומעין לו שלא להספידו בדברי שבח בעלמא, אבל בדברים שיש בהם תועלת וחיזוק לרבים, אין חייבים לשמוע לו, ועל אחת כמה וכמה אם הוא ת”ח ומרביץ תורה לרבים בדברי הספד שיש בהם תועלת וחיזוק הרבים, וכן הורה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל.

מקורות ונימוקים:

הנה הגמרא בסנהדרין (מו:) חקרה אם ההספד משום כבוד החיים, או מדין כבוד המתים, ונפק”מ אם ציווה שלא יספידוהו, אי נמי להוציא ממון מהיורשים עבור שכר הספדנין, אם הוי מדין כבוד המתים שומעים לו, ומוציאים ממון מהיורשים על כורחם להוצאות ההספד, אבל אם הוי משום כבוד החיים אין שומעין לו, וכן אי אפשר לכפות את היורשים להוציא ממון עבור ההפסד. ומסקנת הגמרא (מז.) שההספד משום כבוד המתים, שהרי שנינו בברייתא מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שנפרעין ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, דיש לו כפרה בכך, הרי אתה למד מזה שההספד הוא משום כבוד המתים, שאם לא כן לא היה כפרה למת בהעדר ההספד.

וכן פסקו הרמב”ם (פרק י”ב דאבל ה”א) והשו”ע (יו”ד סי’ דש”ם וחו”מ סי’ רנ”ג ס”ל) שמי שציווה שלא יספידוהו, שומעין לו.

ובהשקפה ראשונה נראה שמי שציווה שלא יספידוהו, אסור להספידו. וכן כתב הסמ”ע שהלשון “אין סופדין אותו” משמע שאסור להספידו, והוסיף דהטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו, והרי מחל על כבודו, ומצוה לקיים דברי המת.

אלא שלפענ”ד נראה שהגמרא והפוסקים כלל לא באו להורות שיש איסור להספיד את מי שציווה שלא יספידוהו, דלא מצינו בראשונים בסוגיא שפירשו שהכוונה שאסור להספידו. ועוד הרי מצינו להרבה גדולים שציוו שלא להספידם, ובכל זאת הספידום. לכן נראה שכל הדיון בגמרא, רק לעניין אם כשהמת מצווה שלא יספידוהו, פוקע חיוב ההספד, דהנה בשו”ע ובפוסקים מבואר דיש דין הספד למת, כדמשמע בירושלמי (כתובות פ”ד סוף ה”ו) “כל מקום שנהגו להספיד מספידים”, וכמבואר בשו”ע (יו”ד ריש סי’ דש”ם) “מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת”. והרמב”ם (אבל ריש פי”ד ה”א) כתב, שמצוה זו מדרבנן, ונכללת במצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ומבואר בגמרא עוד נפק”מ לעניין אם מוציאין ממון מהיורשין להספדיו. אבל בכל אופן י”ל דאין איסור להספידו, אף כשציווה לא להספידו, ולא שייך בזה משום מצוה לקיים דברי המת, דמכיון שע”י ההספד יהיה נחת רוח לקרובים, וגם חיזוק לרבים, אין המת יכול לאסור להספידו, ורק צריך להזהר שלא להגזים בהספדו, ועל אחת כמה וכמה שלא לשבחו בדברים שלא היו בו כלל. וכך יש לבאר בדברי הרמב”ם והשו”ע שכתבו ששומעין לו, היינו שאין חיוב להספידו. וקצת ראיה לדבר שהרי בחו”מ (שם) השו”ע ממשיך לעניין האומר אל תקברוהו מנכסיו שאין שומעין לו, אלא יש חיוב וכופין את היורשים לקוברו מנכסיו, ולפי”ז גם לעניין תחילת דבריו בא לומר שאין חיוב להספידו ואין מוציאין ממון מהיורשים להספידו, ודלא כהסמ”ע שלמד שאין מספידין ואסור להספיד, משום מצוה לקיים דברי המת.

והנה בנוסף יש להעיר על הסמ”ע דלא שייך משום מצוה לשמוע דברי המת, אלא בדבר שהושלש מתחילה, וכגון שהניח דבר אצל שליש וציווה ליתן לפלוני וכדומה, אף שאותו הפלוני לא זכה מדין מתנת שכיב מרע, דלא מהני במתנת בריא, מ”מ יש בדבר משום מצוה לשמוע דברי המת. אבל בדבר שלא הושלש, לא אמרינן כן, וכמבואר בתוספות (ב”ב קמט. ד”ה דקא), והוכיחו כן מכמה מקומות בש”ס שלא קיימו חכמים דברי המת משום מצוה לשמוע דברי המת, ורק דנו משום מתנת שכ”מ, וכגון בעובדא דאיסור גיורא (ב”ב שם) שלפני מותו רצה לזכות לבנו שהיה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואינו יורשו, שנים עשר אלף זוזים שהפקיד בידי רבא, והיה רבא חפץ לזכות בהן לעצמו, ודן בדבר שלא יועיל מדין מתנת שכ”מ שאינו מועיל בגר, והלא בלא”ה היה לרבא לקיים דבריו משום מצוה לשמוע דברי המת, וכן בגיטין (פה:) בעובדא דגניבא שבשעה שהיה יוצא ליהרג אמר ליתן ארבע מאות זוז מיינו לרבי אבינא. ומוכח שלא נאמר הדין מצוה לשמוע דברי המת, אלא בדבר שהשלישו בשעה שציווה. וכן נפסק בשו”ע (חו”מ סי’ רנ”ב ס”ב) וז”ל, “מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שציווה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך”, וכתב הרמ”א דלא מהני אפילו אם היו בידו קודם, או שבאו לידו אחר הצוואה.

ואל תשיבני דשאני הכא דלא הוי דבר ששייך להשלישו, ליתא, דאף בדבר שלא שייך להשלישו, ולא היה בידו להשליש מתחילה, לא מהני ואין בזה משום מצוה לשמוע דברי המת, וכפי שהביא הפ”ת (חו”מ סי’ רנ”ב סק”א) משו”ת שבות יעקב (ח”א סי’ קס”ח) אודות בן שתקע כפו לאמו קודם מותה, שידונו לפני פלוני, ועתה טוען שרק לפייס דעתה שלא תיטרף עשה כן, והשיב שהסכמת הפוסקים דליתא מצוה לשמוע דברי המת אלא בהשליש מתחילה, “וכל שכן בשאר מילי דלא שייך השלישו לשם כך”, והוסיף לבאר שאפילו בדבר שאינו ממון, לא נאמר בזה מצוה, כיון שאין שליש, דמשמעות הפוסקים דאף בלא היה אז בידו להשליש אפ”ה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת.

ועוד יש להעיר על הסמ”ע דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בנכסיו וירושתו, אבל לא בשאר מילי, וכפי שכתב השבות יעקב שם, דמה”ט לא מהני מה שתקע הבן כף לאמו שידונו לפני פלוני, משום מצוה לקיים דברי המת, וכתב דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפילו בצוואת אביו ואמו, אלא רק משום חסד ולפנים משורת הדין. וא”כ בנידו”ד לא שייך משום מצוה לקיים דברי המת, במי שציווה שלא להספידו, ואף לפנים משורת הדין אין בזה, כיון שקרוביו מצטערים מזה, א”כ אינו לפנים משורת הדין, וגם מאחר ותצמח מזה תועלת לחיזוק הרבים.

ועוד יש להעיר על הסמ”ע ממה שהביאו הנושאי כלים תשובת הריב”ש (סימן ר”ז) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת בדבר שאינו שלו. והנה מי שמצווה שאחרים לא יספידוהו הרי זה כמצווה בדבר שאינו שלו, דאינו רשאי לצוות לאחרים מה לומר ומה לא לומר, אף שהם מדברים עליו, דאינו בעלים לדיבור של אחרים. וכבר ביארנו שכל כוונת הגמרא רק להורות שעל ידי שהמת ציווה שלא יספידוהו, ממילא פקע חיוב הדין להספידו, אבל אה”נ אם בכל זאת רוצים להספידו, אדרבה ואדרבה רשאים להספידו, אלא שאינם חייבים, ואין רשאין לתבוע היורשים להוציא על זה ממון. שו”ר שהאריך בזה מרנא ורבנא מופת דורנו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בספרו חזון עובדיה (אבלות ח”א עמ’ רע”ג) והביא מ”ש בזה בשו”ת הרשב”ץ (ח”ב סי’ נ”ג) בעניין אב שציוה לבנו בשעת פטירתו על איזה דבר, אם יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, והשיב, שאין האדם בשעת מותו לא נביא ולא מלך ולא נשיא שיצוה את החיים לקיים את דבריו, שאין שלטון ביום המות, ולא אמרו זה אלא כשיצווה שיעשו מממונו דבר, שבממון שלו יכול לצוות, וחייבים הכל לקיים את דבריו. מיהו כדי לקיים מצות אביו, ודאי שיש קצת מצוה בדבר.

עוד יש להעיר על דברי הסמ”ע דלא שייך מצוה לקיים דברי המת, אלא על היורשים, אבל אין המצוה מוטלת על אחרים, וכמבואר במרדכי (יש נוחלין) בשם הריצב”א, וכן העיר הגר”מ תאומים בספר אוריין תליתאי (סי’ כ”ד).

אלא שלכאו’ י”ל שמטעם אחר אסור להספידו, דכיון שציווה שלא להספידו ומחל על כבודו, הרי חפץ שתהיה לו כפרה במה שנקבר בביזיון ללא הספד, וכפי שמטעם זה מוכיחה הגמרא למסקנא שההספד הוא משום כבוד המתים, ושומעים לו. וא”כ אם באת להספידו, הרי אתה מפסידו במה שחפץ שתהיה לו כפרה. וי”ל דהיינו דווקא כשבא להספידו במילי דעלמא, שאין בפשטות דברי ההספד לרבים משום קיום התורה והמצוות, וכגון שמספידו להתפאר בו שהיה מלך אדיר וחזק, יפה עינים וטוב רואי, כעין מה שמצינו בברכות (ה:) שבכה רבי אלעזר על רבי יוחנן על האי שופרא דבלי בעפרא, וכל כיוצא בזה, כגון שהיה חכם וחריף וכדומה. אבל להספידו בדברים שיש בהן ללמד לקח ותועלת לרבים, אדרבה מרבה שכרו לעוה”ב, ואין לך כפרה גדולה מזו שהציבור מתחזקים בזכותו, ומתקיימת צוואתו בכפליים.

בנוסף יש לומר בזה על פי דברי התוספות (סנהדרין מו: ד”ה הספידא), שכתבו דכל דברי הגמרא שאין חיוב להספיד מי שציווה שלא להספידו, לא מדובר במלך, דשאני מלך שיש ביזיון יותר לגביו אם לא נספד כהלכה, ולכן הגמרא לא הביאה ראיה משאול שהיה תביעה על ישראל שלא הספידוהו כראוי, אע”פ שמחלו על כבודם במה שלא הספידוהו, דשאני מלך. וא”כ הוא הדין לעניין ת”ח, שהרי אמרו בירושלמי (פ”ג דהוריות ה”ה) חכם קודם למלך, חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת, כל ישראל ראויים למלכות. וכן דקדק בחזון עובדיה (שם) בשם שו”ת בית יעקב (סי’ פ”ג) שביאר מטעם זה שת”ח האומר אל תספידוני אין שומעין לו. אלא שיש מקום לפלפל בראיה זו, כי יש להשיב עליה בתרתי, חדא דשאני מלך מת”ח, דת”ח שמחל על כבודו כבודו מחול, ואילו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכמבואר בקידושין (לב:). ועוד די”ל שכל מה שהתוספות כתבו דשאני מלך שיש יותר ביזיון, היינו דוקא כשהציבור מוחל על כבודם, ולא באופן שהמלך עצמו מוחל על כבודו. שו”ר שכבר העירו כן הנושאי כלים.

והגר”ח פלאג’י זצ”ל בספרו חלקם בחיים (דרוש ז’ להספד דף כ”א) כתב לחלק, שדוקא אחר קבורה ההספד הוא משום כבוד המת, אבל קודם הקבורה, דהוי בשעת חימום, ההספד גם משום כבוד החיים, ולכן אפילו אם ציווה בפירוש שלא יספידוהו יש להספידו. והביאו בחזון עובדיה (שם) בשתיקה. ודבריהם צ”ע, שא”כ דין זה הוא חידוש וחילוק גדול, והיה לגמרא לחלק כן. ועוד יש להביא ראיה שדברי הגמרא אף לפני הקבורה, שהרי התוספות דנו משאול שלא נספד כראוי, ושם התביעה היתה על אותה שעה שמת ולא הספידוהו כראוי לפני שנקבר, כמ”ש רש”י (שמואל ב’ כ”א א’) וז”ל, “על עוון שאול שנקבר פתאום בהיחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו”. עוד יש בזה קושיא עצומה ואלימתא, שהרי הגמרא רצתה להוכיח ספק זה מהספדו של א”א לשרה, ועוד, ולפי דברי הגר”ח פלאג’י זצ”ל אין ראיה כלל, דשאני הספדה של שרה שהיה בפניה לפני קבורתה. ובודאי אם חילוק זה נכון, היה לפוסקים לחלק בזה, ולא מצינו בשו”ע ובנושאי כלים שחילקו בדבר.

והנה בספר חזון עובדיה (שם עמ’ עד”ר) כתב סברא נוספת להתיר ההספד, דכיון דאיתא בכתבי האריז”ל שההספד שעושים על הצדיק גורם להעלות נשמות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסם לגן עדן, ושכ”כ הרמ”ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (יונת אלם פרק כ”ו), ובספר מגיד מישרים (פרשת שמות) כ’ שכאשר מסתלק הצדיק מן העולם, כמה נפשות שאין להם מנוחה באים אליו, וכאשר מספידים אותו בדברי תורה, נפשו מתעטפת באלו המילים, ועל ידי כן עולה נשמתו בדרגות גבוהות, וגם הנפשות האלו מתעטפות בדברי ההספד. ובספר לחם הפנים (סי’ שע”ו) כתב בשם ספר שלשת הקבלה, שכשם שהקשת מועילה אל החץ, כך ההספד מועיל לנשמת הנפטר. ובחזו”ע האריך עוד בשבח ההספד, א”כ בבואו של המת לעולם האמת ידוע ידע שההספד תועלת גדולה היא לו, וניחא ליה שלא יקיימו צוואתו. ואנן סהדי שאילו יודע היה כמה תועלת יש בהספד, לא היה מצווה כן, ופסק כאמור, שאדם גדול וצדיק ומרביץ תורה, שציווה שלא יספידוהו, אין שומעין לו, וחיזק סברתו ממ”ש כיו”ב מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (סי’ מ”א אות ו’) שת”ח שציווה שלא יעמידו מצבה על קברו, אין שומעין לו, שאילו ידע שיש בזה תיקון לנפשו, לא היה מצווה כן. [וכתב עוד שמזה יש ללמוד לעניין מי שציווה שלא יאמרו עליו קדיש, שאין שומעין לו, שהרי מבואר בדברי רבינו האריז”ל (שער הכוונות עניין קדיש דף ט”ו) שיש תועלת בקדיש לא בלבד להוציא המת מגיהינום, אלא אף להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן. והביא מ”ש בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ צ”ג) שאפילו מי שפטר בנו בצוואתו מלומר קדיש, אינו כלום, וחייב הבן לומר קדיש על אביו בכל יום].

בהא נחתינן ובהא סלקינן, שמי שציווה שלא להספידו, שומעין לו שלא להספידו בדברי שבח בעלמא, אבל בדברים שיש בהם תועלת וחיזוק לרבים, אין חייבים לשמוע לו, ועל אחת כמה וכמה בת”ח ומרביץ תורה לרבים שמספידים אותו בדברים שיש בהם תועלת וחיזוק הרבים[1].

[1] מדוע מצינו לכמה מגדולי ישראל שציוו שלא יספידום, והלא רבי הקדוש ציווה להספידו בכרכים וגם יש תועלת גדולה בדברי ההספד?

אודות מה שמצינו לכמה מגדולי ישראל שציוו שלא יספידום, צ”ע שהרי אדרבה מצינו לרבינו הקדוש שציווה שלא יספידוהו בעיירות קטנות, אלא בכרכים גדולים שיש בהם אנשים רבים ועל ידי כך יתכנסו כולם לשמוע את דברי ההספד, וכמבואר להדיא בגמרא וברש”י (כתובות קג. סנהדרין מז:), כלומר שכל כוונתו ומגמתו שלך רבי היתה שעל ידי ההספד יתעוררו המון העם לתשובה.

וכן מצינו במסכת שבת (קנג.) שרב אמר לרב שמואל בר שילת שכאשר הוא יפטר, יחמם את הקהל בהספדו עליו, ועוד אמרו שם בגמרא שאביי שאל את רבה, מי יספידך ויחמם את הקהל בשעת מותך בפני בני עירך פומבדיתא ששונאים לך מפני שאתה מוכיחם על מעשיהם הרעים, אמר לו די בך וברבה בר רב חנן, שאתם תספידוני ותחממו את הקהל. וכן איתא בגמרא מו”ק (כה:) ששאל רב אשי את הספדן מה יספידנו ביום מותו.

ואם כן צריך להבין מה היא הדרך המועדפת, האם שיהיה הספד בשעת הפטירה כמו שציווה רבי להספידו בכרכים גדולים, וכמו שביקש רב מרב שמואל בר שילת שיספידנו וילהיב את הקהל בעת מותו, וכן רבה ביקש שאביי ורבה בר רב נתן שיספידוהו, או שמא יותר ראוי שלא יספידו למת, וכמו שמצינו לעוד הרבה גדולים שציוו שלא יספידום, מהם החכמת שלמה, המהר”ח אבולעפיא בעל נשמת חיים, הגאון מלובלין בעל תורת חסד, הגאון רבי שמואל סלנט, בעל הפני יהושע, הגאון רעק”א, בעל הערוך לנר, הישועות יעקב, הגאון רבי יצחק בלאזר, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, ועוד רבים וטובים, (וכמעט כולם הספידום גדולי דורם על אף צוואתם), ואף מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל והגראי”ל שטיינמן זצ”ל ציוו שלא יספידום, וצ”ב למה נהגו מקצה לקצה היפך מה שמצינו אצל חכמי הגמרא?

יישוב א’ – העדר ההספד הוא כפרה גדולה למת

הדברים מיושבים היטב על פי מה שמצינו בגמרא סנהדרין (מו:) שחקרה אם ההספד הוא משום כבוד המתים או מדין כבוד החיים, ונפק”מ אם ציווה שלא יספידוהו אם שומעים לו, אם הוי מדין כבוד המתים שומעים לו, אבל אם הוי משום כבוד החיים אין שומעין לו, ומסקנת הגמרא (מז.) שההספד משום כבוד המתים, שהרי שנינו בברייתא מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שנפרעין ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, דיש לו כפרה בכך, הרי אתה למד מזה שההספד הוא כבוד המתים, שאם לא כן לא היה כפרה למת בהעדר ההספד. ובזה ניחא מה שבדורנו ציווה מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל שלא יספידוהו, לפי שכל ימיו נזהר מלקבל כבוד ורודף היה את הביזיונות שהם כפרה לאדם על עוונותיו, וכמו שהתבטא כך כמה פעמים, ורגיל היה לצטט בזה את דברי החובת הלבבות על המעשה באותו חסיד שהשפילוהו בהשפלות נוראות ושמח, והיה מביא את דברי המהרח”ו בספרו שערי קדושה (ח”א שער ו’) אם עיני שכל לך היה לך לחפש מי שיצער אותך כי חיים אתה מכניס לך, על כן מחזיק אני לך טובה על כך, ומפני כך כשבאו לבקש ממנו סליחה על שחירפוהו וביזוהו היה אומר אדרבה טובה עשיתם עמדי, אלא שמכל מקום צריכים לבקש סליחה כי כוונתם לרעה, ומיד היה אומר שמוחל בלב שלם ופוטרם בחביבות תוך כדי שהוא מרעיף עליהם ברכות. וכמו כן חפץ היה שלא יספידוהו שגם ביזיון זה שלא יספידוהו מועיל לכפרת האדם. משא”כ רבי הקדוש שכל ימיו נתייסר ממש עד שהיה בעל ייסורין, עד שכבר היה מגן על כל בני דורו בייסוריו, לכן ציווה שיספידוהו לתועלת הרבים שיתחזקו בעבודת השי”ת, כי היה גלוי וידוע לפניו שנתייסר מספיק, והוא בן העולם הבא, וכמו שמבואר עוד בגמרא (כתובות קג.) שציווה לבני ביתו שיהיה נר דלוק על יד שולחנו כבימי חייו, שולחן ערוך במקומו, ומטה מוצעת במקומה,  לפי שכבר צפה וידע שלאחר מותו יקום מקברו, וכפי שאירע לבסוף.

יישוב ב’ – השתיקה גם היא הספד בפרט בדור שמרבים בו לדבר

הנה יש ב’ סוגי הספד המעוררים את הקהל לחיזוק ובכי, יש הספד שמתחזקים בדברים, ויש הספד שהחיזוק הוא בשתיקה, וכדרך שאמרו חז”ל (ברכות ו:) ששכר בית האבל הוא שתיקה, ועל כן יש דור שהדיבור בו מועט והשתיקה מרובה לכן החיזוק בהספד נעשה על ידי דיבור, אבל יש דור שהשתיקה עצמה היא עצמה חיזוק גדול, ואין לך הספד גדול מזה, בהיות הדיבור באותו הדור יתר, ואכן זו היתה גם מידתו של מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל שאפף עצמו כל ימיו בשתיקה הגם שחירפוהו וביזוהו, וכמו שבאמת נעשה בסופו של דבר, שהיה חיזוק גדול בהלוויתו.

יישוב ג’ – בזמן חכמי הגמרא היו הספדנים זהירים ומדקדקים בדבריהם

עוד חשבתי בס”ד לבאר דהנה כבר ידעת שרבים מן החכמים נתייראו שלא יספידום פן יאמרו עליהם דברי שבח שאינם נכונים ויתבעו אותם על כך בשמים, למה באמת לא היו כמו שהבריות משבחים אותם, וכדברי השו”ע (יו”ד ריש סי’ דש”ם) וז”ל, “אסור להפליג בשבח המת יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת”. ואם כן בזמן חכמי הגמרא שכל מילה היתה מחושבנת ומדויקת, והיו זהירים ומדייקים בדבריהם, לכך לא נתייראו שיספידום, ואדרבה חיזרו אחרי זאת, לא כן בדורות האחרונים שאין הבריות מדקדקים בדבריהם ועלולים להגזים ובמקום לשבח בדברים נכונים, משבחים בדברים אחרים שלא תמיד מדייקים, ומתוך זה עלולים בין דין של מעלה לבוא בתביעה למה אינו כמו שהבריות אומרים עליו.

יישוב ד’ – שלא יענשו המספידים ובני דורם מחמתם

עי”ל על פי מה שאמרו רבותינו במסכת שבת (קה:) אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנא’ ביהושע (פרק כ”ד) “ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש”, מלמד שרגש עליהן ההר להורגן לפי שלא הספידוהו כראוי. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה, ופירש רש”י הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם, אף לחייו לא יחושו מן השמים. וכן דרשו רבותינו במסכת יבמות (עח:) אודות הרעב אשר היה בימי דוד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה’, “ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים”, “אל שאול” שלא נספד כהלכה, הרי שכל ישראל נענשו מפני שלא נספד שאולי כראוי לו.

ומרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל הביא עוד בזה בספרו אילת השחר (פרשת פנחס) מהירושלמי (יומא פ”א ה”א, סוטה פ”א ה”י) דכתיב “ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן” וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת שנאמר “ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם”? אלא כיון שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל שנא’ “וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים” שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן שהיה תר להן את הדרך, אמר בואו ונתגרה בהן וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות, אף הן הרגו ממנו ארבעה, אמרו מי גרם לנו כל הדמים, על שלא עשינו חסד עם אהרן שלא הספידוהו כראוי, והלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהם הכתוב כאילו מת ונקבר שם שגמלו לצדיק חסד עמו.

ואשר על כן נראה שלפי שבזמן החכמים הראשונים שהיו שרויים בשמחה גדולה, כמו כן בעת צער היו שרויים בצער גדול והיו מספידים כראוי, ולא היה בא המת לידי בזיון שלא הספידוהו כפי הראוי לו, וכמו שמצינו בגמרא כתובות (ח.) שמן הדין כל סעודה שעושים אחר נישואין מחמת הנישואין עד י”ב חודש היה מברך שהשמחה במעונו, אלא שעכשיו ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בשבעת ימי המשתה, וכיון שערבה כל שמחה וכל השנה ערבה השמחה ושרויים קצת בצער, ממילא אף כשבא עת מספד וצער לא מוסיפים להצטער כראוי, לכן דורות האחרונים שנחלשו הרבה בהספד, וגם קשה לעורר את הקהל לבכות כראוי על צדיק שמת, כדי שלא יהיה קפידא וגזרת כליה על המספידים ובני הדור, ציוו האחרונים שלא יספידום, שמאחר ומן הדין פטורים להספיד לא יענשו אף אם יספידו שלא כדבעי. וזה מתחבר עם מה שכתבנו למעלה, שכל הציווי שלא להספיד רק מנוע חיוב ההספד, ואינו מחיל איסור להספיד.